הדפוס העברי בארם צובא

מאת משה כהן

 הדפוס העברי בארם צובא

תולדות הדפוס העברי באר”ץ מתחלקים לארבע תקופות: התקופה הראשונה נמשכת עד תרכ”ו. התקופה השניה משתרעת על השנים תרכ”ו ־ תרל״ג, השלישית היא בשנים תרמ״ז־תרס”ט, והאחרונה מתחילה בשנת תר״ע ועד היום.

אציין כאן, שמאמרי מתרכז בדפוס בשפה העברית. איו סקירה זו מתיחסת לדפיס בשפות זרות — בעיקר ערבית וצרפתית — אשר התחיל הרבה קודם לכן. המקורות מצביעים שדפוס ערבי נוסד בחלב עוד בשנת 1706 והיהודים השתמשו בדפוס זה בעיקר במה שנוגע לתפקוד מוסדות הקהילה.

תקופת הקדם־דפוס עברי בחלב
חכמי אר״ץ נהגו לשלוח ספריהם, במאות חט״ז והי״ז, לארצות אירופה כדי להדפיסם ולהוציאם לאור. על פי רוב, נשלחו כתבי היד להדפסה בונציה, אח״כ לאמשטרדם ולקוסטנטינה, ובסוף המאה הי״ח ובהתחלת המאה חי״ט נשלחו כתבי היד בעיקר לליוורנו.

הספר הראשון, שכל כולו יצירה חלאבית נדפס בונציה, בדפוס השר דניאל בומבירג, בשנת רפייז. זהו סידור תפילות לימים הנוראים ולשלושת הרגלים כפי מנהג ק״ק ארם־צובא. כתבי יד רבים הלכו לאיבוד בדרך. רבים נהגו להעתיק איפה את כתבי היד שלהם בטרם שלחו אותם לדפוס באירופה. כך התפתחה לה מלאכה בין יהודי ארם־צובא: אנשים מיוחדים חתעסקו בארם־צובא בהעתקת כתבי היד ובשליחתם לדפוס באירופה. בין אלה היה אברהם בן ישועה ששון שבנו יסד אח״כ את הדפוס העברי הראשון באר״ץ, לאחר שלמד את מלאכת הדפוס בליוורנו בבית הדפוס של אליהו בן אמוזג.

בתקופה זו יצאו לאור ספרים חשובים לחכמי אר״ץ שזכו גם למקום חשוב באירופה. נזכיר מהם: ״אוהל ישרים” ו”מר ואהלות” לר׳ אברהם ענתבי, ״זכרון טוב״ לר’ משה בן־ראובן רוזא, וכן “ספר מקרא קודש ובקשות״.

תקופת יסוד הדפוס העברי (תרכ״ו-תרל״ג).
כאמור, יסד אליהו חי בן אברהם ששון, בשנת תרכ״ה, את בית הדפוס העברי הראשון בארייץ לאחר שלמד את המלאכה בליוורנו. עזר לו בעבודתו אחיו הצעיר משה חי ששון. אביהם הזקן, אברהם ששון, אף כתב הקדמות לחלק מהספרים שהודפסו בבית הדפוס של בנו.

אליהו ששון היה איש עסקים ממולח. הוא פנה לרבני ארם צובא וקיבל מהם הסכמת איסור השגת גבול, חתומה ע”י 52 רבני העיר: ״שאין רשות לשום בר־ישראל להשיג את גבולו פה אר”צ יע״א… והנה אנחנו מסכימים בהסכמה חמורה תקיפה וחזקה בכל אלות הברית ובנחייש (נידוי, חרם, שמיטה) על כל בר-ישראל שישיג את גבולו… בין שיהיה האיש ההוא מאר”ץ, בין שהוא מחו”ל… לא יוכל שום איש ישראלי לעשות שוס דפוס באר״ץ. ואם איזה נכרי ישמעאלי או ערל יקים מאליו דפוס… אין רשות לשום בר־ישראל להדפיס ספרים אצלו . והעובר על דברינו אלה יחולו עליו כל קללות שבתורה… ומשך זמן הסכמה חמורה זו למשך עשרים שנה מהיום הזה… ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה… הספרים. בתקופה הזו, נדפסו באותיות הדומות לאותיות של ליוורנו ועל ניר טוב
חיש מהר, חשו האחים ששון שאן מזה מספיק לפרנסתם ואז העבירו את בית הדפוס שלהם לירושלים, שם הם המשיכו להדפיס ספרים של חכמי אר”ץ כגון ״כנסיה לשם שמים״ לר׳ מושה סתהון, ״חקרי לב״ לר׳ יוסף חזן, וכו’.

נאמנים לחרם שהוטל על ידי הרבנים, לא יסדו יהודי אר״יץ שוס דפוס עברי, עד שפג תוקף החרם בשנת תרמ״ו.

תקופת תרמ״ז-תרס״ט
ר׳ ישעיה דיין יסד בית דפוס חדש בחלב בשנת תרמ”ז. לימים נודע בית הדפוס בשם “מטבעת אל־דאודייה”   חיים פנחס הכהן הובא במיוחד מירושלים ומונה למנהל בית הדפוס, וכשותף בעסק נכנס עזרא לופס.

בית דפוס זה הוקם במקור לשם הדפסת חיבוריו של מיסדו, אך הוא התרחב מעבר לכך. ספרים שהודפסו בו היו צנועים מבחינת ההידור החיצוני. גם הניר היה מאוד גרוע.

לישעיה דייו לא היה רשיון מאת הממשלה הטורקית, וספרים שהודפסו אצלו לא עברו דרך הצנזורה כחוק. לכן, נאלץ הוא לפעמים להעלים את שמו ושם בית דפוסו. מחשש הלשנה, הפסיק הוא את פעול הדפוס בשנת תרמ”ט וחיכה לחדשה בשנת תרנ״ו, עת קיבל רשיון ממשלתי מתאים.

אחרי מותו, המשיכו ילדיו, שלמה ויצחק, במלאכת הדפיס, ולאחריהם גם נכדו יוסף בן־עזרא. דפוס זה התקיים, כנראה, עד שנת תרצ”ט.

התקופה האחרונה (משנת תר״ע).
עזרא חיים מדמשק, או בשם המשפחה הערבי שלו ג’וויג׳אתי למד את מלאכת הדפוס בדפוס אליעזר בן־יהודה בירושלים ואז יסד בשנת תרי״ע דפוס חדש בשם העברי ״דפוס השלם״ או בשם הערבי דפוס זה קיים עד היום.

בשנת תרפ״ד הקים עזרא ביג’ו דפוס עברי נוסף. וסרא לו ״אל־שרקייה״ בבית דפוס זה הודפסו חוברות אחדות בעברית.

בתי הדפוס האלה הדפיסו גם בשפות נוספות: ערבית, צרפתית ואנגלית.

למרבה הצער, המקורות והמחקרים שפורסמו בנדון אינם מתייחסים לתקופה שמעבר לשנת תרצ״ז. המידע שבידנו, מעבר לשנה זו, דל ומועט.

מכל מקום, אפילו בימים אלה, נוהגים היהודים להדפיס את הזמנות האירועים שלהם כשהן מעוטרות בפסוקים מתאימים מהתנ״ך ובדפוס עברי. נראה, שכתוצאה ממצוקת יהדות חלב. תחת שלטון עוין, חוסל כמעט הדפוס העברי שם, והוחלף ע”י כרזות חנתלות בבתי הכנסת, בכתב יד אופייני ליהודי אר״ץ.