הרב שמואל לניאדו זצ”ל חלב בשנת 1605
מתוך הספר יהדות חלב בראי הדורות בהוצאת המרכז למורשת ארם צובא -1993
הרבה סיפורים ואגדות נרקמו סביב לאישיותו של הרב שמואל לנייאדו זצ”ל. אישיות דגולה זו העמידה אחריה עשרה דורות של רבנים ותלמידי חכמים בארם־צובה, בצפת, במצרים, בבבל ובירושלים.
המסורת החלבית מספרת, כי יהודי חלב שלחו את עשיריהם לצפת, להביא אליהם את מרן ר׳ יוסף קארו, להיות להם לראש. והוא ענה להם, כי לא יוכל למלא את בקשתם, ועל כן הנהו שולח להם את שמואל לנייאדו, איש אשר בגילו.(58)
אגדה אחרת מספרת יעל עושרו של ״בעל הכלים״, בזה הלשון:
״ובבואו (לחלב) דרך ים בספינה, מת אחד מהסוחרים הנוסעים ומכרו את סחורותיו, ונפל המיקח על הרב ז״ל. ובתוך הסחורה נמצאו אבנים טובות,
ונתעשר והוציא הוצאות מרובות לטובת האר״ץ ותיקן תקנות גדולות באר״ץ יע״א.״ (59) [ראשי תיבות: <אר״ץ> ארם־צובה, יכוננה עליון אמן]
לא נוכל לדעת מה הוא היסוד ההיסטורי של אגדות אלה. ייתכן שהן נולדו לאחר מכן, כדי לפאר את שם המשפחה (מעין ״שבחי הבעש״ט״), וייתכן שאינן אגדות אלא יש בהן אמת.
כך ידוע לנו, שר׳ שמואל לנייאדו בעל הכלים, תמך תמיכה חומרית מלאה בבן אחיו, שהיה גם חתנו, ר׳ אברהם לנייאדו מחבר הספר ״מגן אברהם״.
בהקדמה לספר ״מגן אברהם״ כותב מחברו:
״כל ימי גדלתי בין חכמים… מקשיבים לקול המאור הגדול… בצפת… מורינו… ר׳ יוסף קארו. הגם הלום בבואי לאר״ץ (לארם־צובה)… מורי וחמי שמואל לנייאדו… מחזיק בידי בבר, בלחם ובמזון… ואני על משמרתי ללמוד וללמד…״ (60)
על בואה של משפחת לנייאדו לחלב ועל מקורה מספר לנו צאצא המשפחה, ר׳ רפאל שלמה לנייאדו, בספרו ״כסא שלמה״.(61) הוא מספר, שמשפחתו יצאה מן הגירוש, גירוש ספרד, ומזכיר את שו״ת הרא״ם, ח״א ס׳ נ״ב, וזה לשונו: ״ואחשוב גם כן, שהחכם ר׳ שמואל לנייאדו היה אז במעמד ואיננו עתה״? הרא״ם – הרב אליהו מזרחי – היה משנת 1495 מעין ״חכם באשי״ בטורקיה ונפטר בשנת 1526. יש להניח, שר׳ שמואל הנזכר הוא סבו של ״בעל הכלים״, והוא היה אז עדיין בטורקיה.
לא נדע בוודאות מי, מן המשפחה הזו, אשר הגיע ראשון לחלב. אולי אביו של ״בעל הכלים״, ר׳ אברהם, הגיע לחלב עם בניו.(62) ר׳ אברהם לנייאדו זה נפטר בשנת שמ״ח (1588), ואילו בנו, ״בעל הכלים״, נפטר ב-1605. לא נגזים אם נאמר, שהמשפחה הזו הגיעה לא מאוחר מאמצע המאה ה-16, והיא הטביעה את חותמה על חיי הקהילה כולה במשך יותר מעשרה דורות.
ר׳ שמואל לנייאדו עמד בראש הקהילה ושימש גם אב בית דין (63) פירושיו של ר׳ שמואל לנייאדו – על התורה (׳׳כלי חמדה״), על נביאים ראשונים (״כלי יקר״), ועל ספר ישעיהו(״כלי פז״); מהם קיבל את כינויו ״בעל הכלים״ – היו מפורסמים ומקובלים בחינוך הבנים, ולא רק בחלב.(64)
בצד משפחת לנייאדו, ישבה בחלב משפחה ותיקה, נכבדה ושלטת, מן המוסתערבים – הלא היא משפחת דיין. שמה הקודם של משפחה זו היה משפחת נשיא. לפי המסורת שבידה, מגיע ייחוסה של משפחה זו עד דוד המלך.(65)
למשפחה זו היו בחלב זכויות ושררות, כנאמר להלן:
״בידנו ייחוס מזמן קדמון ומשנים קדמוניות, היה כל מורה צדק אשר באר״ץ הוא ממשפחת הדיין… וכל שטרי שידוכין וכתובות… ופרוזבלות בשנת השמיטה וגביית כתובה היה כותב הדיין ההוא, והוא משביע בכתר תורה לכל מי שיתחייב שבועה בדין… וגם היה אומר בליל יום הכיפורים,
׳כל נדרי,, ומבדיל במוצאי שבת בבית הכנסת, ומערב עירובי תבשילים ביום טוב על מי ששכח לערב, והיה הוא העולה לספר תורה ב׳שירה׳ וב׳עשרת הדיברות,.(66)
העוצמה הגדולה הזאת של משפחת דיין לא נתבטלה בפניהם, ולא מפניהם, של מגורשי ספרד שהגיעו לחלב, ואשר היו, חרף הרדיפות שסבלו, זקופי קומה ובעלי רמה תרבותית גבוהה יותר מזו של יהודי מצרים וסוריה.(67)
הייתה התמודדות מכובדת: בענייני תורה, הלכה ומנהיגות רוחנית קיבלו המוסתערבים את גדולי התורה הספרדים. לא מתוך חולשה, אלא דווקא משום שהם עצמם היו בני תורה, וידעו להעריך גדולים בתורה; לעומת זאת, לא ויתרו המוסתערבים ולא משפחת דיין, הנמנית כאמור עמם, על כל מיני שררות וחזקות, שהיו להם מקדמת דנה.
אותו צאצא למשפחת דיין, הר׳ משה דיין, שחי במאה ה-19, מספר לנו בהקדמה לספרו ״ישיר משה״ (פירוש על ״שיר השירים״) על בואם של הספרדים, וזה לשונו:
״וכאשר היה גירוש אספמיא ובאו כמה בעלי בתים לגור באר״ץ, עמדו ונחלקו ונעשו לקהל בפני עצמם. והיו מושיבין מורה צדק לעצמם לדון ולהורות להם, לבני גירוש הספרדים לעצמם, והדיין היה דן בפני ק״ק מוסתערבים כמאז ומקדם… ובמשך הזמן, נתמעטה התורה ממשפחת הדיין,
ולא היה בכל דור ודור אחד מהם שראוי להיות מורה הוראות בישראל.״
״הנה כי כן, שמו פניהם כל בני ק״ק מוסתערבים ללכת ולדון לפגי מו״צ של ספרדים… ונמשך עד הנה הדבר הזה, להיות דבר אחד לבני ק״ק ספרדים וק״ק מוסתערביס.(68)
לשני הקהלים היה איפוא, בית-דין משותף ומורה צדק אחד.
אף־על-פי-כן המשיך הרב של משפחת הדיין לכתוב ״שטרי שידוכין״ וכתובות של בני ק״ק מוסתערבים וגביית כתובה של ספרדים ומוסתערבים… ואשר ל״שבועת התורה והבדלה ולולבים ואתרוגים והלבשת ספר תורה, נשארו למשפחת דיין עד היום הזה״.(69)
מתברר, שנוצרו ״נורמות״ קבועות, שמנעו מחלוקות; ושני הקהלים חיו במין הרמוניה של ״שני קהלים שהם אחד״, עד שנתמזגו כליל.
נושא הראוי לחקירה מיוחדת הוא עניין נוסח התפילה; שכן, נוסח ספרד השתלט כמעט כליל, ו״סידור ארם־צובה״ נעלם והפך להיות ספר נדיר בעולם.(70)
לחץ כאן לפרטיים נוספים על הרב שמואל לניאדו בספרייה הלאומית
(58) אפרים ניימרק, ״מסע בארץ הקדם״, ירושלים, תש״ז(1947), עמי 70.
(59) ד. צ. לנייאדו, שם, עמי צ״א.
(60) אברהם לנייאדו, ״מגן אברהם״, ויניציאה ה׳ שס״ג(1603), בהקדמה.
(61) ר. ש. לנייאדו, ״כסא שלמה״, ירושלים 1900, שאלה אי.
(62) א. אשתור, שם, כרך בי, עמי 492, בהערה.
(63) מהרי״ט, שו״ת, פיורדא, 1768, שאלה ס״ו.
(64) במכתבו של היש״ר מקנדיה להחכם הקראי ר׳ זרח אשר מליטה, הוא מציע דרך חינוך ולימוד מבארי התנ״ך; והוא מזכיר, עם הרלב״ג ואברבנאל, את הספר ״כלי יקר״. ראה, שמחה אסף, ״מקורות לתולדות ישראל״, כרך שלישי, תל-אביב,
תרצ״ו(1936), עמי ע״ז; ראה גם מהרי״ט, שם, שאלה קכ״ד.
(65) משה דיין, ישיר משה, ליוורנו, 1879, בהקדמה.
(66) שם, שם.
(67) א. אשתור, שם, שם, עמי 493.
(68) משה דיין, שם, שם.
(69) שם, שם.
(70) לאחרונה נעשה ניסיון מעניין בידי הקהילה החלבית בניו־יורק, להוציא ״סדר תפילות לראש השנה וליום הכיפורים כמנהג בני ארם־צובה״, הוצאת שלום קטן, ניו־יורק, 1970.
ברם, אין כאן מהדורה מצולמת או מהודרת של מחזור ארם־צובה, שנדפס באיטליה בשנת ה׳תפ״ז (1727), (אכן, הובאו בספר אחד־עשר צילומים מן המחזור העתיק), אלא פשוט, מחזור ששמו ״שלום ירושלים״, אשר כדברי העורך: ״הנוסח לקוח ממקורות מוסמכים, אשר מהם שאבו הסידורים המתוקנים: ׳סדר רב עמרם גאון׳, ׳סידור רב סעדיה גאון׳, ׳סידור תכלאל׳, ואחרון חביב, ׳מחזור ארם־צובה׳ המפורסם״.