חלב במאה ה־19 ובמאה ה־20
מתוך הספר יהדות חלב בראי הדורות שיצא לאור ע”י המרכז מורשת ארם צובא -1993
תמה המאה ה-18. בפתחה של המאה ה-19 נמצא סחרה של חלב בירידה, וכן גם מעמדה של הקהילה היהודית בה. אך גם בתקופה זו מתאוששת הקהילה במהרה.
על חוסנה הרוחני, הדתי והחברתי של חלב בתקופה זו יש לנו עדות חשובה מאמצע המאה ה-19. עדות זו מצויה בספרו של ״הנוסע העברי הנודע לתהילה״ בנימין השני(ישראל בן יוסף בנימין), ״מסעי ישראל״,(128) שביקר בחלב ב-1848. הוא ישב בעיר, לפחות חמישה שבועות,(129) והשאיר לנו תמונה חיה ובהירה של קהילת חלב:
״מדמשק לאלעפא גחלס מרחק מהלך שנים־עשר יום, והדרך הזה הוא מקום סכנה גדולה להנוסעים מהשודדים הערביים האורבים על הדרך. העיר הזאת נקראת בפי היהודים ארם־צובה… לערך שתי אלפים משפחות מב״י נמצאות עתה בה, אשר יחסו תחת צירי מלכי איראפא, ואיזה מהצירים המה עברים, ויגינו עליהם בכל מאודם; השר רפאל פיעקאנטי <פיצ׳וטו> ציר ממלכת רוסיא ופרוסיא, והשר אליהו פיעקאטי ופיצ׳וטס יועץ ראשי לממלכת עסטריין(אוסטריה) המה עברים, ודבריהם נשמעים מאוד אצל הפחה.”
״היהודים שמה שומרים דת אבותיהם בכל תוקפה וטוהרתה. גם מלימוד חוכמות ומדעים לא יגיחו את ידם. לא פחות משישים זקני העדה מעוטרים בשם הכבוד חכם. הדב הראשון לעדה, הזקן הנכבד כה״ר אליהו אנטיבי <ענתבי> הי״ו (*), מחבר כמה ספרים מחוכמים ובייחוד ספר ״אוהל ישרים״
הנודע לתהילה, והרב השני כהר״ר מרדכי ליוואטאן (לבטון) הי״ו, המה לאות ולמופת לכל חכמי העדה.., ושני החכמים האלה לא נופלים במאומה מרבני פאלען(פולין) היותר גדולים ומפורסמים… ואין אחד מבני ישראל בעיר, אשר לא יאציל לו זמן מה מטרדות עתותיו להקדישם לתורה ולתעודה… בתוך חצי הלילה יתאספו אל בית הכנסת זקנים ונערים יחדיו,
ויעמיקו בלימוד התלמוד עד אור הבוקר ואחר יתפללו והולכים איש איש לפועלו ולעבודתו.״
״בליל שבת מזמרים כל בני העדה שירים נעימים מחוברים מהחכמים. נפש העברי מאירופא תתפעל מאוד לשמע נעימת הזמרה בלהקת כל העדה…
ומלבד אלה תמצא שם חברה מיוחדת, מגעימי זמירות מתפילות דוד המלך, אשר נתפעלתי מאוד בשומעי, ורוחי דחפה על כנפי החזיון כימי עולם וכשנים קדמוניות… בשבתות וימים טובים עובדים את ד׳ בתפילות ושירים ומתענגים לכבוד היום, כקטן כגדול, ולא ניכר שוע לפני דל…״
״נדבת לב היהודים יושבי אלעפא נודעת לתהילה בכל הארץ. איש יהודי, כי יבוא שם מארצות איירופא, אז כל פתחי הבתים פתוחים לפניו, ויוכל לשבת בכל בית איש ישראל שיבחר.״
״הבתים יפים מאוד מאוד ונקיים עד להפליא, ומאכליהם מתוקנים על הצד היותר טוב. היהודים לובשים בגדי עמי פאלעסטינא ומדברים שפת ערבית, וכמה מהם מדברים שפת עברית בהברה ספרדית, גם שפת איטאלקית במרוצה נפלאה. עניי העדה רבים המה, אומנם אחיהם העשירים מעניקים להם מטובם בכל אשר יש לאל ידם.״
נוסע שני מן המאה ה-19, בעל חוש ביקורת וזיקה היסטורית, הוא אפרים ניימרק, שהגיע לחלב בשנת תרמ״ד (1884). בעמוד ס״ח של ספרו ״מסע בארץ הקדם״ הוא כותב על חינוך הילדים ולימוד התורה בחלב:
״בקריאת התלמוד ונושאי כליו יצטיינו הנערים בחלב שכם אחד עם רעיהם אשר בבגדד. וסיבת הדבר, כי עשירי חלב המה מחזיקים ישיבות בבתיהם; ובכבודם ובעצמם יעסקו כמה שעות בכל יום בתורה, בתלמוד, בטור ושולחן ערוך ונביאים וכתובים…״
״ובני העניים הלומדים שמה ימצאו עזר ממחזיקי הישיבות הן במחייתם והן בלימודם. לכן ראויים המה, הישיבות האלה, לכבוד, ומי יתן ורבו כמוהם בישראל.״
״רוב העשירים האלה הם מצוינים גם בלימוד חול: בידיעת כמה שפות ודרכי החשבון, הנצרכים למו לנהל את מסחר ידם או את פקודת הממשלה הניתנת על ידם,״ (130)
מפליא הדבר, ואף מעורר מחשבה, עד כמה דומים סיפורי הנוסעים על חלב מן המאה ה-19 לסיפורי הנוסעים עליה מן המאה ה-17 (השל״ה הקדוש), מן המאה ה-16(הרלב״ח) ואפילו מן המאה ה-13(אלחריזי). אין זאת אלא עדות על כוחה ועוצמתה של המסורת הרוחנית-חברתית בקהילה שורשית ומגובשת זו.
חכמיה ורבניה של קהילת חלב בתקופה העותומאנית מגיעים למאות רבות, ולא אבוא למנותם. אזכיר רק את הרב שמואל לנייאדו (*) (נפטר בשנת 1605) המכונה ״בעל הכלים״, שיצאו ממנו עשרה דורות של רבנים, ביניהם הרש״ל – הרב רפאל שלמה לנייאדו,(*) מחבר ״בית דינו של שלמה״ ו״כסא שלמה״ ובנו הרב אפרים לנייאדו – מחבר הספר ״דגל מחנה אפרים״. עד אחרון השושלת – רפאל שלמה לנייאדו (דור אחד-עשר ל״בעל הכלים״), שעלה לארץ ישראל במאה ה-19 ויסד בירושלים את ישיבת ״אוהל מועד״ בשכונת הבוכרים (תרס״ז-1907).
ישיבת ״אוהל מועד״ הייתה ״אכסניה של תורה לכל חו״ר אר״ץ״(חכמי ורבני ארם־צובה) ותלמידיהם עד אשר נוסדה ישיבת ״פורת יוסף״ בשנת תרפ״ג (1923). הרב רפאל שלמה לנייאדו נתמנה לראש הישיבה וכיהן בתפקידו עד יום מותו – תרפ״ה (1925).(131)
דוגמת משפחת לנייאדו ידועות משפחות רבות של רבנים ותלמידי חכמים, כמו: דיין, דוויק, הררי, סיתהון, עבאדי, טוויל, עטיה, לבאטון, ענתבי, קצין, שרם ועוד רבים.
על ספרו של הרב מנשה סיתהון ״כנסיה לשם שמים״ נאמר:
״פרק גדול ומוסכם מכל חו״ר אר״ץ וארבע ארצות, ספרדים ואשכנזים ושאר גדולי רבני חוץ לארץ, נכתב ונחתם בשנת הברי״ת״(כלומר: שנת ה׳תרי״ב, 1852).
הרב משה סיתהון כתב עוד ספר ושמו ״פרחי שושנים״ וקונטרס של כללי דקדוק ועוד שני ספרים (״מטה מנשה״ – על הש״ס והרמב״ם, ו״שפתי צדיק״ – על ד׳ טורים, שו״ת), שטרם נדפסו ונמצאים בכתב-יד. הרב מנשה סיתהון שימש כרב וכמורה-צדק גם בצפת, ונפטר בשנת תרל״ז(1877).
על הרב עזרא עלי הכהן טוויל, מאחרוני רבני חלב, מחבר הספר ״עט סופר״, אמרו:
״אל חיי שעה לא שעה / ולמגעמי החיים עורף פנה / וקרא הרבה ושנה / מראהו נורא כבזק / ופטישו מפוצץ וחזק / דיין מומחה / ובעומק ההלכה שט ושוחה / שנים הרבה ישב על כסא ההוראה ויגבר / ופושעים וחטאים שבר,״(132)
ציטוטים אלה מכניסים אותנו לאווירה, שבה התנהלו החיים בקהילת חלב. זו אווירה של אמונה ולימוד תורה, של חיי רוח וחיבור ספרים, בצד חיי מעשה פעילים; והכול – תוך צניעות וענווה.
על חכמי חלב ועל אווירת חיי הרוח בה, נוכל ללמוד מקטע אחר, שכתב הרב חיים טוויל בהקדמה לספרו של אביו, ״עט סופר״, וזה לשונו:
״ארם־צובה המפורסמת בחכמיה וסופריה / בתוך כפירים ריבתה גוריה / ענקים בתורה ואנשי מידות / ולהם בפרד״ס (*) עשר ידות / גם במוסר ובמידות / מדובר בם נכבדות. / את פרסום תהילתם והכרזה על סחורתם ישנאו / ואל הכלים נחבאו / תשובתם בנחת נשמעת / וראייתם בטעם מכרעת / סותרים בהשתחוויה וקידה ובונים בתבונה ובסקירה חדה / בהוויות אביי ורבא / מצאו עולמם בזה ובבא / זה חלקם מכל עמלם / וכה עבר יומם עם לילם.״(133)
אווירה זו של לימוד לא נמשכה דור אחד בלבד, או שני דורות בלבד,
אלא לפנינו תהליך הנמשך למעלה מאלף שנה; ותהליך זה – לא נפסק עד הדור האחרון.
בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הזרימה חלב לארץ־ישראל עשרות ומאות תלמידי חכמים, ובהם רבנים ודיינים. רובם התיישבו בירושלים. הם ייסדו ישיבות, שהחשובה בהן היא ישיבת ״פורת יוסף״. הם מילאו בה תפקידי רבנות ודיינות, שהיקפם הרבה יותר גדול מן הצפוי מקהילה יהודית בעיר אחת.
במחצית השנייה של המאה ה-19 אירעו בחלב שני מאורעות חשובים, שהטביעו את חותמם על חיי הקהילה היהודית בה. אלה הם: ייסוד בית דפוס בחלב והקמת בית-ספר מיסודה של ״כל ישראל חברים״ (״אליאנס״). על שני אלה ־ להלן.
המאורע החשוב האחד, מן השניים, שאירע בחלב במחצית השנייה של המאה ה-19 הוא יסודו של בית דפוס עברי בחלב, בשנת 1865, בידי אברהם ששון ובניו. לפני שיסד את בית הדפוס, נהג אברהם ששון לנסוע לליוורנו ולהדפיס שם את ספרי חכמי חלב, לאחר שהעתיק אותם. כך עשה בשני ספריו של ר׳ אברהם ענתבי ״אוהל ישרים״ ו״מור ואהלות״, שנדפסו בליוורנו בשנת תרי״ג(1853). כעשר שנים אחר-כך, שלח את בנו אליהו לליוורנו, כדי שילמד את מלאכת הדפוס אצל אליהו בן־המוזג. הבן, אליהו ששון, ישב שנה תמימה בליוורנו ולמד את מלאכת הדפוס. הוא חזר לחלב בשנת תרכ״ה (1865), וניגש לכונן את בית הדפוס.
משפחת ששון כוננה את בית הדפוס רק לאחר שקיבלה מרבני חלב הסכמה חמורה ואיסור השגת גבול ל-20 שנה (י). לפי הסכמה זו, אסור לאיש להקים בית דפוס שני בחלב בתוך עשרים שנה. על הסכמה זו חתמו למעלה מחמישים מחכמי חלב: רשימה מרשימה ביותר.(134)
בית הדפוס של משפחת ששון לא האריך ימים. הוא התקיים רק שמונה שנים ונדפסו בו שלושה-עשר ספרים בלבד; הראשון שבהם – ״שערי קדושה״ לר׳ חיים ויטאל; והאחרון שבהם ־ ״מוסר חכמים״ לר׳ יצחק שרם.
מותו של האב, אברהם ששון, ומצבו החומרי של בית הדפוס הביאו את בנו, אליהו ששון, לכך, שהעביר את בית הדפוס לירושלים. הספר הראשון, שהדפיס אליהו ששון בירושלים, היה ״כנסייה לשם שמים״ של ר׳ מנשה סיתהון. אליהו ששון עזב גם את ירושלים, ובשנת תרמ״ג (1883) אנו פוגשים אותו בפריז.(135)
החרם ואיסור השגת הגבול פגו רק בשנת תרמ״ו(1886). בשנת תרמ״ז (1887) יסד ר׳ ישעיה דיין בית דפוס שני בחלב, שפעל בהפסקות ונקרא בערבית א-דהודיה.
בית הדפוס, שהאריך ימים ביותר, היה בית הדפוס, שהקים בחלב עזרא גוגאטי מדמשק בשנת 1910, ושמו ״דפוס השלם״. הוא למד את המקצוע אצל אליעזר בן־יהודה בירושלים. הספר הראשון שנדפס בו היה ״פרחי שושנים״ לר׳ מנשה סיתהון. אחד הספרים האחרונים שנדפסו בו היה ״מאמר חקירה על כתר ארם־צובה״, מאת מאיר נחמד בשנת תרצ״ג (1933). המספר הכולל של הספרים שנדפסו בחלב, בתוך שבעים שנה, היה שבעים.
המאורע החשוב השני האחר, מן השניים, שאירע בחלב במחצית השנייה של המאה ה-19, ואשר חשיבותו והשפעתו היו גדולות, היה יסוד בתי-ספר של ״כל ישראל חברים״(״אליאנס״) בחלב.
הדבר אירע בשנת 1869. הוא נוסד, ביוזמת הקהילה, בידי נכבדי החלבים ובידי ועד בנשיאותו של מר דוד אלטראס. הוועד ביקש מ״אליאנס״ לשלוח מורה להורות דעת לילדי היהודים. בשנת 1869 שלחה ״אליאנס״ מנהל, ושתי שנים אחר כך – גם מנהלת לבית-ספר לבנות. בית-הספר לבנות לא החזיק מעמד ונסגר מיד. שום מורה לא הסכימה לנסוע לעיר רחוקה זו, בעיקר מפני המחלה הידועה בשם ״אבעבועות חלב״, והמשאירה, במקרים רבים, צלקת על הפנים. רק בשנת 1889 קם בית-הספר לבנות, שהתבסס יפה החל משנת 1894.
בית-הספר לבנים, לעומת זאת, התבסס מיד; וכבר שלוש שנים לאחר יסודו, אנו קוראים בדו״ח של הד״ר פאנו ביי, שביקר בחלב בשנת 1872, את הדברים האלה:
״ומצאתי כארבעים תלמיד נבונים וחרוצים. השפה הצרפתית היא יסוד הלימודים; התלמידים, ואפילו הצעירים ביותר שבהם, קוראים במרוצה ובהדגשה יפה. היותר מתקדמים שבהם יודעים היטב את הכתיב, וראיתי ביניהם כאלה שהם בקיאים הרבה בחשבון.”(136)
אף-על-פי-כן הייתה התפתחות בית-הספר איטית וקשה. בשנת 1885 ביקר בו מר ש. הירש, אשר מצא את העדה תוססת מאוד, ״מפני שמנהל בית-הספר באר לתלמידים את התהוותם הטבעית של השלג ושל הגשמים…״.(137)
עם חלוף הזמן חל שינוי מהותי ביחס ההורים לבית־הספר. הם העריכו יותר את תרומתו של בית-הספר, והיו מוכנים להקצות משאבים חומריים בצורת שכר לימוד. אחד משליחי ״אליאנס״ בשנת 1897 כתב:
“הפתעה נעימה הייתה לי למצוא בחלב הרבה צעירים וגם אנשים באים בימים, שכולם ישבו על ספסלי בית־הספר, מדברים היסב את השפה הצרפתית.״
“הודות להשכלה שקיבלו בבית-הספר, מרוויחים הם בכבוד וברווחה את לחמם. ובה בשעה שבדמשק, שבית-הספר בה הוא יותר קדמון, ומספר תלמידיו הוא כפול ממספרם כאן, לא יכולתי למצוא אדם לשוחח אתו.
•כאן, בחלב, ישנם הרבה צעירים בעלי ידיעות שונות, המאפשרות להם ללחום את מלחמת החיים. מעולם, לפנים, לא יצא איש דולבי מעירו, וכעת תמצא מהם במצרים, באנגליה, בברזיל וכד׳. בית־הספר השפיע איפוא השפעה ידועה על העדה…”(138)
על אף זאת, נשאר רוב הציבור רחוק מפעולות בית-הספר. הורים עשירים שלחו את בניהם לבתי-הספר הנוצריים; והיתר – שלחום לתלמוד-תורה.
בשנת 1909 החל מפנה גדול לטובה במצב ״אליאנס״ בחלב, הודות למנהל החרוץ, מר בסאן, ואשתו, שהחליטו להכפיל ואף לשלש את מספר התלמידים בבית־הספר.(139) מאות תלמידים חדשים נתוספו לבית-הספר. בית־הספר לבנות נעשה צר מהכיל את כל הבנות, שהתדפקו על דלתותיו. נפתח בית-ספר שני בג׳מיליה, רובע העשירים שבעיר. ליד כל אחד מבתי-הספר האלה התמקם גן ילדים צמוד.
מספר התלמידים הכולל בבתי-הספר של ״אליאנס״ בשנת 1906 היה 500, ובשנת 1913 הוא הגיע ל-1170;60% מהם בנות, ורק 40% מהם בנים.(140) מיעוט הבנים בהשוואה לבנות נובע מן העובדה, שהבנים ברובם נשלחו ללמוד בתלמודי-תורה, ואילו לבנות היו בתי-הספר של כי״ח המסגרת הבלבדית, פרט ליחידות שנשלחו לבתי-הספר של המיסיון.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה נסגרו בתי-הספר בקהילת חלב, והם חזרו ונפתחו רק בשנת 1920. מכאן ואילך התפתחו בתי-הספר האלה בקצב מהיר. המנדט הצרפתי בסוריה חיזק את מעמדם.
ביטוי לכך אנו מוצאים בעובדה, שהגנרל גורו, שהיה הנציב העליון בסוריה מטעם ממשלת צרפת, ביקר בבתי-הספר של כי״ח כבר בשנת 1921. נילוו אליו נציג השלטון המקומי הסורי ונציגות השלטונות הצרפתיים המרכזיים.
בדו״ח הנזכר, שהגיע אלינו ממרכז כי״ח בפריז,(140) מצויה הבחנה מעניינת בין שני סוגי בתי־הספר של כי״ח בחלב: מלבד בתי-הספר לבנים ובתי-ספר לבנות, היו לכי״ח בחלב בתי-ספר ״עממיים״ ובתי-ספר ״יסודיים״. בתי-הספר ה״עממיים״ היו עמלניים במגמתם, והיו מעין בתי-ספר מקצועיים לילדים בגיל צעיר יחסית.
גם כאן אנו נתקלים בתופעה מעניינת: לעומת בתי-הספר ה״עממיים״ לבנות – המתרחבים והולכים – הרי בתי-הספר ה״עממיים״ לבנים מצטמצמים והולכים, עד שבשנת 1938 למדו בהם רק 75 בנים. האם זו עדות למצב כלכלי משתפר והולך, או פשוט ביטוי למגמה הבסיסית של יהודי חלב שפניהם למסחר?
לעומת זאת, מובנת התרחבותם של בתי הספר ה״עממיים״ לבנות, בהם למדו הבנות לימודים חשובים כמו תפירה ורקמה – לימודים, שהועילו להן כעקרות בית לעתיד.
בתי הספר ה״יסודיים״, כנגד זאת, התבססו מאוד. עשרות אלפים מבני חלב למדו בהם, והשפה הצרפתית הפכה להיות שפה שנייה ליהודי חלב.
מצב זה נמשך עד לחורבנה של הקהילה. בתי-הספר של ״אליאנס״ נסגרו ערב הקמת מדינת ישראל.(141)
בפעילות הציונית והחלוצית המאורגנת פיגרה חלב אחרי דמשק. לדמשק הגיעו, כבר בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, המורים הראשונים, שגורשו מן הארץ או שברחו ממנה: יהודה בורלא, בצלאל בצראווי ויוסף רבלין. בדמשק ביקרו מנהיגים וסופרים, כמו: ח. נ. ביאליק, נחום גולדמן, ברל כצנלסון ואחרים.(142) לחלב, כמעט לא הגיעו ־ לא מנהיגים ולא שליחים. אולי משום שהייתה רחוקה יותר מן המרכזים בארץ־ישראל.
פעילות של ממש הייתה ברולב בתקופת מלחמת העולם השנייה. כותב אברהם הללי, שעלה לארץ בתקופה זו כנער צעיר:
״ההשפעה הציונית־לאומית החזקה ביותר באד. לנו מהחיילים הארץ־ ישראליים, שהחלו להסתובב בחלב. הם ש״הציתו״ אותנו בשאיפה לעלות ארצה. זה היה בסוף שנת 1941, אחרי כניסת הבריטים לחלב וגירוש צבא וישי. החיילים אירגנו בעבורנו תלבושת חאקי, שנראינו בה כמבוגרים, והסיעו אותנו ישר אל הגבול.” (143)
פעולתה המבורכת של רחל ינאית בן־צבי, שביקרה בחלב בשנת 1943, והעלתה נערות צעירות לחוות הלימוד החקלאיות בארץ־ישראל, בעזרת ״סרטפיקאטים״ (תעודות אישור-כניסה לארץ) ־ הייתה פריצת דרך להמוני צעירים ומבוגרים, שהגיעו לארץ ללא סרטיפיקאטים. מתקופה זו זכור לטובה גם יונה כהן, שליח ״המזרחי״ בחלב, שעשה בה פעולה חשובה.(144)
על מספר היהודים שברולב בין שתי מלחמות העולם קיימות הערכות, שלפיהן המספר נע בין 3! אלף (145) ל-17 אלף;(146) וזאת, על אף היציאה הבלתי פוסקת מן העיר, אם לארץ־ישראל, אם לתפוצות הגולה האחרות ובייחוד לארה״ב, למקסיקו ולברזיל. בתקופה זו גדל מספר המשכילים בתוך הקהילה: עיתונאים, רופאים, משפטנים, וכן פקידי ממשלה בכירים, דוגמת סלומון שאמה, שהיה חבר בית המשפט לערעורים בחלב וזכה למוניטין.(147)
משהוקם בית הנבחרים במחוז חלב (1923) קיבלו בו היהודים ייצוג. גם בבית הנבחרים הראשון של כל סוריה (1936) היה חבר יהודי. בין היתר, שימש בתפקיד זה מר רחמו נחמד, שהיה נשיא הקהילה. הנציגות היהודית בפרלמנט הסורי בוטלה בשנת 1949. זמן קצר קודם לכן נטש רחמו נחמד את חלב ועבר לגור במילאנו.(148)
בענייני דת ואישות פסק בית דין רבני, שהיה מורכב משלושה רבנים. בראש בית הדין עמד, במשך עשרות שנים, הרב המפורסם בחריפותו חכם עזרא חמוי(ח׳באז). בסוף ימיו עלה לארץ ונפטר בירושלים.
שוויון הזכויות, שזכו לו יהודי סוריה בשנת 1839, נתערער עם היות סוריה מדינה עצמאית (1945). ברם, חורבנה הגמור של קהילת חלב אירע בדצמבר 1947, בעקבות החלטת עצרת האומות המאוחדות לחלק את ארץ־ישראל ולהקים בה מדינה יהודית. ההמון המתפרץ בחלב התנפל על שכונות היהודים בה. רוב בתי הכנסת עלו באש (כולל בית הכנסת הקדמון), שישים חנויות נפרצו ומאה וחמישים בתים הוצתו. אלפי יהודים החלו בורחים מן העיר, מי לביירות שבלבנון, מי לארץ־ישראל ומי למדינות הים. מתוך 10,000 יהודים שהיו בחלב ב-1947 לא נותרו רבים. לבתי היהודים נכנסו לגור פליטים פלסטינאים, ואלה התעללו בתושבים היהודים, אשר נותרו בחלב.
בשנת 1958 נשללה מהיהודים זכות ההצבעה בבחירות. בתעודות הזהות שלהם הוטבעה, בדיו אדומה, המלה ״יהודי״ (״מוסאווי״ – בן דת משה). משנת 1964 נאסר על היהודי להתרחק מביתו יותר מארבעה ק״מ; והנתפסים, או אלה שקרוביהם ברחו, היו נעצרים, נחקרים ומעונים במשך שבועות. נותקו מכשירי הטלפון בבתי היהודים, ולא הוענקו להם רשיונות נהיגה. גם מקרי רצח אירעו.
בשנת 1968 נמצאו בחלב 1,000 יהודים. לפי נתונים אחרונים היה מספר היהודים ברזלב בראשית 1980, גם כן, 1,000 נפש. הם שבויים בידי השלטונות הסוריים כבני-ערובה.(149)
(128) בנימין השני, ״ספר מסעי ישראל״, ליק, תרי״ט(1859), עמי 14־15.
(129) שם, שם, עמי 15.
(130) אפרים ניימרק, ״מסע בארץ הקדם״, ירושלים, תש״ז(1947), עט׳ ס״ח. ראה גם ״מסעות דוד דבית הלל״, ניו-יורק, 1973, עט׳ 70-69.
(131) ד. צ. לנייאדו, שם, עמי קט״ו.
(132) עזרא עלי הכהן(טוויל), ״עט סופר״ (שו״ת), ירושלים, תרפ״ח (1928), בהקדמה.
(133) שם, שם.
(134) א. יערי, ״הדפוס העברי בארצות המזרח״, ירושלים, תרצ״ז (1937), עמי 30 ואילך.
(135) שם, שם, עמי 33. התאריך משוער, כי מאמרו של אליהו חי ששון ב׳׳הלמון״ שנה ז׳, שיצא בפריז, נדפס בשנת תר״ל (1870) בעוד אליהו חי ששון יושב בחלב.
(136) נרסיס לוין, ״חמישים שנות היסטוריה״, תרגום אברהם אלמליח, ירושלים, תרע״ט(1919), עמ׳ 102.
(137) שם, שם.
(138) שם, עמי 103.
(139) שם, שם.
(140) פרטים אלה ואחרים העביר אליי, באדיבותו, מר יהושע אלמוג, המנהל הכללי של כי״ח (״כל ישראל חברים״) בישראל, אשר טרח לקבלם בעבורי במסגרת דו״ח,ממרכז כי״ח בפריז.
(141) מר אליהו אלמליח, שהיה נציג כי״ח בלבנון בעת ההיא, מעיר את תשומת ליבי, כי התאריך המופיע באנציקלופדיה יודאיקה, שלפיו נסגרו בתי־הספר של כי״ח בחלב ב-1950, בטעות יסודו. מר אלמליח זוכר בוודאות, כי למוחרת החלטת עצרת האומות המאוחדות, ב־29 בנובמבר 1947, נאלצו כל מורי בתי־הספר של כי״ח שבחלב לנוס מחלב ולחפש מקלט בביירות. מר אליהו אלמליח, שישב אז בביירות, קיבל את המורים ואיכסן אותם בבתי-הספר של כי״ח בעיר. השלטונות הסוריים השתלטו על בתי-הספר בחלב, וזה היה סופם העגום.
(142) רחל ינאית בן־צבי, שם, עמ’ 64.
(143) שם, שם, עמ’ 78.
(144) שם, שם, עמ’ 46.
(145) יצחק שמוש, שם, עמ’ ל״ה.
(146) ד״ר מ. מוריס רומני, ״בעיית יהודי ערב – נושא מוזנח״. ראה סידרת ״דע את עמך״, יהודי ערב, מרכז ההסברה, ירושלים, 1978, עמ’ 5.
(147) יצחק שמוש, שם, עמ’ ל״ו.
(148) שם, שם. ראה גם רחל ינאית־בן־צבי, ״בשליחות ללבנון ולסוריה״ (1943), תל־ אביב, 1979, עמ’ 26, 42.
(149) דוד סילוורה, ״הדים״, מס׳ 11, ירושלים, פברואר 1980 (המהדורה האנגלית).
(*) על הרב שמואל לנייאדו ועל הרב רפאל שלמה לנייאדו – ראה לעיל בפרק השלישי.
(*) ״הי״ו״ – ראשי תיבות: ״השם ישמרהו ויחיהו״, ביטוי של ברכה לאחר שמו של אדם.
(*) ״פרד״ס״ – ראשי תיבות: פשט, רמז, דרש, סוד. אלה ארבעת האופנים, שבהם התורה נלמדת.