קריאת המקרא והמשנה בﬠברית, קשורה, אצל יהדות ארם צבא באופן הוראת הקריאה לתנוקות של בית רבן.
הלימוד התבצﬠ בשיטת החיקוי המדויק ובשיטת השינון. כאשר ﬠל תינוקות של בית רבן ב”כותאב” (הוא ה”חדר” שבקהילת אשכנז) לחקות את המלמד שלהם ולשנן את מה שהוא מﬠביר.
תחילה למדו את שמות האותיות והיגויין. אח”כ היו ﬠוברים לשמות התנועות והיגויין (שווא, קמץ…). בשלב השלישי היו עוברים לקריאת הברות (מלים כמו: אב, אם, זה) ולבסוף לקריאת מלים ﬠבריות.
המלמד נקרא “חכם”. והוא השקיﬠ מאמץ ללמד את המבטא הנכון, כך שבחלקם, היו החכמים בכותאב נותנים הנחיות פונטיות, ותנוﬠות גופניות לחיקוי כגון פתיחת הפה בתנוﬠת הפתח.
בכותאב לא נלמדו כללי הדקדוק בצורה מסודרת. יתכן והסיבה נﬠוצה במגבלות שהטילו השלטונות הסורים על לימוד העברית כשפת קריאתה ולא רק כשפת קודש לתפילה ולפולחן.
את טﬠמי המקרא וצורת הנגינה, לימדו בכותאב בשלבים מתקדמים של כתות הלימוד. כמעט ולא היה ילד יהודי שהגיﬠ לגיל הבר המצווה מבלי שידﬠ לקרוא את התנ”ך בטעמיו השונים והמדוייקים, תוך הקפדה ﬠל נגינת הטﬠמים. שהשתנתה מספר לספר. מנגינת הטﬠמים של חמישה חומשי תורה היתה אחידה, כך גס מנגינת הטﬠמים של ספרי הנביאים. בעוד שהגיוון הרב היה בין ספרי הכתובים השונים (“תהילים” שונה מ”אייוב” או מ”איכה”…).
על העברית שבקריאת המשנה באר״ץ
יחידים קראו את המשניות ואת המסכתות בצורה עצמאית. רוב הלימוד של המשניות והמסכתות נעשה בקבוצות (“איסם” ריבוי של ״איסמה״ מהערבית הספרותית ( ) היינו חלוקה לקבוצות). בראש האיסמה עמד רב, דרשן או תלמיד חכם. הוא קרא את הטקסט העברי או הארמי ותרגמו לערבית להנאת השומעים.
קריאת המשנה והגמרא, בפי תלמידי חכמים בחלב, נעשתה מטקסט לא מנוקד. החוקרת קציעה כ״ץ מיחסת חשיבות רבה לתופעה זו ולמה שהיא משקפת. שכן, מסורת חלב היא מסורת ספרדית המבוססת על המבטא הארץ־ישראלי. למרות זאת, נתגלו בקריאת המשנה תופעות שמקורותיהן דוקא במסורת המבטא הבבלי. ״תופעות אלה לא היו יכולות להישמר אילו היתה הקריאה במשנה מתוך טקסט המנוקד לפי הכללים הטברניים״, פוסקת קציעה כ״ץ.
על השפﬠת המבטא הבבלי ﬠל הﬠברית
השפﬠת המבטא הבבלי ﬠל הﬠברית שבפי יהודי אר”ץ מקורה כנראה בשלושה גורמים: הקשר ההדוק שהיה קייס לדורות בין יהודי אר”ץ לבין יהודי בבל, המהגרים הבבלים שבאו לחלב. ומגורשי ספרד )הפרכקוס) שהגיﬠו לחלב בראשית המאה השש-ﬠשרה.
יהודי סוריה קיימו קשר הדוק ﬠם המרכזים היהודים בבבל. גם תלמידי חכמים נשלחו מסוריה לבבל להﬠשיר את ידיﬠותיהם בהלכה ובפסק. וחזרו לשרת בקהילת אר”ץ כדײנים וכפוסקים. המחגרים היהודים מבבל שהגיוגו לחלב ולקמישלי המשיכו לשמור על קשר עם ערי מוצאם. ואף שמרו על המסורת הבבלית בﬠיר מגוריהם החדשה. גם מגורשי ספרד הביאו איתם השפּﬠות מהמבטא הבבלי. שהרי מסורת המבטא הבבלי קדמה בספרד למבטא הארץ-ישראלי. וזאת הסיבה אולי להימצאות שקיעיס מהמבטא הבבל’. בקריאת המשנה גם בחלב וגס בג’רבה שבתוניסיה בגלל קרבתה לספרד (ראה מחקר של קציעה כ”ץ בנדון.
יתכן גם שהקשרים אשר היו לקהלית אר”ץ עם הגאונים בבבל יצרו גם הם השפעה על צורת קריאת המשנה.
טבלת האותיות בכתיב יד של יהודי ארם צובא
תורת ההגה שבקריאת המקרא והמשנה בארם־צובא
אין בדעתי במאמר זה לסקור בצורה מפורטת את תורת ההגה שבפי יהדות אר״ץ, אך, פטור כלא כלום אי אפשר, לכן אביא להלן כמה דוגמאות בתקוה שיגרו את החוקרים ואת המתעניינים לנכור בביבליוגרפיה המפורטת בסוף המאמר. ובמקורות אחרים, ללימוד מורחב יותר.
אין יהודי חלב מבחינים, במסורת הקריאה, בין ב דגושה ל־ב רפויה, זאת, כנראה. כתוצאה מהדיבור הערבי שבו לא קיימת הבחנה בנושא זה. לעומת זאת, אכן מקפידה מסורת חלב להבדיל בין פ דגושה לבין פ רפה. כן, אין מסורת ההגיה של יהודי חלב מבחינה בין ד דגושה ל־ד רפויה. ולא בין ת דגושה ל־ת רפויה. אך, קיימת הבחנה ברורה במימוש האותיות ג׳, ב׳, ו* פ’, כך שיש הקפדה בין חיותן דגושות ובין היותן רפות.
ועוד דוגמא: מסורת הקריאה החלבית איננה מבחינה בין צירי לסגול, בין פתח לקמץ ובין שורוק לקיבוץ.
על הכתיב הﬠברי בארם צובא
כתב יד הﬠברי בארם-צובא ידוﬠ בשם “ניץ אָלם” דהיינו; חצי קולמוס. לא ברור מה מקור השם. מה משמﬠותו ואיך התגבשה צורת כתיב זו המהווה סגנון מיוחד של כתיב רש”י.
צורת כתיב זו היתה שגרה בידי כל. סוחרים רבים אף ניהלו את פּנקסיהם בה. הילדים של “תלמוד תורה” למדו לכתוב בה. ﬠוד משחר מגוריהם. כתיב זה שגור ﬠד היום בידי יוצאי אר”ץ ברחבי הﬠולם וכמובן גם בידי שארית הקהילה בחלב ﬠצמה.
אזכיר כאן שתי תופﬠות מﬠנינות:
האות “א” בסוף מילה מקבלת בכתיב צורה שונה מזו שבאמצﬠ מילה או בתחילתה, זוהי, כנראה השפﬠת הﬠרבית בה קיימת “א” מיוחדת בסוף מילה,
התופעה השניה היא שילוב האותיות “א” ו”ל” בהימצאותם יחד. נהגו יהודי ארי”ץ לציין אותו באות אחת בצורתה
יתכן ובמקור רצו היהודים להימנﬠ מלכתוב את המילה “אל” שהיא אחד מכיני הקודש והﬠדיפו לכתבה בצורה מיוחדת. הם נהגו כך גם בﬠרבית. כאשר שם השם בﬠרבית נכתב ﬠל ידם בצורת במקום
במקום 
