מגורשי ספרד בחלב במאה ה-16
מתוך הספר יהדות חלב בראי הדורות בהוצאת המרכז למורשת ארם צובא -1993
כיבוש חלב בידי העותומאנים ב-1516 הביא לקהילת חלב פריחה נוספת. מבחינה כלכלית ותרבותית נתחזקו הקשרים עם מרכזי היהודים באימפריה העותומאנית, כולל קושטא, ונתחזק מאוד גם הקשר לארץ־ ישראל ובעיקר לצפת. פריחתה של חלב במאה ה-16 קשורה גם בקשר אמיץ עם מגורשי ספרד שהגיעו אליה.
בשנת 1523 עובר בחלב, ומתגורר בה זמן קצר, הרלב״ח – ר׳ לוי בן־ חביב; והוא כותב עליה שורות אחדות מלאות משמעות:
״בהיותי הולך לדרכי, דרך הקודש, נתגוררתי בחלב היא ארם־צובה יע״א(*), ומצאתי בה אנשים נכונים וחכמים, ורבנים קובעי עיתים לתורה.
לומדים ש״ס והלכות בכל יום. ולמדתי פרק, אלו נערות, בחברתם, באהבה ובחיבה רבה מאוד.” (35)
חוסנה הרוחני של חלב נמשך גם במאות ה-17, ה-18 וה־19, ואף בראשית המאה ה-20. עדויות חשובות על כך פזורות באיגרות ובספרי מסעות; החל באיגרתו של השל״ה הקדוש(**) בראשית המאה ה-17 וכלה בספריהם של בנימין השני ושל אפרים ניימרק במאה ה-19׳ וכן של א. י. ברוור במאה ה-20.(* *)
נוסעים ועוברי אורח אלה, הדוברים לפי תומם, הם עדות אובייקטיבית על חוסנה הרוחני של חלב במשך מאות בשנים (ראה, להלן, פרקים רביעי, חמישי, ושישי).
עובדה היא, שמעולם לא פסק מחלב קול התורה. זהו קו בולט ועקבי באופיה של העיר, נוסף על היותה מרכז כלכלי וצומת מסחרי בין־לאומי. אין צריך לומר, שיש קשר ברור בין ״הקמח״ ובין ״התורה״ בתולדותיה של הקהילה הזאת. הסבר התופעה, שחלב הייתה במשך מאות בשנים מקום תורה, אינו בגודלה של הקהילה, שהייתה קטנה יחסיונ׳(36) אלא בשל היותה פתוחה לזרם בלתי פוסק של יהודים, שבאו אליה כיחידים או כציבור בגלים־גלים.
זרם של יהודים בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד, אשר הגיעו לחלב במאה ה-16.
השאלות המעניינות העולות כאן הן: מתי הגיעו מגורשי ספרד לחלבי כמה הגיעו? האם הקימו ״קהל״ לעצמם? האם בנו בית כנסת לקהלי האם המשיכו לדבר לאדינו? האם היו להם התנגשויות עם המוסתערבים?(**) ומתי נשלם המיזוג בינם לבין יהודי חלב האחרים?
קשה להשיב על שאלות אלה. זאת, משום שלעומת קהילות היהודים בערים אחרות בסוריה, בארץ־ישראל, במצרים, בטורקיה וביוון, שעליהן יש לנו עדויות מפורשות על מציאותו של קהל מיוחד בתוכן(37) – הרי, בעניין זה, לגבי קהילת היהודים בחלב, עלינו להסתפק ברמזים בלבד. וכן, אין לנו, לגבי חלב, הדים ברורים של התנגשויות בין קהילות, מריבות ומחלוקות, כפי שהדבר נמצא במקומות אחרים סמוכים לחלב,(38) או רחוקים ממנה.(39)
ואומנם, כבר בראשית המאה ה-16 היו מגורשי ספרד בחלב במספר לא מבוטל. עדות מעניינת על כך יש לנו בשו״ת הרלב״ח, ס׳ קל״ד. בשאלה זו פונים אל הרלב״ח ״קצת יחידים מק״ק ספרדים יצ״ו״,(*) בעניין שטר קידושין, שנכתב ונחתם בחלב בשנת הרפ״ה (1525). גם שמות המשפחה של החתן והכלה, שאוויגו ואלקשטאל, וגם שני שמות העדים החתומים בשטר, רבי מאיר אנאשכון והחכם רבי יצחק די צדוק, הם שמות ספרדיים, וכן כך ששון אלבו אשר ציווה לחתום. אם נוסיף על חמש משפחות אלה עוד עשר משפחות הספרדים, שחתמו על השאלה לרלב״ח ואשר הן מכונות בתשובת הרלב״ח, ״קצת יחידים מק״ק ספרדים״ – נגיע למספר של חמש-עשרה משפחות ספרדים, המעורבות בנושא ״שטר הקידושין״ האחד הזה.
ואם אלה, לעיל, הם ״קצת יחידים״ – מן הסתם, שהיו עוד אחרים. עשרת השמות האלה, שכולם שמות ספרדיים, כוללים כמה שמות המוכרים לנו כספרדים כמו יעקב אבוהב, משה קאטאלן, יוסף מנשה (אח״כ מנשה ־ סיטון) יוסף הכהן (מאבות אבותיו של המקובל חיים הכהן מאר״ץ), אברהם לובאטין(אח״כ לבאטון), יצחק אילאדו די קורדובה ועוד.(40)
עיון מדוקדק בשאלה ובתשובה של הרלב״ח הנ״ל (ס׳ קל״ד) מעלה את המתיחות הגדולה בינו לבין ר׳ יעקב בירב, שגם הוא עסק בשאלת אותו שטר קידושין, ודעותיהם שונות בנושא. יתר על כן: הרלב״ח מאשים את ר׳ יעקב בירב, שלא היה צריך להשיב על השאלה. וכך טוען הרלב״ח:
׳׳וכיוון שלפי האמת, בעלי הריב בזאת השאלה הם הבית דין הנד והרב רבינו יעקב אבוהב… כל שכן הוא שלא היה לו להשיב לה״ר יעקב אבוהב לבדו, ואף כי באו חתומים בשאלה קצת יחידים מן הקהל קדוש ספרדים יצ״ו, על כל זה, כיוון שהדבר היה נסתר מהבית דין הנזכר (ב״ד ק״ק צובה) והיה כנגדם, כמבואר בשאלה בבירור, בוודאי לא היה ראוי להשיב לאותה השאלה.” (41)
ייתכן, שיש כאן רמזים של ערעור מצד נציגי ק״ק ספרדים על בית-דין קהל קדוש צובה, שהיה מורכב עדיין ברובו מחכמי המוסתערבים.
בשו״ת ר׳ משה אלשיך, סימן מ״ד, מצאתי שאלה בעניין עגונה. ״כתב שבא לצפת מחליב״, כמובן בשפת העדות וזה נוסחה (של העדות) ״אות באות, תבה בתבה״: וכאן באות תשע שורות בלאדינו(!) והסיום: ״היום יום שני, ב׳ לחודש אלול, משנת שכ״ב ליצירה (1562), פה העיירה צפת, כתבנו וחתמנו שמותינו פה וקייס״.(42)
מכאן אתה למד, שעוד במחצית השנייה של המאה ה-16 היו יהודים בחלב שדיברו לאדינו. כך מצאנו גם אצל ר׳ יוסף קארו בספרו ״בית יוסף״, שו״ת, שאלה ד׳, וזה נוסח השאלה(בדילוגים):
׳׳הנה מקרוב אירע פה, חלב, שבחור אחד שמו יצחק פילאח, טען בפני ב”ד ק״ק ספרדים, שקידש את חנה בת כה”ר יוסף כיירו נ״ע, בפני ב׳ עדים לבד, לא בפני קהל ועדה כדרכן של בני אדם… ור׳ משה נתן, ור׳ יו״ט אלקסטיל הם עדיו… והעידו שנתן בידה שני שאהיש (43) של כסף בתורת הקידושין… ואז אמרו, שאמר לה יצחק דברים אלה כהוויתן: ׳טומא אישטוס דוס שאהיש פור קידושין׳. בעברית: קחי אלו שני השאהיש בשביל קידושין… ואז אמר יו״ט הנז׳ מי היא, וגילתה פניה והכירוה… חזרו ושלחו לעדים שיעידו שנית, ואמרו העדים, ששמעו מפי המקדש שאמר: ׳יו סי דו (אני כן נותן) אישטוס דוס שאהיש פור קידושין׳. ועתה נפלה שלהבת המחלוקת בין הכיתות ויש קינטור בין יושבי חלב. לכן גמרנו לכתוב לאדוננו…” (44)
מקור זה מדבר במפורש על ב״ד של ק״ק ספרדים בחלב ועל קיומה של הלאדינו בה.
ואכן סביר להניח, שמגורשי ספרד שהגיעו לחלב, החזיקו בלשונם, לשון הלאדינו, לפחות שלושה דורות (אב, בן ונכד).
השאלה הקשה היא, מדוע השתלטה הלאדינו ביוון ובטורקיה, ואף הייתה קיימת בצפון אפריקה? מדוע השתמרה בצפת ובירושלים, ואילו בסוריה נעלמה לאחר דורות מעטים?
ייתכן, שנצחונה של הערבית-יהודית בערי סוריה נבע מכך, שהיא הייתה גם שפת השליטים. לגבי חלב, ייתכן שמספרם של מגורשי ספרד שהגיעו אליה היה קטן יחסית, והוא שגרם להיעלמותה של הלאדינו מפיהם.
אל סיבות אלה מצטרפת, ייתכן, עוד סיבה: בחלב הייתה קהילה מוסתערבית גדולה, חזקה, מבוססת ובעלת מסורת ושורשים, שלא בנקל התבטלה בפני הספרדים. כך היה גם במצרים. מה שאין כן, לא ביוון ולא בטורקיה, שבהן היו הקהלים הרומאניוטים (*) נחותים מהספרדים.(45)
בחלב לא התבדלו הספרדים מילידי המקום כל-כך כמו בשאר מקומות.(46) עוד ייתכן, שחלק ניכר מיהודים ספרדים אלה באו מאזורים דוברי ערבית כמו אנדלוסיה.
העובדה, שהספרדים בחלב לא התבדלו כל-כך מילידי המקום מצאה את ביטויה בתחומים שונים: כלכליים, חברתיים ותרבותיים. הייתה על פי רוב הרמוניה בין שני הקהלים. כך, למשל, מצאנו בשו״ת המבי״ט בעניין הורדת ראובן מהיותו ״שייך״ הקהל ומינוי שמעון. השאלה פותחת: ״קהל שהסכימו וכתבו וחתמו״ ובהמשך השאלה אנו מוצאים: ״שהרי מושבע ועומד הוא (הכוונה לשמעון) בהסכמת שתי הקהילות לשרת ולעבוד שלוש שנים רצופות…״.(47) בפתח השאלה הוא מכנה את שתי הקהילות ״קהל״, ומסיים את השאלה ״בהסכמת שתי הקהילות״.
ברור הוא, שאין אלה שתי קהילות אשר צוררות זו את זו, אלא שתי קהילות החיות בהרמוניה.
אסמכתא שנייה להרמוניה בין שני הקהלים ראיתי בשיר, שנמצא על נרתיק ספר התורה בבית הכנסת הקדמון בחלב, מסוף המאה ה-16; וזה לשון קטע מהשיר:(48)
מקום ספרים / שבעה ספורים (49)
מאוד הם מאירים / לנורא עלילות
ותיבות שלושה (50) / עשויים כמקשה(51)
והמה ירושה / לשתי הקהילות(52)
❖
כאן המקום לדון בסוגיית בתי הכנסת בחלב.
לא ידוע לנו בבירור, אם הקימו מגורשי ספרד בתי כנסת מיוחדים לעצמם. אדרבה, מה שידוע לנו הוא, שהם נזקקו לבית הכנסת הגדול(בית הכנסת הקדמון, המיוחס ליואב בן צרויה). ורק במחצית השנייה של המאה ה-16, כאשר היה בית הכנסת צר מהכיל את המון המתפללים נבנה אגף חדש, האגף המזרחי ובו ״היכל הספרדים״.(53)
ניתן לשער, שגלים של מגורשי ספרד הגיעו לחלב במשך עשרות שנים; שכן, ידוע שהמגורשים נדדו ממקום למקום, עד שהגיעו לישיבת קבע.(54)
מדוע נבנה ״אגף מזרחי״ לבית הכנסת הגדול, ולא הקימו להם הספרדים מבנה מיוחד לקהל הספרדי? על שאלה זו אפשר להשיב תשובות אחדות.
ראשית, מה שנאמר כבר לעיל, כי בחלב לא התבדלו הספרדים מילידי המקום כל-כך כמו התבדלותם במקומות אחרים.
שנית, ייתכן שלא נתנו להם השלטונות רשיון לבנות בית כנסת חדש, והם נאלצו להסתפק בהרחבת בית הכנסת הקיים. זה נימוק דחוק; שכן, בשאר הקהילות, כדוגמת דמשק, קיבלו רשיונות להקמת בתי כנסת.
שלישית, משום שהקהל הספרדי נצמד לבית הכנסת הקדמון בשל קדושתו. מסורות ואגדות שונות סופרו על בית כנסת זה. המפורסמה ביותר היא, כי יואב בן צרויה, שר צבא דוד, בנה את בית הכנסת, וכי הוא עתיד שלא להיחרב.(55)
גם ״כתר התורה״, הידוע לנו בשם ״כתר ארם־צובה״, שהיה מצוי בבית הכנסת הגדול ושעל-פי האגדה נכתב בידי עזרא הסופר, מוסיף למקום נופך של קדושה. ״ויש שם בבית הכנסת מערה, וקבלה בידינו ששם אליהו הנביא נגלה, ומדליקים שם נרות בעת צרה.״(56)
זאת ועוד: ידוע, שבית כנסת זה הציל, פעמים אחדות, את הקהילה מטבח, כאשר שימש לה מקלט בטוח מפני הפולשים, משום שאלה נהגו כבוד בקדושת המקום.(57)
כל האגדות והמסורות האלה העלו את ערכו של בית הכנסת הקדמון ועשו אותו ״מקדש מעט״ בעיני כל היהודים, ואף קהל הספרדים בכללם.
מדוע נבנה האגף המזרחי בבית הכנסת הגדול רק במחצית השנייה של המאה ה-16ז קשה לנו לדעת. עשויות להיות סיבות אחדות. ייתכן, כאמור לעיל, שרק אז גדל מספר המתפללים עד ־כדי היווצר הצורך באגף נוסף לספרדים. ייתכן שרק אז נתנו השלטונות רשיון בנייה, וייתכן גם שהדבר קשור במשפחה ספרדית חשובה וכאישיות ספרדית חשובה, שהגיעו לחלב רק באמצע המאה ה-16 – הלא היא משפחת לנייאדו והרב רבי שמואל לנייאדו, ״בעל הכלים״(על כינויו זה – הסבר כאן).
❖
(35) שו״ת הרלב״ח, למברג, 1865, סימן מ״ה. (שו׳׳ת = ראשי תיבות: שאלות ותשובות).
(*) ראשי תיבות: ״יכוננה עליון אמף׳(ביטוי של ברכה בהזכרת ש□ עיר או יישוב).
(**) ״השל״ה הקדוש״ – כינויו של ר׳ ישעיהו הלוי הורוביץ. רב ומקובל, 1630-1565; נולד בפראג והיה בה רב; לפני אחרית ימיו, ב-1621, עלה ארצה. הכינוי ־ על-שם חיבורו התורני החשוב ״שני לוחות הברית״(ראשי תיבות: ״של״ה״).
(36) על פי מקורות שונים – מספר יהודי חלב, בתקופות שונות, היה בין 5,000 נפש ל-15,000 נפש. ראה גם הערה מס׳ 25 בפרק שני.
(37) על מציאות שלושה קהלים במצרים, ראה שו״ת הרלב״ח, ס״י כ״ז, וזה לשונו:
״… ובמעמד ראשי קהילות הספרדים, ונבוני קהל המערבים, ונכבדי המוסתערבים יצ״ו…״(על ראשי תיבות אלה – בין ההערות בעמוד הבא). לגבי דמשק, כותב משה בסולה (1521־1523): ״יש ג׳ בתי כנסיות בנויים ביופי והידור, אחד של ספרדים ואחד של מוריסקים(מוסתערבים) ואחד של ציציליאנים״. א. יערי, ״מסעות א״י״, תל-אביב, תש״ו(1946), עמ׳ 152.
(*) על בנימין השני ועל אפרים ניימרק – ראה בתחילת הפרק השישי.
(**) ״מוסתערבים״ – כינויים של יהודי חלב, ילידי העיר, אשר חיו לאורך זמן בקרב הערבים, הכירו את הווי חייהם ודיברו בלשונם, אולם מתוך שמירה על ייחודם וצביונם ועל יהדותם.
(38) בעיר חמת, שבסוריה, פרצו בין הספרדים לבין המוסתערבים מחלוקות חמורות, ״שלא היה במקווה שיעור לטבילה… והחכם מרביץ תורה של ק״ק בקהל ספרדים כמוהר״ר משה כלץ י״ה, להיותו עלוב ונרדף מקהל מכת ערבים (הכוונה מוסתערבים), אין לו פה לדבר ולא מצח להרים ראש; והוא ירא וחרד מהם מרוב האיומים והגיזומים שמאיימים ומגזמים אותו בערכאות של גויים״. ״אבקת רוכל״ לר׳ יוסף קארו, סי׳ י״ב.
(39) הרדב״ז בשו״ת, סי׳ אלף קס״ה, ורשא, 1882, מביא מעשה שהיה במצרים, בשנת הרצ״ט (1539): ״נתעוררו קהל הספרדים על קהל המוסתערבים, על עניין חזרת התפילה בקול רם שנהגו במצרים… שגם קהל מצרים (המוסתערבים) יחזרו גם הם ויתפללו שתי תפילות אחת בלחש ואחת בקול רם. טענו קהל המוסתערבים שזו תקנת הרמב״ם וכו׳(ע״ש).
(40) רוזאניס מביא שמות אלה בשינויים קלים (דון אדון במקום דו-צידון, רובי במקום רגבי). מעניין, אם הייתה לפניו נוסחה אחרת של שו״ת הרלב״ח, או שהתיקון בא מתוך ידיעה כללית של שמות ספרדיים. ראה ש. א. רוזאניס, ״דברי ימי ישראל בתוגרמה״, כרך ב׳, עמי 146. ראה גם: א. אשתור ־ שם, כרך בי, עמ׳ 491.
(*) ראשי תיבות: ״ישמרהו צורו ויחיהו״; ביטוי המובא, בחוגים חרדיים, אחר כתיבת שמו של אדם.
(41) רלב״ח, שו״ת, למברג, 1865, סי׳ קל״ד.
(42) משה אלשיך, שו״ת, למברג, תרמ״ט(1889), סי׳ מ״ד.
(43) לא מצאתי פירוש המילה ״שאהיש״.
(44) ר׳ יוסף קארו, בית יוסף, שו״ת, ירושלים, תש״ך (1960), שאלה ד׳.
(45) היום נמצאו עוררין על הנחה מקובלת זו. (ד״ר י. הקר, הרצאה בע״פ בסמינריון חוקרים, ב-25.12.79. משגב ירושלים, האוניברסיטה העברית.)
(46) א. אשתור, שם, עמי 494.
(47) המבי״ט, שו״ת, ח״ג, שאלה ל״ב.
(*) ״רומאניוטים״ * כינוים של יהודי חצי האי הבלקאני וביזנטיון.
(48) מ. נחמד, ״מגנזי העדה בארם־צובה״, ״העולם״, שנה כ״ט, 1941, גיליון 26, עמי 415.
(49) שבעה היכלות לספרי התורה.
(50) שלוש התיבות המרכזיות של בית הכנסת: התיבה שבאגף העתיק, התיבה שבחצר והתיבה אשר ב״אגף החדש״ מול ״היכל הספרדים״.
(51) הכוונה לצורה האומנותית היפה של התיבות.
(52) מוסתערבים וספרדים.
(53) א. דותן, ״לתולדות בית-הכנסת הקדמון בחלב״, שם, עמי ל״א-ל״ב.
(54) א. אשתור, שם, כרך ב׳, עט׳ 446.
(55) ראה לעיל פרק ראשון.
(56) אברהם דיין, שם, בנספח – ״זכרון דברי אר״ץ״, דף ס״ב ע״ב. ראה גם האגדה על ״ההיכל הסתום״ לעיל, פרק ראשון.
(57) אנציקלופדיה עברית, ערך ״חלב״, כרך י״ז, עמי 437.