More
    Homeאולם תיעוד המחקריםלשון הכתיבה של חכם אדמון כהן ז"ל

    לשון הכתיבה של חכם אדמון כהן ז”ל

    לשון הכתיבה של חכם אדמון כהן ז”ל/ שי מצא

    אדמון כהן ז”ל (1920-2007) היה איש ציבור פעיל מאוד בחלבּ (אר”ץ) משלהי המנדט הצרפתי ועד לעלייתו ארצה. חלק מעשייתו הברוכה בימיה הקשים של הקהילה בשנות ה־80 היה להפיץ באופן סדיר כמעט עלונים (“הרצאות”) בנושאי פרשת השבוע, דינים ומנהגים, מדרשי חכמים והסברים על מועדי ישראל. זכינו והרצאות אלה כונסו בכמה מהדורות בספר שנקרא ‘הרצאות על התורה’ ובערבית مجموعة محاضرات عن وصايا التوراة דהיינו ‘סדרת הרצאות על מצוות התורה’. המהדורה האחרונה הוצאה על־ידי המרכז למורשת אר”ץ בספטמבר 1994, אך היא הולכת ומודפסת בעותקים נוספים עד ימינו אלה.

    ברשימה זו אתייחס ללשון הכתיבה של אדמון כהן, מאפייניה ומיקומה בכתיבה של יהודי חלבּ בשלהי קיום הקהילה.

    חדשנותו של אדמון כהן

    בביבליוגרפיה האדירה ספרי אר”ץ שהוציא ירון הראל בהוצאת מכון בן־צבי והמרכז למורשת אר”ץ (ירושלים, תשנ”ז) כלולים מאות רבות של ספרים שהוצאו על־ידי חכמי אר”ץ משנים קדומות ועד ימינו. ספרו של א’ כהן, המופיע שם בעמ’ 166, בולט בייחודו. זהו אחד הבודדים בביבליוגרפיה זו הכתוב באותיות ערביות. ואכן, אדמון כהן עזב את שיטת הכתיבה המסורתית של ערבית באותיות עבריות, ואת כל פרסומיו כתב באותיות ערביות. שינוי זה לא הסתכם רק בהחלפת אות עברית באות ערבית, אלא הייתה לו נגיעה לאופי השפה ולדקדוקה. הדבר מתברר יפה מהשוואה בין נוסח ‘אבתידא כלאמנא’ החלבּי המסורתי לנוסח המובא ב’הרצאות’ (עמ’ 104 ואילך). נדגים כאן שתי שורות מזה ושתי שורות מזה:

    נוסח ‘אבתידא כלאמנא’ המסורתי אבתידא כלאמנא, ומפׄתאח אפׄואמנא יוׄגׄב עלינא שכר אלאהנא ﭏדׄי מן <גׄמיע אל שעוב אסתכׄארנא, ומן> מצר אפׄדאנא, ופי בחר ﭏ קלזום גִרק אעדאנא וקרבנא, אילא גׄבל ﭏ טור
    הנוסח אצל א’ כהן ابتداء كلامنا ومفتاح افواهنا يوجب علينا شكر الهنا الذي من مصر افدانا وفي بحر القلزوم غرق اعدائنا وقربنا الى جبل الطور
    תרגום חופשי ראשית דברינו ופתחון פינו חובה עלינו להודות לאלוהינו, אשר מ(כל העמים בחרנו, ומ)מצרים פדנו, ובים סוף טיבע אויבינו וקירבנו אל הר סיני

    מיד יכול הקורא להבחין בהבדלים הדקדוקיים שמתלווים להחלפת הכתב:

    בנוסח המסורתי מושמטת ה’המזה’: אבתידא, אעדאנא ובנוסח של כהן היא מתקיימת: ابتداء, اعدائنا (כתוב: אבתדאא’, אעדאא’נא).

    בנוסח המסורתי מוספת י לציון תנועת i (‘כסרה’, חיריק): אבתידא, אילא, ובנוסח של כהן הכתיב הוא בהתאם לספרותית: ابتداء, الى (כתוב: אבתדאא’, אלא).

    בנוסח המסורתי מופרדת ‘אל-‘ הידיעה מהמילה שאחריה: ﭏ קלזום, ﭏ טור, ואילו אצל כהן היא דבוקה למילה שאחריה, כנהוג בערבית הספרותית: القلزوم, الطور.

    אבל אם נאמר שא’ כהן רק הסב את כתיבתו לספרותית, לא נדייק. אכן, כתיבתו בעיקרה היא לפי כללי הדקדוק ולפי אוצר המילים של הערבית הספרותית. אבל פעמים רבות הוא חורג מכלל זה, ובכתיבתו מתגלות חריגות שונות. להלן אחדות מן החריגות בתחומים הבאים: כתיב, תורת הצורות, התחביר ואוצר המילים.

    חריגות בכתיב

    כתיב ה’המזה’: המצויים בדקדוק הערבי יודעים שאחד הנושאים הסבוכים הוא הכתיב של העצור הפוצץ הסדקי, הנקרא בערבית ‘המזה’. והנה אצל כהן נמצאות חריגות שבהן הופך הוא את ה’המזה’ ל-ה של נקבה: عرجاء ← عرجة (‘חירשת’, כתוב: ערג’ה), الزرقاء ← الزرقة (‘הכחולה’, כתוב: אלזרקה) ועוד.

    כתיב של ذ: הגה זה, הנהגה בשימת הלשון בין השיניים, כדוגמת th במילה האנגלית this מופיע אצל כהן לפעמים כ־ز (ז) ולפעמים כ־د (ד): ذراعيها ← زراعيها (‘זרועותיה’), وذبح ← ودبح (‘ושחט’).

    בשני המקרים, גם בחריגות בכתיב ה’המזה’ וגם בחריגות בכתיב ה־ذ ניכרת השפעת ההגייה של השפה הדבורה על הכתיב.

    חריגות בתורת הצורות

    גם בתורת הצורות, העוסקת בבניית המילים מרכיבים קטנים יותר הנקראים צורָנים (morpheme), מגלים אנו אצל כהן חריגות מן הדקדוק של הספרותית.

    בנטיית הפועל, למשל, ניתנת צורת רבים במקום רבות או במקום זוגי: اكلن← اكلوا (‘הן אכלו’), يشربان ← يشربون (‘שניהם שותים’).

    הפועל הסביל, המתאר פעולה מבלי לומר מי עשה אותה, נבנה בערבית הספרותית בדרך כלל על ידי שינוי התנועות בצורה עצמה (למשל: כַּתַבַּ ‘כתב’ ← כֻּתִבַּ ‘נכתב’. לכן נקראת צורה זו ‘סביל פנימי’). אצל כהן נמצאות צורות סביל על־ידי הוספת קידומות במקום סביל פנימי: أُمِّمَتْ ← تأممت (‘הולאמה’), ليُذبَح ← لينذبح (‘להישחט’). כפי שרואים, הקידומות לצורות סביל אלה הן ت (ת) או ان (אנ).

    גם במקרים אלה, כמו בענייני הכתיב, ניכרת השפעת השפה הדבורה, שבה לא קיימת במערכת הפועל צורה לרבות או לזוגי, וגם אין בה צורות של סביל פנימי.

    חריגות בתחביר

    בתחום שם המספר רואים תופעה מעניינת. בערבית הספרותית (כבעברית) שם ממין זכר יימנה במספר ממין זכר (אך מספרים אלה מסתיימים ב-ה, כאילו היו ממין נקבה), ושם ממין נקבה יימנה במספר ממין נקבה. אצל כהן מוצאים הרבה חריגות בתחום זה: ثلاث ركائز ← ثلاثة ركائز (‘שלוש אבני יסוד’), خمس عشرة دقيقة ← خمسة عشر دقيقة (‘חמש עשרה דקות’). כאילו שהיו כותבים בעברית: ‘שלושה אבני יסוד’ או ‘חמישה עשר דקות’. מנגד, אם שם המספר מיודע, נבחר דווקא מספר ממין זכר, גם לשמות ממין נקבה: الاربعة ملوك ← الاربع ملوك (‘ארבעת המלכים’), الخمسة عوليم ← الخمس عوليم (‘חמשת העולים [לתורה])’. כאילו שהיו אומרים בעברית ‘ארבע המלכים’ או ‘חמש העולים’.

    כהן, כצפוי וכנדרש לפי דקדוק הערבית הספרותית, מסמן חלק משמות העצם במשפט ב’תנוין פתחה’, כלומר בסיומת שנהגית אַן ומסומנת בערבית בדרך כלל ב־اً. גם כאן חורג כהן מהמתחייב לפי דקדוק הערבית הספרותית, ומסמן ב’תנוין פתחה’ גם שמות עצם שאינם זכאים לקבל סימון זה: إنها عظم من عظامي ولحم من جسدي ← انها عظما من عظامي ولحما من جسدي (קרא: אִנַהא עִט’מַן מִן עִט’אמי ולַחמַן מִן ג’סדי, ‘היא עצם מעצמי ובשר מבשרי’), اتى اليه احد ← اتى اليه احدا (קרא: אַתא אִלַיְהִ  אֵחַדַן, ‘בא אליו אחד’). בשני משפטים אלה מופיעים שלושה שמות עצם ב’תנוין פתחה’ שלא בהתאם לדקדוק הערבית הספרותית.

    בקבוצה של חמישה שמות עצם ערביים (‘חמשת השמות’, ובערבית: الأسماء الخمسة) נוספת אֵם קריאה (א, ו או י) לפני כינוי קניין, כלומר לפני סיומת המציינת למי שייך אותו שם עצם (בדומה לסיומת –כם במילה העברית ביתכם). אֵם הקריאה נקבעת לפי תפקידו התחבירי של שם העצם במשפט. גם כאן חורג כהן מן המתחייב בערבית הספרותית: يعامل أخاه ← يعامل أخيه (‘מתייחס לאחיו’), عيّن موسى اخاه هارون ← عين موسى اخيه هارون (‘מינה משה את אחיו אהרון’), بأبينا ← بابونا (‘באבינו’). שימו לב שבשתי הדוגמאות הראשונות כתב כהן את אם הקריאה י במקום א, ובדוגמה השלישית כתב ו במקום י.

    גם את החריגות האלה אנו חייבים לראות באורה של השפה הדבורה בחלבּ. בשפה זו, בניגוד לערבית הספרותית, אין כבר מספרים שונים לזכר ולנקבה, אלא אותה סדרת מספרים משמשת לשני המינים (למעט המספרים 1 ו-2). גם ה’תנוין’ פסק מלהופיע בלהג החלבּי המדובר (מלבד בצורות קפואות, כגון שֻכּרַן ‘תודה’ ודומיה), וגם אֵם הקריאה הנוספת ל’חמשת השמות’ היא תמיד -ו- (אבּונא, אח’והא ‘אבינו, אחיה’ וכדומה).

    החריגות ומשמעותן הלשונית

    יש הטוענים בראותם מקרים כאלה של חריגות מהדקדוק הספרותי, שהכותב “אינו יודע” או “בוּר שלא למד בבית ספר” ועוד “הסברים” בסגנון זה. יקשה לומר זאת על אדמון כהן, אדם משכיל ורחב אופקים, בוגר האוניברסיטה של בירות.

    גישה בלשנית יותר היא זו הטוענת שיש בפנינו ‘תיקוני יתר’, כלומר כוונה של הכותב ‘לשדרג’ את שפתו לשפה העילית, היא הערבית הספרותית, אך בשל השפעת לשון האם שלו, הלא היא הלשון המדוברת, אינו מצליח ליצור את מלוא ההתאמה בין דקדוקה של לשון זו לדקדוקה של לשון זו, ונוצרות אצלו צורות “מתוקנות” כביכול, אשר למעשה הינן שגיאות, לפחות בראיית הספרותית.

    טענתי היא המשך של טענה שנייה זו – אכן, כפי שראינו, החריגות כולן מתרחשות במקומות שבהם דקדוק הספרותית ודקדוק המדוברת אינם עולים בקנה אחד. אולם יש לזכור שהשפה, גם זו הכתובה, נוטה לאמץ “שגיאות” כאלה ולהפוך אותן לנורמת כתיבה נפוצה, וברבות הימים לעיתים אף לַכלל המחייב. חיפוש של “שגיאות” כאלה בכתיבתם של משכילים ערבים באינטרנט יראה לנו שרבים מאוד מהם “טועים”. וכי ייתכן שרבים כל כך טועים? אנו מגיעים למסקנה שנוצרה נורמת כתיבה שבה חריגות כאלה כבר אינן נחשבות לשגיאות ברוב המקרים. הנני סבור שקורא ערבי ממוצע יתקשה להצביע על ה”טעויות” שהודגמו כאן, פשוט משום שהפכו להיות חלק קביל מלשון הכתיבה המשכילית הבלתי־פורמאלית.

    לשונו של אדמון כהן – ערבית־יהודית?

    כפי שנאמר זה עתה, לשון הכתיבה של אדמון כהן אינה שונה במהותה, הן מבחינת האלף־בית והן מבחינה דקדוקית, מלשון הכתיבה של ערבי משכיל בסוריה (או בעולם הערבי בכלל). הוא כותב באותיות ערביות, דקדוקו הוא דקדוק הערבית הספרותית, והחריגות מדקדוק זה, בהשפעת הערבית המדוברת, הפכו כבר לנוהג נפוץ מאוד.

    אם כן, האם יש לראות בלשונו מה שנקרא ‘ערבית־יהודית’, כלומר ערבית השונה מזו של המוסלמים או הנוצרים?

    לטעמי ניתן להשיב על כך בחיוב משני טעמים:

    1. מבחינה חברתית (סוציולינגויסטית) יש בפנינו בעצם משולש לשוני הכולל את מחבר המסר (‘המוען’), את המסר עצמו ואת מקבל המסר (‘הנמען’). בכתיבתו של אדמון כהן שלושת היסודות האלה הם יהודיים. יהדותו של כהן אינה צריכה להוכחה, כמובן. יהדותו של המסר עולה מתכניו וממקורותיו – כולם מקורות היהדות: מקרא, משנה, פיוטים, זוהר וכדומה. גם ‘הנמען’ הוא יהודי, שכן כהן כתב ליהודי חלבּ. די אם נסתכל בפנייתו הנרגשת לקוראיו בני הקהילה לקראת הסליחות בחודש אלול (עמ’ 44):

    والى اللقاء الى اول يوم السيليحوت في الساعة الخامسة صباحا حيث سنأتي جميعا رجالا وشبابا وسنترجل كالابطال لنعترف بذنوبنا امام المولى تعالى […]

    להתראות ביום הראשון של הסליחות בשעה חמש בבוקר, כשנבוא כולנו – גברים ונערים – ונצעד כגיבורים להתוודות על חטאינו בפני הקב”ה […]

    1. מבחינה לשונית בכל זאת יש הבדל בין כתיבתו של כהן לכתיבתם של מוסלמים ונוצרים. זאת על שום הרכיב העברי העצום בכתיבתו (ראו להלן). דבר שכזה ובכמות שכזו אין למצוא אלא בכתיבתם של יהודים.

    שתי סיבות אלה, החברתית והלשונית, מגדירות את הערבית שבה כתב כערבית־יהודית.

    העברית בכתיבתו של אדמון כהן

    כותבים יהודים שילבו בכתיבתם תמיד מילים עבריות. כל עוד הייתה הכתיבה באותיות עבריות, שולבו המילים העבריות ללא קושי בטקסט, אך כעת, משנזנח הכתב העברי והחלו להשתמש באותיות הערביות, קם צורך בתעתיק.

    אדמון כהן מתעתק את המילים העבריות, ובכך הוא משקף הרבה פעמים את אופן הגייתן בלהג החלבּי.[2] כך, כל צ עברית מתועתקת ص (ס נחצית), כל ב (דגושה ורפויה) מתועתקת ب (בּ) וכדומה. ק מתועתקת ق למרות שלרוב בוטאה, גם במילים עבריות, כ־א. ג (דגושה ורפויה) מתועתקת ك (כּ): هاكيفن (‘הגּפן’), اتروك (‘אתרוג’). פּ (דגושה) מתועתקת ب (בּ): باسوق (‘פסוק’), بيري (‘פְּרי’). אם כי לפעמים כתובה ف (פֿ), ואיני יודע אם כך הגו בחלבּ או שיש כאן השפעה של הכתיב העברי: فوطيفار (‘פּוטיפר’, נכתב: פֿוטיפֿאר, تورا شباعال[!] فه[!] (‘תורה שבעל פּה’, כתוב: תורא שבאעאל פֿה).

    התנועות מסומנות באותיות או”י הערביות. קמץ, פתח, חטף פתח על ידי ا (א), חולם ושורוק על ידי و (ו), חיריק, צירה, שווא נע וחטף סגול על ידי ي (י): هامازون (‘המזון’, כתוב: האמאזון), وهاميطيب (‘והמיטיב’, כתוב: והאמיטיב). בדרך זו אנו רואים את ההגייה היהודית־סורית המקובלת של המילה פרשה. בסוריה נהגתה פְּרָשָה וכהן אכן מתעתק: بيراشا (כתוב: ביראשא). גם המצה של חג הפסח, מתועתקת אצלו לפי הגייתה: مصو (כתוב: מצו). הגייה זו מראה על שרידי הגיית קמץ גדול כתנועת o, כפי שנשתמר גם במילים שַמָּש ותשעה־באָב אותן מתעתק כהן: شموش ו־الشعبوب (כתוב שמוש, אלשעבוב), בדיוק לפי הגייתן בפי יהודי חלבּ.

    היבט אחר של שילוב העברית בכתיבתו של אדמון כהן הוא יצירת פועל ערבי על בסיס שורש עברי: نهبدل (‘אנו מבדילים [במוצ”ש]’, כתוב: נהבדל), وتنطبل (‘עליה לטבול [במקווה]’, כתוב: תנטבל), تكشير اللحم (‘הכשרת הבשר’, כתוב תכשיר אללחם).

    צורות הריבוי של מילים עבריות הן בשתי דרכים – לפי העברית: بيراخوت (‘ברכות’), سيفاريم (‘ספרים’) או לפי צורה ערבית: العاميدتين (‘שתי תפילות עמידה’, כתוב: אלעאמידתין), سدادير (‘סדרי משנה’, כתוב: סדאדיר).

    מילים עבריות מקבלות גם יידוע ערבי: بركات الكوهانيم (‘ברכת כהנים’, כתוב: ברכאת אלכוהאנים), اللحم الطاريف (‘הבשר הטרף’, כתוב: אללחם אלטאריף).

    ולסיום, שמות חגי ישראל אצל אדמון כהן:

    פסח – بيساح-الفصح, שבועות – شابوعوت-العنصرة, الشابوعوت (اسابيع), ט’ באב – ٩ آب (الشعبوب), ראש השנה – روش هشانا, כיפור – كبور, סוכות – سوكوت-المظلة, السوكوت-المظلات, חנוכה – حانوكا, ט”ו בשבט – عيد الاشجار (נהגה: cīd əžžār) ١٥ شباط, פורים – بوريم-عيد الفور, البوريم (الفور), הושענה רבה – هوشعنا ربّا, שמיני עצרת – شميني عصيرت, سمحا[!, כך, ללא תי”ו] تورا-فرح التوراة, ל”ג בעומר – لاك لعومر, ט”ו באב – طوبئاب. ערב חג נקרא جمعة (כתוב: ג’מעה), וחול המועד נקרא وسطاني عيد (כתוב: וסטאני עיד).

    סיכום

    גם בימיה האחרונים של קהילת אר”ץ הוותיקה, זכתה הקהילה ליד מכוונת ודואגת בדמותו של חכם אדמון כהן ז”ל, אשר דאג להדפיס במחתרת, ותחת פיקוח ביטחוני הדוק מצד מנגנון הביטחון הסורי, עלונים לשימוש בני קהילתו. בעלונים אלה יש אוצר בלום של מנהגים, הקשרים היסטוריים ועוד. אך הם מאפשרים לנו להציץ גם אל לשונם הכתובה של יהודי חלבּ בשלב זה – כתיבה ערבית משכילית, באותיות ערביות, עם חריגות אופייניות מהדקדוק של הערבית הספרותית, ועם מרכיב עברי דומיננטי.

    שי מצא מוסמך המחלקה לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת בר-אילן. את עבודת הגמר שלו כתב בנושא הערבית-היהודית הכתובה והמודרנית של יהודי חלב.

    [1]       רשימה זו מבוססת על עבודת חקר של הכותב: ש’ מצא, הערבית־היהודית המודרנית הכתובה של חלבּ – בחינת הלשון בפרסומיהם של אדמון מ’ כהן ושל יצחק אלעלו, אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשס”ז. מראי מקום מדויקים ניתנו שם.

    [2]       על אופן הגיית העברית בפי יהודי חלב ראו: ק’ כ”ץ, ק’ כ”ץ, מסורת הלשון העברית של יהודי ארם צובה (חלב) בקריאת המקרא והמשנה: תורת ההגה, ירושלים תשמ”א; מ’ נבו, ‘הלהג הערבי של יהודי העיר חלב: פונולוגיה ומורפולוגיה’, עבודת דוקטור האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ”ב.

    נושאים קשורים

    הרמב״ם וקהילת אר״ץ

    הרמב״ם וקהילת אר״ץ ״...אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבנים. רוב המדינות הגדולות מתות, ומיעוטן גוססות, וכמו שלשה ארבעה מקומות חולים. ובכל ארץ ישראל וכל...

    מייסדי המרכז שנת תשמ”ו-1986

      המייסדים - רשימה ראשונית בסדר אלפביתי מתוך בטאון דרכי אר"ץ-גיליון מס' 1 (אלול תשמ"ו 5746-1986) ★ אגמון דוד (עיתונאי); אורפלי אדמונד; אזרק ג׳ו (פנמה); אלפייה אלפרד,...

    מדוע נקרא שמה חלב?

    מדוע נקרא שמה חַלַבּ? מסורות חלב ואגדותיה א' מאת אברהם כהן-טאוויל ז”ל (מתוך הספר יהדות חלב בראי הדורות*) בכל היסטוריה של עם או שבט מצוי חלק, אשר הוא...

    משהו מיוחד בתרבות יהודי חלב?

    משהו מיוחד בתרבות יהודי חלב? מאת אברהם כהן-טאוויל ז"ל (מתוך הספר יהדות חלב בראי הדורות*)  שירת הבקשות השאלה העומדת לפניי היא, מה מייחד יהדות זו? מה היא תרומתה...