מתוך גיליון מס 2 של חוברת דרך אר”ץ שנת 1987
אגדה ושמה תדף
מאת משה רופא
תאדף, או תדף כפי העם, היא עיירת קיט קטנה, פרבר לעיר המחוז ״אל־באב״ ושוכנת במרחק של כ־40 ק״מ צפונית מחלב. אוכלוסיתה של תדף מנתה כ 3000 נפש, רובם מוסלמים. ומיעוטם, כ־250 נפש, יהודים, שעסקו בעיקר במסחר וקיימו חיי קהילה מגובשים ומסודרים. הרוב הגדול של יהודי תדף התגורר בדירות ובחדרים הנמצאים בחצר בית הכנסת. המוקפת בכעין חומה. עם שער כניסה רחב ממדים, והנקראת ״חוש אל כניס”. והיו מעטים שגרו רחוק יותר ״פי אלחארה אל שרקיה”.
על אף מספרם המועט של היהודים, השפעתם על חיי העיירה היתה רבה, ניכרת וחזקה. התושבים המוסלמים כיבדו מאד את שכניהם היהודים, ראו בהם כעין ״עליתא״, קיימו בשבילם פעמיים בשבוע שחיטה כשירה בהשגחת רב הקהילה. הם נועצו ביהודים גם בענייניהם הפרטיים, ובעיקר כמפשרים ומשכיני שלום בין משפחות וחמולות מוסלמיות הכל נעשה לפי הדרכתו, רצונו ומצוותו של ראש הקהילה, ה”חכם באשי״; הרי הוא שמעון מתי רופא ז״ל, שלא היה רב כלל וכלל, אלא היה סוחר אמיד. בעל בעמיו. נדיב שביתו פתוח לכל. התואר ״חכם באשי״ הוענק לו על־ידי מושל המחוז, “אל וואלי״, כדי שיהווה כתובת מוסמכת, הן לאנשי השלטון, והן לתושבי העיירה.
סמוך לגמר מלחמת העולם הראשונה, החליטו התורכים — ששלטו בסוריה אז — לגייס לצבאם גם את הגברים היהודים של חלב. וכך התחילו לנהור חייבי הגיוס מיהודי חלב לתדף, בחפשם מקלט מפני אימת הגיוס. הם התכנסו והתאכסנו — ללא תמורה כמובן — בביתו רחב הממדים של שמעון מתי. ביתו של שמעון היה חסין: אנשי “הג’נדרמה” (המשטרה התורכית) בקרו תדירות בו, אכלו, שתו, קבלו מתנות וכיו”ב, ראו את היהודים “משתמטי” הגיוס ולא נגעו בהם לרעה. בדרך זו ניצלו לא מעט יהודים ממוות בטוח בשרות הצבא התורכי. שהיה אז בגסיסה.
בתדף, כך מספרת האגדה, ביקר עזרא הסופר וכתב בה ספר תורה. בכך שימשה העיירה מקום עלייה לרגל, בנוסף להיותה עיירת קייט ליהודי חלב. תרמו לכך: קדושתה המסורתית, מימיה הזכים, גניה היפים ואוירה הצח.
האגדה מספרת שעזרא הסופר כתב את ספר התורה במבנה קטן, כחצר בית הכנסת, ״חוש אל כניס״. לאחר כל אות שכתב, טבל במימי ה”מטבל״ הסמוך לבית כנסת, כעין מערה מלבנית שיורדים אליה במספר מדרגות. שטח המלבן כשמונה ממ״ר, וממנה יורדים ב־6־5 מדרגות למקווה מים. המים ב״מטבל” נקיים מאד, זכים מאד, ואיש אינו יודע היכן מקורם ולהיכן מתנקזים. על מדרגות האבן היורדות למקווה, תמצא עקבות רגל אדם חרותות בסלע, ועליהם אומרים, שהם סימני רגלו של עזרא הסופר, שכאמור טבל במים אחרי כתיבת כל אות של ספר התורה.
בתמונה, מורד גינדי (תושב ניו־יורק כיום), ואליהו לוי (תושב ישראל כיום) ליד שרידי בית הכנסת של תדף, 1976.
בצמוד ל״מטבל” נבנה בית כנסת יפה. בצידו המזרחי נחפרה ״נקרה״ שקראו לה “הצדיק״, ואשר, לפי האגדה, טמן בה עזרא הסופר את ספר התורה אשר כתב. בספר זה, הקפיד עזרא הסופר לדלג על השם המפורש בכל פעם שהוזכר בתורה, ולא כתבו. הוא טמן את התורה אשר כתב, ללא כתיבת השם המפורש בה, בנקרה זו. הנקרה נסגרה ונאטמה בטיט, ואף הועמדו שומרים במשך לילה שלם לשמור על אטימותה. ויהי בבוקר, כאשר הסירו את הטיט ואת ספר התורה, התגלה הנס: נמצא שם אלוקים כתוב באותיות של זהב בכל מקום שלא נרשם בספר על־ידי עזרא. זה היה אות ומופת לנכונות ספר התורה, ככתבו וכלשונו, אשר כתבו עזרא הסופר בתדף.
תאדיף
לקבוצה זו של ישובים יהודים במדינת מבוק נוסיף את תאדיף, השוכנת 4 ק״מ מדרום לאל־באב.
הנוסע ר׳ יצחק אלפרא מהעיר מלקא בקר בארץ בשנת 1441 והגיע במסעו עד חלב. בספר המסע שלו אנו מוצאים את התיאור של תאדיף רחוק מצובה (חלב) ב׳ ימים. קבר עזרא הסופר ושם כתב ספר התורה עזרא… ונקרא הכפר ההוא תאדף ויש לשם בית הכנסת״). המקום היה נערץ בפי יהודי חלב עד ימינו! בחודש אלול היו נוסעים לכפר תאדיף לתפילה .
אמנם. רב המרחק בין ביקורו של ר׳ יצחק ועד ימי המשנה והתלמוד.
אלף שנים ויותר. ואף על פי כן יש להאחז במסורה זו של קבר עזרא ולאמר כי יש בזה עדות על ישוב יהודי קדום, שיש לשייך אותו לתקופה שבה אנו דנים. בסוף ימי ביצנץ, בימי הכיבוש הערבי, וביחוד בדורות של מלחמות המונגולים לא נוסדו בצפונה של סוריה ישובי פרזות ולהיפך — הישובים הקטנים נעזבו, תושביהם ברחו מפני פראות המנצחים והכובשים ומפני זעמם של הצבאות המובסים והנסוגים כשאין משטר ומורא עליהם. תושבי הכפרים והעיירות היו נוהגים להסתגר בין החומות של הערים הגדולות. על תאדיף חפפה קדושתו של עזרא הסופד ועל כן לא נעזבה, מסורתה היהודית נמשכה במשך הדורות. על כן נאמר שמסורת זו מעידה על רציפות, כי הישוב היהודי נוסד כאן בימים שהארץ היתה נתונה תחת שלטון אחד ותקיף — בימי רומי.
הרב יחיאל פישל, שליח צפת לארצות המזרח׳ שביקר בחלב בש׳ תרי״ט, מביא מסורת ששמע. ודאי בחלב! ״שמו תידוף, ואומרים כי בסטאמבול. בספרי זכרונות דברי הימים להמלך, נמצא כתוב תידוף אל יהוד״.
