הטבילה-סיפורים מחלב

הטבילה-סיפורים מחלב

מאת אברהם שמי

חוברת מס’3 שנת1988

רבקה, אמו של התינוק, הביטה בדאגה ברופא הבודק את תינוקה בן השנה. דוקטור בכר, הרופא היהודי היחידי בעיר, הניח שוב ושוב את הסטטוסקופ על חזהו של התינוק והאזין בריכוז, אחר־כך קפל את המכשיר והביט ברבקה חסר־אונים.

התינוק חולה מזח חודשיים – אך, דר’ בכר לא הצליח עדיין לקבוע דיאגנוזה למחלתו חומו עבר את ארבעים המעלות. הוא הקיא ושלשל לסירוגין. לאכול סירב בתוקף. טיפות מי־השעורה ומי הגזר שאמו טפטפה לפיו מנעו את התיבשותו מרוב חום. בכיו נשמע יומם וליל. כל תשומת הלב הופנתה אל התינוק החולה. רבקה ובעלה התמקדו בו עכשיו וזנחו במקצת את חמשת הילדים הנוספים שהיו להם. חורים צעירים היו; כבני עשרים ושמונה, אך, נראו צעירים מגילם. הם גרו בחצר גדולה, בה שכנו אחרים צנועים היו בהליכותיהם ובחייהם, בבית ובחוץ. הבעל התפרנס בקושי רב למחיתו, הוא חזר הביתה בשעות מאוחרות, כי רצה להרוויח כמה פרוטות נוספות לספק פת לחם ומלבושים לאשתו ולילדיו. דתיים היו, כרוב היהודים שסביבם. אמונתם בדתם היתה הכוח המניע שנתן להם לקבל את הרע, ואת הטוב כאחד, באומרם “גם זו לטובה” כשקיבלו אורחים לביתם, כיבדום בפירות ובממתקים על חשבון האוכל לילדים. לא חשוב מה אוכלים בבית – היו אומרים. העיקר לשמור על כבוד עצמי, להופיע בפני אנשים זרים בצניעות ולכבדם בדברים משובחים תלאות רבות עברו עליהם מאז נישואיהם. והם נאלצו לנדוד מדירה לדירה עד שהגיעו לחדר הצנוע שבו הם גרים עתה. אין פלא איפה שנראה בעיניהם כארמון. כך, חייה של רבקה לא היו קלים כלל וכלל.

עתה, משהתישבה רבקה ליד מיטת תינוקה, שבו והציפו אותה הזכרונות הכואבים. היא נזכרה בלידת בן שהיתח לה, לפני כשמונה שנים. למחרת יום המילה הוא סבל ממחלה בלתי ידועה: חורים נפערו בכפית רגליו. ולאחר זמן הוא לקה ב”שבר”. הרופאים לא הצליחו לרפאו הוא סבל מהמחלה עד גיל שנה. עת נפטר והלך לעולמו. אחריו נולד בן שני שלקה בדלקת ריאות והוא בן שנה וחצי. גם הוא נפטר על מיטת חוליו למרות מאמצי הרופא להצילו.
המחשבות האיומות עולות שוב בראשה וממחישות את חוסר האונים שלה. אתמול היא הזעיקה את בן דודה שהוא רב ישיבה. לברך את התינוק ולהתפלל לשלומו תפילה מיוחדת והוא אכן עשה זאת בכוונה רבה. היום, יום צום ותענית בבית הכנסת, מתפללי בית המדרש יבואו מהתפילה הישר אל התינוק לאחל לו רפואה שלמה ממחלתו – וזה לפי בקשתה.
בשעות אחרי הצהריים הגיע הרופא שנית ועמו היתה אחות ובידיה אמפולה גדולה מזכוכית ובתוכה חומר. והיא, בסיועו של הרופא הזריקה לבטנו של התינוק את כל החומר שהכילה האמפולה. אחר, הרופא פנה אל רבקה והסביר לה שהוא החליט לנסות תרופה חדשה. נראה בעליל שהרופא לא היה אופטימי ביותר ממצבו של התינוק.

בימים הבאים מצבו של התינוק החמיר, הוא הפך לגוש קרח. עתה היה צריך לשומרו יומס ולילה. קרובת משפחה דאגנית התנדבה לקחת חלק בתורנות ליד המיטה למען שבעלי הבית יוכלו להתפנות גם ליתר בני המשפחה.
פני הרופא היו מודאגות כשהחליט למחרת לתת לתינוק זריקה נוספת מסוג שלא ניסה עד כה וליל השימורים התחיל כשקרובת המשפחה תפסה את מקומה של רבקה ובקשה אותה ללכת ולנוח במיטתה. אך למרות השעה המאוחרת, לישון היא לא יכלה להרשות לעצמה, שכן בפינת החדר ציפתה לה הכביסה בתוך הדוד, על הפרימוס הדולק. למחרת היא תהיה זקוקה לבגדים נקיים לתינוק החולה וגס ליתר בני המשפחה. מבלי להתעצל, העבירה את כל הכביסה לקערה שעל הארץ, התיישבה על שרפרף עץ קטן והתחילה לכבס בידיה עם הסבון תנור הארובה שבחדר המוסק בעצים. מן הסתם ישאר מוסק עד הבוקר, וכך יכלה היא לפרוש על הכסאות את הבגדים שנחוצים לה למחרת כדי שיתיבשו אחר התקרבה למיטת התינוק החולה והביטה בו שוב. על פרצופו החוור נסכה שלווה מוחלטת. ובטנו הנפוחה בלטה מבעד לשמיכה שהיה מכוסה בה.

האשה, קרובת המשפחה, סימנה לה בידה לגשת כבר למיטה ולנוח. רבקה נגשה אל ארגז הפיתות והציצה. היו בו שתי פיתות בלבד. אך לארוחת הבוקר המשפחה צורכת כשבע פיתות . לקנות, הם לא נהגו. הם הכינו את הבצק בבית. ובבוקר השכם נשאו את לוח העץ ובתוכו הבצק אל המאפיה הקרובה, ושם תמורת שכר לא גבוה, אפו להם את הפיתות.

רבקה לא התעצלה, הילדים חקטנים חייבים לאכול ארוחת בוקר. היא הכינה את (לאן אל עג’ין) פיילת הנחושת המיועדת לכך, מזגה קמח וכמה כוסות מייס הוסיפה את הכמירה, השמרים שהשאירה מהבצק הקודם והתחילה ללוש את הבצק במרץ. זו היתה עבודה לא קלה שהייתה נאלצת לעשות פעמיים בשבוע. אך הפעם כל מחשבותיה, היו לתינוק החולה ולא שמה את לבה לעייפות שהשתלטה בכל חלקי גופה עתה הבצק חיה מוכן לאיחסון עד חבוקר. היא כיסתה אותו בסדין ובשמיכה. מבט אחרון לעבר התינוק ושכבה לישון.

השינה לא הצליחה להשתלט על עירנותו של מוחה, והמחשבות התחילו להתרוצץ בראשה. הדבר, שעקב האוירה ששררה בבית נשתכח מזכרונה, והוא שעדיין לא טבלה במקווה, למרות שעברו ימים אחדים מיום שגמרה לספור את שניים עשר הימים אחרי אורח הנשים חחודשי האחרון. קרה וביום הקודם, מבלי לשים לב, קבלה מידי בעלה דברים שונים ומסרה גם היא לידיו את צלחת המזון. כך נגעו ידיהם!אישה אדוקה היא ובימים מסויימיס בכל חודש גם מגע ידים אסור לפני שתטבול את גופה במי המקווה. היא חשבה שזו הזדמנות לשטן לקטרג בשמים.

מצבו הקשה של התינוק הביא אותה לדקדק עוד יותר במעשיה. על כן החליטה להתפנות למחרת היום ולגשת למקוה הטהרה. רבקה נרדמה. וכעבור שעה קלה כשפתחה את עיניה. השחר כבר הפציע. היו אלה ימי חורף מחחורפים הקשים שידעה העיר חלב. גל של קור עז ושלג כבד כיסה את כל החצר. הגינה הקטנה ובתוכה עץ בודד שהיתה באמצע החצר נעלמה מתחת למעטה הלבןץ שכבת המים העליונה בדלאים שהיו מונחים ליד באר המים, קפאה והפכה לקרח. רבקה קמה ממיטתה, קרובת המשפחה ישבה ליד מיטת התינוק, מבטה אמר לרבקה שהמצב ללא שינוי, רבקה הודתה לה בברכות ולוותה אותה לדלת. כדי שתלך לביתה לחטוף תנומה קלה, לא לפני שהבטיחה שתבוא מאוחר יותר כדי לשמור על חתינוק החולה, וכך תוכל רבקה להתפנות גס לעבודות הבית. שכן היה זה יום חמישי בשבוע השבת קרבה. ולבשל למשפחתה היא חייבת.

בעלה נשא את (טרחת אל כבז), לוח העץ. ועליו הבצק שהכינה רבקה בלילה ונגש אל המאפיה. היום עבר במהירות, רבקה עסקה בהכנת בישולים לשבת אך ראשה ומחשבותיה היו נתונים לתינוק ששכב ללא נוע, ומי שישב על ידו טפטף לו טיפות מים עם סוכר אל פיו.

כשעת בין הערביים נזכרה רבקה במה שתכננה אמש לעשות. קרובת המשפחה חזרה והתיישבה ליד מיטת התינוק. רבקה הכינה (באג’ת אל חמאם). חבילה קטנה, נשאה אותה ויצאה אל הרחוב. מקוה הטהרה היה במרחק כשלושה רחובות מביתה. מעילה העבה ומטפחת הצמר שהיתה לראשה לא הצליחו להגן עליה מפני הקור העז ששרר בחוץ. כשהגיעה למקוה. הדלת היתה מוגפת. רבקה הושיטה את ידה אל יד ברזל קטנה שהיתה תלויה על דלת המקוה. היא נקשה מספר נקישות על הדלת. קולה של (אל טבאלה)י שומרת המקוה, נשמע מאחורי הדלת בשאלה – מי זה שם? רבקה הזדהתה וביקשה לפתוח את הדלת. הדלת נפתחה. מאחוריה הופיעה אשה מבוגרת שהיתה גרה במקום ותפקידה היה להטביל את הנשים שבאות להטבל. מעילה היה מעל ראשה להתגונן מפני הקור העז. האשה פערה את פיה כהפתעה, רבקה! מה באת לעשות במזג אויר כזה! ורבקה השיבה לה: ״באתי לטבילה״. האשה הופתעה לחלוטין באומרה כי זה שלושה ימים אף אשה לא באה להטבל במזג אויר כזה, אך רבקה מיאנה ללכת מבלי להטבל קודם. שתי הנשים נכנסו לתוך חדר המקוה. המקום היה אפל. המטבילה ובידה מנורת נפט האירה מעט את החדר. מספר מדרגות עולות אל המקוה העתיק. רבקה פשטה את בגדיה, עלתה אל המדרגות המובילות, הושיטה את ידה לתוך המים, אך היא נרתעה מיד וירדה בחזרה את המדרגות. המטבילה עלתה את המדרגות כדי לראות מה הרתיע את רבקה ואכן היתה סיבה. על פני המים של המקוה היה מעטה של קרח. המטבילה ניסתה לשכנע את רבקה לדחות את הטבילה, אך זו עמדה בהחלטתה להטבל באותו היום, ובלית ברירה עלתה המטבילה, לקחה בידה מקל ונקשה על מעטה הקרח נקישות קצרות ורצופות עד ששברה את כל שכבת הקרח, וירדה. כעת עלתה רבקה את המדרגות שנית ובהחלטיות ואומץ נכנסה אל תוך המים הקרים וטבלה. כשיצאה מהמים, גופה היה כחול מרוב קור. המטבילה מיהרה אליה ועטפה אותה במגבת. שיניה נוקשות ומקופלת בתוך עצמה. האשה מהרה, הכינה לה ספל תה כדי שתתחמם, ועזרה לה ללבוש את בגדיה. דקות מספר לאחר מכן, רבקה, עטופה במעילה ומטפחת הצמר לראשה, הלכה לכוון ביתה.

כשנכנסה הביתה, ראשית נגשה לראות את התינוק. אותה שעה קרובת המשפחה טפטפה לפיו מים. עיניו היו פקוחות, כשראה את אמו סובב את ראשו והביט בה ארוכות. היא התישבה ליד מיטתו ולא משה ממנה עד הבוקר.

הרופא הגיע לביקור בשעות הבוקר, ניגש לתינוק והחל לבדקו. התינוק סובב את ראשו לכוון הרופא והביט בו. הרופא חייך פנה לרבקה ואמר־ יש שינוי לטובה.

ימים מספר לאחר מכן, הכינה רבקה בפעם הראשונה זה חודשיים דייסה לתינוקה, הוא בלע את הדייסה והיא האכילה אותו עוד. דמעות של אושר זלגו על לחייה. וגל של חום הציף את כל גופה. אמונתה הייתה גדולה ובסתר לכה האמינה שהגזרה עברה.

והיום, כשהיא הולכת לבית הכנסת ושומעת את קולו היפה והמסתלסל של החזן, הוא הוא התינוק של אז, היא ממלמלת תפילות ומודה לאל שלא אכזב אותה. אין ספק, הטבילה העבירה את רוע הגזירה•