מתוך מאמרים פרי עטם של הרב יצחק זעפראני שלייט״א, הרב אהרן זכאי שליט״א והרב אפרים לוי שלייט״א, אשר פורסמו בספרים השונים ״נר יום טוב”, בהוצאת ישיבת שמחת יום טוב בירושלים.
נולד בארם צובא לאביו רבי יצחק בשנת תרי״ו. היה לו אח בשם רבי יוסף כלף ידיד הלוי, שלימד תלמידים בש״ס בכפר תידף הסמוכה לארם צובא. נפטר באותה שנה שבה נפטר אחיו רבי יו״ט ביום כ״ד טבת תרפ״ג. נשא לאשה את הרבנית רחל בת הרב רבי יוסף לבטון, בן הרב הגדול מעוז ומגדול הצדיק עט״ר כקש״ת רבי מרדכי לבטון זצוק״ל, מח״ס שו״ת ״נכח השלחן״ ודרשות ״בן יאיר.״ נולדו לו שם כמה בנים, מהם מתו בחייו. בנו בכורו, ר׳ יצחק, שימש בקודש בתור שוחט בפורט סעיד שבמצרים, וחיבר ספר גדול בדיני שחיטה וטריפות. נפטר בקיצור ימים ושנים ביום י׳ אלול תרע״ז. בנו השני שמו ר׳ יוסף ע״ש חמיו הרב הנ״ל. נולד בחלב ביום ב׳ טבת תרמ״ד ונפטר כנראה ג״כ בחייו כי לא נודע אודותיו. בחדש מנ״א תרמ״ה נולד בנו רבי אליעזר רחמים בחלב, ואח״כ בנו הרביעי רבי משה נולד בפסח תרמ״ח, ונפטר כנראה בצעירותו. בשנת תר״ן עלה לארץ־ישראל והסתופף בצל חבורת חסידים חכמי מדרש ״בית אל״ ודירתו נקבעה ליד ביתו של רבי מוטל׳ה טברסקי זצוק״ל. רבנו היה קשור בקשרי אהבה וידידות עם הצדיק רבי מוטל׳ה(נכדו של הצדיק רבי מרדכי מטשרנוביל ״ליקוטי תורה״). מסופר על רבנו, שבכל שנה בחג הסוכות היה נוהג לברך דווקא על אתרוגו של רבי מוטל׳ה ודווקא בתוך סוכתו. מספרים כי כאשר היה אומר רבנו בהיכנסו לסוכה זו את סדר האושפיזין, רעדו דפנות הסוכה מהתלהבותו הלוהטת.
שקידתו בתורה
רבנו הגדול, מעוז ומגדול, הגאון הקדוש המקובל האלהי, רבי יום טוב ידיד הלוי זצוק״ל, היה שקדן עצום בתורה, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה ולא פסיק פומיה מגירסא, וכפי שמעיד עליו בנו הרה״ג המקובל רבי אליעזר זצ״ל בקונטרס ״שבחי מהרי״ט״ בזה״ל: ״שקידתו בתורה יומם ולילה הייתה נגלית וניכרת עד להפליא, גם בזמן בחרותו, וכל העולם ומלואה אין והבל לפניו.״ ומוסיף בנו הנ״ל בהספדו על אביו בס׳, ״שמחת יום טוב״ בזה״ל: ״את זה חזיתי בתהלוכות המנוח כמה היה מוקיר הזמן, גם אם היו מכבדים אותו לברית מילה או לחופה, היה יושב בפינה וספרו בידו, וכל השאון של השמחה לא הייתה מפריעה אותו, כי הזמן היקר הוא עובר ואיננו, והדבר היה לו כל כך טבעי, הוא לא היה צריך ללחום נגד יצרו בזה, אלא כבוש ועומד היה לפניו.״ קדושתו והתלהבותו במצוות
הגאון הגדול רבי יוסף ידיד זצוק״ל(שהיה בן דודו של רבנו) אמר עליו בהספדו בזה״ל: ״ובפרט שאני מכיר עוצם חסידותו וקדושתו וענותנותו, בוודאי זאת חובתי ואעשנה להחם עליו בהספד ולפרסם שבחיו ברבים, הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, אשר תפלתו זכה וברה בקדושה ובטהרה, קרא ושנה למד ולימד בסתרי תורה, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, לא עבר עליו חצות לילה בשינה, כל העם עונים אחריו מקודש״. אף אכילתו הייתה בקדושה ובטהרה, כפי שכותב בנו ר׳ אליעזר בזה״ל: ״היה מכוון בכוונות הסעודה כפי שסידר הרש״ש ז״ל וכל זה עיניי ראו כמה שנים ושמיטות שהיה מכוון בכוונות הנז׳, ואף אם יתקרר המאכל או לא ישאר לו כל צרכו, בכל זאת טבעו לא נשתנה ויגמור כל הכוונות״.
אשרי יושם ביתך
רבנו הקדוש מעולם לא הקדימו אדם לבית-הכנסת או לבית-המדרש, אלא נכנס ראשון ויוצא אחרון, וכותב בנו, רבי אליעזר ידיד (בס׳ ״שבחי מהרי״ט״) בזה״ל: ״בהיותי נער והולך להתפלל עמו בבית-הכנסת המכוונים שבשכונת רחובות פעיה״ק ירושלים ת״ו, אחרי גמר התפילה שהיו הולכים כל הקהל לביתם, והוא עדיין יושב בבית-הכנסת, הייתי אומר לו: הלא כל הקהל הלכו איש לביתו, ומדוע אנחנו לא נלך! אז היה משיב לי: הבית לא בורח, אך ישיבת בית-הכנסת מצווה היא, ובכל רגע ורגע שנשב יותר יש לנו מצווה. או היה אומר לי: אתה תקדים אותי ואני אבוא אחר כך.״
גאון הקבלה
רבנו, שהיה מגדולי רבני ארם צובא, התפרסם כבקי בסתרי תורה, צדיק יסוד עולם, משיירי כנסת הגדולה, ונתגלגלה על ידו זכות גדולה, על ידי הדפסת סידור הרש״ש ז״ל, ט׳ כרכים מעוטרים בפרי עטו, הגהות והערות מאירות עינים. כמו כן חיבר את ספר ״שמחת יום טוב״, חידושים וביאורים, הערות וציונים לכתבי הקודש של האר״י ז״ל. גדולי ישראל שהספידוהו תיארוהו כמלאך אלקים, והגאון ר׳ שבתי בוחבוט זצ״ל אמר עליו בהספדו בזה״ל: ״והמנוח כמעט נוכל לומר עליו ׳גאון הקבלה׳ כי כל ימיו הקדיש לחכמה אלהית זו״. והגאון ר׳ דוד סתהון זצ״ל אמר עליו בהספדו בזה״ל: ״הרעישו שמים כי נפל ממנו רב, הרעידו אדמה כי נגדע גדול ורב, עצום ונורא מאוד, אין כמוהו ממזרח למערב, גבור בכל, שלם בכל, ידיו לו רב, איש שהכל בו, מלא תורה, מלא חכמה, מלא דעת ותבונה, עצום ורב, איש אלקים קדוש הוא, הרבה למד ולימד, והרביץ תורה, בישראל, זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בנו, יפה דבורו ונאמן במאמרו, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, אין במינו במחובר, צדיק כתמר, שבחיו רבו מלמנות, ועליהם אין מה לענות, הוא הרב הגדול מעוז ומגדול, פאר הדור, סבא דמשפטים, חסידא קדישא ופרישא, המקובל האלהי מורנו ורבנו כקש״ת וכמוהר״ר יום טוב ידיד הלוי זלה״ה!״ הוסיף הרב הנ״ל ואמר: ״מה אענה ומה אומר והלב חמרמר, ומה אדבר ומפי נעתקו מלים לחבר, כי לו השמים גוילים והמים דיו, לא יספיקו לתאר ולהספיד על השבר הנורא הזה, דתבר גזיזי. ואגיד, לכם רבותי קצת משבחיו ומידותיו הטובות: מנעוריו גדל על דלתי התורה, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, והיה לומד דברי רבנו האר״י זלה״ה בעומק ובסברא ישרה, עד שהיה בקי בהם כקריאת שמע ותפלה, בקי בשמונה שערים, מלא וגדוש על כל גדותיו, ודמי ליה כמאן דמנחי בכיסתיה, והוא ירד לעומק הקבלה, כל רז לא אניס ליה, בקי בנסתר ובנגלה, ועמו מקור החכמה נקבר. באמת יכולני לומר עליו: נהורין ליה שבילי דשמיא יותר משבילי דארעא, יותר משלשים שנה התפלל על פי דברי רבנו האר״י זלה״ה ומימיו לא ענה עליו חצות לילה בשינה״ רבנו אף הגיה את הספר ״מערת שדה המכפלה״(להגאון הקדוש ר׳ משה בן צור זצ״ל), ואף בא בהסכמה עם שאר רבני אר״ץ על שהואיל בטובו הרה״ג המקובל ר׳ יצחק סוויסא זצ״ל להוציא לאור את הספר הנ״ל, וכן רבי יצחק סוויסא מודה לרבנו בהקדמתו לספר על שטרח והגיה את הספר הקרוש הנ״ל.
משפיע טהרה וקדושה
בנו של רבנו אמר עליו בהספדו בזה״ל: ״עוד מעלה נשגבה היתה. לו, כי היתה כל כך נעימה, ומכה היו מתאבקים לרגליו לשמוע דברי תוכחה ומוסר, ובפעולותיו הנשגבות היה משפיע לכל הקרב אליו טהרה וקדושה, כי היה עושה פעולות המצוות ברגש של חיבה והתלהבות, וכל רואיו היו מתפלאים על התמסרותו הנאמנה הברה והזכה מבלי שום נטיה פרטית רק משוללת מכל סיג, כי היה רק לשם שמים במלא מובן המלה״.
קימת חצות
הגאון רבי יוסף ידיד זצ״ל(שהיה בן דודו של רבנו), אמר עליו בהספדו בזה״ל: ״…תפלתו זכה וברה בקדושה ובטהרה, קרא ושנה, למד ולימד בסתרי תורה, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, לא עבר עליו חצות לילה בשינה, כל העם עונים אחריו מקודש״. בנוסף למה שרבנו עצמו היה מתעסק בתורה בחצות הלילה, היה גם משפיע ומעורר לאחרים שיעשו כמוהו ויבואו לבית-הכנסת לתיקון חצות וללימוד תורה. וכפי שהעיד עליו הראשון לציון הגאון ר׳ יעקב שאול אלישר זצ״ל, בעל ״ישא ברכה״, (בהקדמתו לספר ״תקון חצות״ להגאון ר׳ נסים הררי זצ״ל) בזה״ל: ״מה מאוד שמח לבי ויגל בראותי התעוררות אנשי אמת ששה משמותם כבוד ידי״נ הרב המובהק בנש״ק ספר״א נה״ר כמוהר״ר אלעזר מזרחי הי״ו, ואתו עמו הרב ח״ק כמוה״ר יו״ט ידיד הלוי הי״ו וכר, כולם יחד השתדלו בהשתדלות נמרצת לקבוע קימת חצות לקבץ ולהתאסף עם יחידי סגולה חברת ״שומרים לבקר״ העי״א, לעורר את הרחמים ולקבוע לימוד אחר גמר תיקון רחל ולאה ככל הצורך, בבית-הכנסת הגדול הידוע לעדתנו, ״כולל הספרדים״, המיוחס לרבן יוחנן בן זכאי זלה״ה וזיע״א עפ״י הקבלה מפי הרמב״ן הקדוש ז״ל זיע״א כאשר עלה לשכון כבוד פעיה״ק ירושת״ו״.
לימוד ליל שימי
רבנו היה קורא קריאה נאמנה לשלומי אמוני ישראל שיתאספו בכל ליל שישי לבתי-כנסיות ללימוד תורה, כיון שזמן זה מסוגל לתקן פגמים שונים אשר פגם האדם בימי חייו. ומכיון שראה רבינו צורך גדול וחשיבות מרובה לנושא זה, על כן קם הוא ורעיו עמו הגאון רבי אהרן הררי רפול זצ״ל, והגאון רבי חיים בכ״ר סעדיא זצ״ל, והביאו לבית הדפוס את הספר ״צמח צדיק״ אשר שם הובא סדר הלימוד והתיקונים לליל שישי, והאריכו שלושת הרבנים הנ״ל בהקדמה לספר בשבח ומעלת הלומד תורה בליל שישי ואת התיקונים שמתקן על ידי לימוד זה.
אכילתו בקדושה
אכילתו של רבנו הייתה בקדושה ובטהרה כפי שכותב בנו בזה״ל: ״היה מכוון בכוונת הסעודה כפי שסידר הרש״ש ז״ל, וכל זה עיני ראו כמה שנים ושמיטות שהיה מכוון בכוונות הנז׳, ואף אם יתקרר המאכל או לא ישאר לו כל צרכו, בכל זאת טבעו לא נשתנה ויגמור כל הכוונות״.
שש ושמח בחלקו
בטחונו של רבנו בבורא עולם היה חזק עד להפליא, ועל כן למרות פרנסתו המצומצמת היה שש ושמח ומקבל הכל באהבה, כפי שמספר עליו בנו הרה״ג ר׳ אליעזר זצ״ל בס׳ ״שבחי מהרי״ט״ בזה״ל: ״בזמן שהיה שומע את דברי העולם על עניין העושר, שפלוני יש לו חצר גדולה וכן פלוני עשיר וכר/ היה אומר להם: אני יותר עשיר מכולם שכל השכונה הזאת היא שלי… אך תדעו שאני בעל חוב גדול, שעלי לשלם כמה מסים לממשלה וכמה הוצאות אחרות שונות, ואם כן מה תכלית מכל העושר הזה? והעיקר הוא להיות האדם שמח בחלקו…״. ועוד כותב בנו בזה״ל: ״ומעולם לא עלה על לבו לדאוג ואפילו על פת לחם חריבה, אלא שש ושמח בכל לבו בעבודת ה׳, וקיים מקרא שכתוב: ״עבדו את ה׳ בשמחה״, ולא כן בקומו בחצות לילה ללמוד סדר תיקון חצות, לדאוג ולהתפלל על גלות השכינה, היה בוכה ומבכה והיה אז נשמע קולו למרחוק.״
מנפלאותיו
פעם בא לפניו אחד ממשפחת גדולים, בית פיג׳וטו, וסח לרבנו את צערו, כי בא שר אחד ונכנס לתוך הגן הגדול שלהם, שהיה ידוע שהיה גדול ומפואר, והיה בו גם בית-דירה, והשר עושה בו כשלו, עוקר ונוטע וכר/ אז רבנו אמר לו: ״אין הפסד, יעשה מה שיעשה, בטחוני חזק בה׳ שיקבל תפלתי.״ לא עברו שלושים יום עד שנשלח השר ההוא מארם צובא בשלשלאות של ברזל, ובבוא בעל הבית להודות לרבנו, הגיש לו חמש לירות זהב, ויען רבנו ויאמר: ״קח לך את מנחתך בידך ואיני רוצה, רק אם תרצה תשלח לבית מעט פחמים״ (שבחי מהרי״ט). ועוד מספרים, שבזמנו היו זוג שהיו חיים במחלוקת עצומה, ולא יכלו לשבת יחד בכפיפה אחת, עד שקרובי האשה באו לפני רבנו לבקש מלפניו להשלים ביניהם. תיכף שלח רבנו אחרי הבעל, ולאחר ריצויים ופיוסים נתרצה הבעל להשלים עם אשתו, ואז רבנו בירך אותם שכעת חיה ולהם בן זכר של קיימא, וכן היה שלמלאות הימים נולד להם בן זכר. ויהי היום והילד נחלה חולי גדול ותלך האשה אצל הרופא הגדול, והרופא לא היה בביתו וחזרה ריקם, ואותו יום היה ערב שבת, ואמרה בלבה ללכת לרבנו לבקש מלפניו להתפלל עליו, וכן היה שבאה לרבנו ותאמר לו: ״כשם שהתפללת עליו שיבוא לעולם הזה, כן תתפלל עליו שיתרפא ממחלתו!״, וכן היה והתפלל עליו, ויעתר לו ה׳, שבו ביום חלצתו חמה לילד והתרפא מחוליו… (שם).
רבים השיב מעוון
רבנו קירב את הרחוקים לאבינו שבשמים וסלל לפניהם את הדרך לעלות למסילה העולה בית ה׳. וכך מסופר עליו: בירושלים התגורר יהודי אחד בשם דניאל פרחי, אשר גם הוא עלה מארם צובא והשתקע בעיר הקודש. יהודי זה פרש בצעירותו מדרכי צבור והרשיע בכל דרכיו. כיוון שעברו רוב שנותיו, הרהר בתשובה והתמיד בה, עזב את עיר מולדתו ארם צובא ועלה ובא לירושלים בהחלטה נחושה לשנות את אורח חייו, ולהיות יהודי חרדי. בהגיעו לירושלים, נזכר ברבי יום טוב ידיד הלוי, שהכירו עוד מארם צובא, נכנס היהודי לביתו, וביקשו ללמד אותו דרכי התשובה ולתת תיקון לנפשו כדי לכפר על עוונותיו.
שמע רבנו את בקשתו ואמר לו: ״יכולני ללמד אותך דרכי החיים לפי הכתוב בתורה ובשולחן ערוך, עליך יהיה לקיים את כל מה שאלמדך בכל לבבך. ואז עוד באפשרותך לעלות מעלה מעלה עד שראשך יגיע לשמים. וכך אמרו חכמינו ז״ל, שבעל תשובה אמיתי דרגתו גבוהה מזו של צדיק. אבל תיקון לעבירות העבר שבידך, עליך לבקש משכני, הצדיק רבי מוטל׳ה טברסקי, שרוח הקודש מתנוצצת בו, ורק איש כזה מסוגל לומר מה הוא התיקון למה שעבר״. לא נתן רבנו שהות לאיש זה אפילו שעה קלה, נטלו מיד בידו, והביאו לפני רבי מוטל׳ה, הציגו בפניו, ואמר: ״איש זה מבקש לתקן את אשר פגם בשנות חייו, ומבקש תיקון לנשמתו.״ הרים רבי מוטל׳ה את גבות עיניו ונתן מבטו ביהודי זה שעומד לפניו נכנע שבור ורצוץ, הסתכל בו, ושוב הסתכל בו ואמר: ״התיקון על שפגמת במעשה, הוא לצום כל ערב ראש חודש. ועל פגמי הדיבור, עליך להיות ער כל ליל ששי וללמוד כל הלילה, ואם אין באפשרותך להיות ער כל הלילה, עליך לומר כל ספר התהילים בכל שבת. ואשר לפגם שפגמת במחשבתך עליך לתת צדקה לעני בן־טובים שלומד תורה יומם ולילה ופורש מכל תענוגי העולם, ורק לעני כזה תתן צדקה, והיה כי תעשה כן, יתוקנו פגמיך.״ רבי מוטל׳ה סיים דבריו ומעיני האיש זלגו דמעות כמים. נדמה היה לו כאילו הצדיק מוציא את הפסולת מנשמתו, מנקה אותה כדבעי עד שחוזרת לטהרתה. ״נשמה חדשה הכניס בי הרבי!״ נענה האיש בקול חנוק, לפני שעזב את הבית, אך בעודו על המפתן פנה האיש עוד אל הרבי ושאל: ״אולי יואיל הרבי גם להודיעני מי הוא האיש בירושלים שהוא עני והוגה בתורה, ופורש מכל תענוגי העולם״? ״שאלה גדולה שאלת בני״ – נענה לו רבי מוטל׳ה – ״אך זאת לא אוכל להגיד לך, ועליך לשוב לרבי יו״ט ידיד, אשר בודאי יוכל להצביע לך על מישהו. ״מה שהשיבו רבי יו״ט לא היה ידוע, אך אנשים שהכירו את האיש הבעל תשובה סיפרו, כי כל ימי חייו היה מעניק בכל ערב שבת סכום הגון לצדיק הירושלמי רבי בן ציון רבי הירש מיכל״ס.
חזרתו לחלב
ביום כ״ח כסליו תרע״ז, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נפטרה אשתו הרבנית רחל, אשת נעוריו, והרעב חזק מאד בארץ ישראל, מצב זה הציק לרבנו מאוד והמתיק שיחה עם שכנו האדמו״ר רבי מוטל׳ה טברסקי, ושטח לפניו את מצבו הדחוק וסבלו והתייעץ עמו אם יוכל לעזוב את ירושלים להחלץ מצער זה. הציע לו האדמו״ר הצדיק רבי מוטל׳ה שיסע לחלב וימצא מרגוע לנפשו. באותה עת ישב ובי יום טוב בהילולת הצדיק האדמו״ר רבי יחזקאל משינאווא, במחיצת טובי גדולי הרבנים בירושלים וגילה להם את רחשי לבו שזה תקופה ארוכה שהרעב מציק ללומדי ישיבתו ״בית אל״, וכי מחו הוא יוצא מארץ הקודש לעיר מולדתו חלב היא ארם־צובא כדי לבקש מתלמידיו לתמוך בישיבתו ולהציל את תלמידיה. ״נטלתי על כך רשות״, מספר רבי יו״ט, ״מידיד נפשי הצדיק רבי מוטל׳ה שאמו לי בשעה שנפרדתי מעמו: ׳שנתיים סבלת רעב, אני מאחל לך שבע שנות שבע׳. הדבר היה לפלא, כי אכן ישב רבי יו״ט אח״ב וחי באום צובא שבע שנים ונפטר שם, (מספר ״ירושלים של מעלה״). בחודש אלול תוע״ז ירד רבנו לחלב וכל רבני וגבירי ארצו קיבלוהו בשמחה ובכבוד. באותה עת נשא רבנו את הרבנית נזהה בת הרב מנחם בן הרה״ג הרב יעקב גינדי הכהן. מנישואין אלה נולדו לו בן ובת. בנו זה נקרא מנחם ע״ש חמיו הנ״ל, והוא אותו מנחם ידיד, איש רב פעלים מזה חמישים שנה במסגרת קהילת ארם צובא ובמסגרת כלל הפעילות למען העם והמדינה כאחד, זהו מנחם ידיד המשמש יו״ר כבוד של המרכז למורשת אר״ץ. מנחם זכה והציב גלעד לזכר רבנו והקים ישיבה וכולל בתל-אביב בשם ״שמחת יום טוב״ להפצת תורה ברוח מורשת אבות. אחת מבנותיו של ובי יום טוב נישאה לרבי אהרן אבוטבול, שהיא אחת המשפחות המערביות המיוחסות, ונפטר בקיו״ש ביום הברית של בנו בשנת תופ״ח. בנותיו של רבי אהרן אבוטבול נישאו לחתנים חשובים ראשון בקודש הוא הוא הרה״ג רבי יוסף עדס שליט״א, ר״מ ישיבת ״פוות יוסף״ גאולה בירושלים. ומשנהו, היקר והנעלה, החכם הנכבד רבי שמואל זכאי יצ״ו. ניניו ג״כ נטיעות דומות לשרשים הרבנים הגדולים, כמוהר״ר רבי אהרן זכאי שליט״א, ראש ישיבת ״אור יו״ט״, וכמהר״ר יעקב חי עדס שליט״א, ראש ישיבה בבית וגן ואחיו היקר כמוהר״ר אהרן עדס שליט״א.
מחלתו ופטירתו
בזמן מחלתו של רבנו, אמר לו הרופא שיואיל ללכת לחוץ לעיר(שקוראים בערבית אלג׳מליא) להחליף האויר, וכן היה. ואז אמרו לרבנו להביא לו ספר תורה לביתו כמנהגו הטוב, והשיב להם, כי הוא רק אורח לשבוע אחד. וכן היה שבמלאות שבוע אחד ניצחו אראלים את המצוקים, ועלה לשמים, למחצב הנשמות שבגן עדן העליון, בליל ל׳ סיון ראש חודש תמוז שנת תרפ״ג(שם). ביום רביעי אחרי הצהריים, קודם פטירתו בחמש שעות, היה גשם חזק עד מאד זמן רב, עד שנתמלאו כל המקומות הנמוכים שבעיר מים, וכל העם מקצה תמהים, ותהום כל העיר, שמעולם לא נשמע כזאת שבערב ראש חודש תמוז יהיה קור גדול וגשמים חזקים, גשמי רצון ברכה ונדבה, והבינו שזה עבור פטירת רבנו זצ״ל, כמאמר רבותינו ז״ל: מה נתינתה בקולות וזעמים, אף נטילתה בקולי קולות, ותיכף אחר פטירתו חזר האויר כמו שהיה… כולם תיארו אותו בתואר ״מלאך ה׳ צבאות״, ואין זה אלא שרף וספר תורה שנשרף. כשהגיעה השמועה לירושלים מפטירתו, הספידו הרה״ג המקובל רבי עובדיה הדאיה בספרו ו״יקח עובדיהו״ בשבחים רבים. בחלב הספידו הגאון הגדול רבי עזרא עבאדי – שעיו. וכה הוא כותב עליו: ״ירעשו השמים כי נפל ממנו רב, תרעד האדמה כי נגדע ארז ורב, יקר ונפלא אין כמוהו ממזרח עד מערב, גבור בכל שלם בכל ידיו לו רב, אהוב לכל וחביב לכל יפה לכל ונערב, מלא חן ודעת אלוקים ואל רוחנים קרב, אבד חסיד מן הארץ גודר גדר ועומד בפרץ שם הוא אין לנו חליפתו אין לנו תמורתו, הוא יום טוב ראשון לכל דבר שבקדושה, אבן הראשה מבני עליה נהירין ליה שבילי דשמיא, הוא המקובל האלקי מבצר עז ומגדול פרוש חסיד טהור עניו, ושכינת אל מאירה על פניו, עמוד הימני נר ישראל המקדש והארי״אל כמהר״ר יו״ט ידיד הלוי זלה״ה. וממשיך להספידו בהנהגותיו, שסבל יסורים כל ימי חייו, וכמה מבניו מתו בחייו, קיים את התורה מעוני, ובכל זה שקד יומם ולילה על התורה בביהכ״נ ובהמ״ד. כל ימיו היה בתעניות וסיגופים וביטחונו היה חזק ורב באלקים, תמיד היה שמח בחלקו עם סבלותיו ועוניו, לא דאג ולא התאונן ותמיד הראה סבר פנים יפות לכל אדם, והיה עניו במלוא מובן המילה. היה חבר לגדולי הקבלה בירושלים לגאון הקבלה רבי שאול דוויד הכהן, לרבי שאול קצין, לרבי אברהם ענתבי עדס, ואיהו גופיה עסק בקבלה ימים ושנים, והדפיס את סידור רבנו האר״י, בסיוע ישיבת המקובלים ״שער השמים״ בירושלים.
“עדיו בחותמיו זכין לו”
קטע זה נמסר ע״י הרב אפרים לוי בשם מר אליעזר ב״ר נחמן אנג׳יל יצ״ו: הגאון הגדול, ראש המכוונים במדרש ״בית אל״ בירושלים העתיקה, הרה״ג הראב״ד בירושלים רבי וידאל בר חנוך אנג׳יל כותב… חברו הרה״ג המקובל גדול חכמי הקבלה רבי שאול חיים דוויד הכהן במכתבו לבנו הגאון המקובל רבי נחמן אנגי׳ל מתאריך ח״י תמוז תר״ן בזה הלשון: ״הגיעו לקהל חסידים שתי יחידים מארם צובא, רבי שאול כהן הי״ו, שהכרת לפני שנתיים ורבי יו״ט הלוי הי״ו, והגיעו מלאים משמונה שערים וגם מורגלים בסידור מעט, ולומדים עמנו מעט עם כל אחד בסידור, וכמעט שכבר התחילו לכוין, ושמחנו כי נראה שהם קדושים מרחם ויהיו תדירים בע״ה שיהיו כל המכוונים מעדת הספרדים ההגונים וראויים למלאכה זו”
״ואין אחד מבני ישראל בעיר, אשר לא יאציל לו זמן מה מטרדות עיתותים להקדישם לתורה ולתעודה.״ בתוך חצי הלילה יתאספו אל בית הכנסת זקנים ונערים יחדיו, ויעמיקו בלימוד התלמוד עד אור הבוקר ואחר יתפללו והולכים איש איש לפועלו ולעבודתו״
כך מעיד בנימין השני על יהדות חלב בפי שהוא פגש אותה ב־ 1848-ציטוט מני רבים, לאורך ההיסטוריה המוכיח על היותה של חלב, היא ארם־צובה, מרכז תורני חשוב בקהילות ישראל לאורך דורות.
סדרה זו על חכמי אר״ץ הינה גלעד להנצחת גדולי ישראל לדורי דורות.
קדושת יום טוב
