סיפורים מחלב

מאת הרב חיים סבתו

חוברת מס’1 שנת 1988

״ותען צובא ותאמר: אני נר מערכה, וניר ממלכה, ומעלתי מדור לדור נמשכת, ועל עמוד המלוכה נסמכת. ארצי לבנה כלבנה, ומי מעדנים דשנה. ואני כלילת יופי, בלי דופי, אס תרד עמקים או תלך שפי, ובי ממתי הסכמה, אצילים ורמים, והמה חכמים מחוכמים, מהם רופאי רפאים, ומהם מחכימי פתאים, ומהם סופרים, מערכות אז יערוכו ובשבט סופר ימשוכו״

מתוך דברי המשורר הגדול של יהדות ספרד. יהודה אלחריזי כשנחו את ארם צובא ויהודיה ״ספר “תחכמוני״

חדר מיוחד התקין לו הדוקטור יהודה טויל לצרכי עבודתו. החדר עטור כולו בספרים ספרים חדשים העומדים בטורים, מסודרים לפי גדלם ולפי ענינם ומבהיקים בכריכותהם על נכס מונחים ספרים ישנים בכריכתם המתפוררת וספרים שאינם מכורכים כלל וקשורים בשרוכים. ועליהם עומדים, שוכבים ונוטים על צדם, קבצים, מחברות וקונטרסים בענינים שונים שניכר בהם שנטלום לרגע לעיון ומעומס העבודה הניחום שם לפי שעה.

החדר אפלולי במקצת מפני שאף מפתני החלונות מלאים מחברות וגלילי הגהה ארוכים שבאו מבית הדפוס. אמה על אמה שנשתיירת באמצע החדר נושאת שולחן עץ כבד הסובל ערבוביא של ספרים העשויים כמגדלים וכמגדלים הפוכים. בפינה אחת מונח תלמוד ירושלמי ועליו מחזור רומניא בכריכתו הצהובה, מעליו מחזור קאטאלן. ובראש המגדל הסדור הקטן שנדפס בוינציא באותיות הבומברגי בשנת מא״ד מ”ה טוב”ו אחלי”ן יעק”ב לפרט קטן. בצדם ספר תפלות ופזמונים לק׳׳ק עדת חמסתערבים בארם־צובא.

מכין הררי הספרים מתגלים פניו של הד”ר יהודה טויל. עפרון בידו האחת ומחק בידו השניה. מחברתו לפניו. והוא כותב ומוחק. מוחק וכותב. מציין שורה בספר פלוני וכותב בחוברת אחרת. למעלה משלושים שנה חוקר הד”ר טויל את שירת ספרד בימי הביניים בשעות הבוקר הוא מורה את תורתו באוניברסיטה ומן הצהרים ועד חצות הלילה הוא כפוף אצל שולחן עבודתו. אף שעבודתו המדעית קפדנית — מלא לבו אהבה רבה אליה, אהבת נעורים. כשהוא מעיין בפיוטי סליחות של הסלח או בקדושות של הלוי. מתערפלות האותיות בעיניו ועולים בו זכרונות ילדות רחוקים מיום הכפורים בעירו “תדף” אשר ליד חלב. נזכר הוא בבית הכנסת העתיק העומד שם עוד מימי בית שני, היכל אחד מימי עזרא הסופר יש שם, בו נשבעים ונודדים, ולידו מחרימים הקהל, ואז מצפצפים באזניו קולות הילדים הישובים על ספסלים ללא משענת, לבושים לבן ושרים בקולם הרם: “יה שמע אביוניך, המחלים פניך. אבינו לבניך, אל תעלם אזניך”, והקהל כולו ישוב סביב סביב על כריות עור מצופות משי אדום וירוק המכסות מושבי עץ מגולף וגונח בקול נמוך “אבינו לבניך אל תעלם אזנך״ ושלישיית החזנים בכופתנים מבהיקים מלובן עומדת לפני התיבה ומנסה. בלא הצלחה יתרה, להשליט נעימה אחת וקצב אחד בקהל. החזן הראשי נצב באמצע, מנענע מצנפתו לזייפי הקהל כמו רצונו לומר. מחול לחם איו אני חפץ לבזבז קולי עתה. אדרבה, ישירו להם כרצונם. עוד מעט ואפתח אני ב״כתר” לפי נעימת רבי אהרון חסין זכרונו לברכה. ויראו הכל מי כאן חזן

ומקפידים היו בחלב לנגן כתר בנעימתו של רבי אהרון חסין דוקא. ולא בנעימה של שירים ערביים. מפני מעשה שהיה. שמעשה אירע בעין טב (כן קראו היהודים לעיירה ענתב שבסוריה) בחזן מפורסם שהוזמן לשבות בקהילה. אנשי חלב וענתב חובבי חזנות הם ומכבדים חזן בעל נעימה המסלסל קולו בתפלתו. הצטופף הקהל כולו בבית הכנסת הגדול לשמוע “מוסף” שלו. נוהג היה בימיהם שהחזנים התאימו נעימות ערביות למלים מן התפלה. ומכוונים שבהם היו אומרים, שמתקנים בכך את הנעימה מעולם החטא של שירי ענבים עמד החזן לפני “כתר״ של מוסף וראה שכל הצבור ממתין לו. התרכז במנגינה הערבית ומרב דבקות החל לנגן במקום “כתר יתנו לך” את המלים הערביות המקוריות של השיר; וכל הקהל, הם וגבאיהם, גדולים וקטנים. החלו מפזמים אף הם יחד עמו את המלים הערביות עד שהגיעו לקדוש קדוש,.. וגילו טעותם. השפילו עיניהם לקרקע, כסו ראשיהם בטלית ונשמטו אחד אחד מבית הכנסת. היה המעשה לשיחת היום בענתב ובחלב שנים רבות מאז מסורת היא לשיר כתר בנעימת הרב חסין

ילד קטן היה אז יהודה טויל אך, בלי שהבין ברז החרוז ובסוד המשקל — הרגיש בנפשו איך נמנות ההברות בפי הקהל כמרגליות.

“נצוציס/נקבציס, לך יחד ירננו. בעד עמוסיס/החמוסיס, לעומתך יחוננו. באימתו/ ויראתך, רגליהם יכוננו, בקול חזק/ כמו בזק, קדושתך ישננו״. כל מלה כמו חצובה מסנפירינון.

כשההדיר את שירי גבירול נזכר בסעודה שזקנו, הרב יהודה טויל הכהן, היה עושה בצהרי חג השבועות לחכמים ולנכבדי הקהל. סעודה זאת נקראה סעודת האזהרות, ואין עושה אותה אלא נשיא הקהל ומוחזקת היתה ביד זקנו בכל שנה ושנה. חשוב היה הרב טויל אצל הקהילה ואף בעיני הגויים חשוב היה. שרשרת של זהב קבל מן השלטון והיה תולה אותה על צוארו בימים טובים. מפני שחשוב היה — עשאוהו קונסול של כבוד למדינת ארגנטינה. נפלאות היו מספרים על פקחותו כמו אותו מעשה שיום אחד בא לחלב אורח, מיניסטר הדואר של מדינה אחת. רצו נכבדי חלב לכבדו. עשו סעודה לכבודו והזמינו אליה את כל הקונסולים. חכם יהודה טויל, קונסול כבוד למדינת ארגנטינה, הוזמן אף הוא. אחר הסעודה קם כל קונסול ודרש דרשה נמלצה לכבוד האורח החשוב בלשון המדינה שלה היה קונסול של כבוד. וכל דרשה צחה ומוטעמת. ואחריה — הכל מקלסים אותו. כיון שהגיע תורו של חכם טויל — נבוך מעולם לא ידע לשון המדינה שלה היה קונסול. אך, תיכף נתעשת. הביט סביבו ואמר קרוב בלבו: בעיני שכשם שאני איני יודע לשון משונה זו — כך גם חברי אינם מגדולי הבקיאים בה. נטל כוסו ופתח בלשון בדבר הקודש: אשרי… יושבי ביתך, עוד… יהללוך סלה. והמשיך כל המזמור בעל פח בהטעמה וכתמיהה ובשאלה ובקריאה ובכל פסוק ופסוק פונה אל המיניסטר האורח והלה מנענע לו בראשי, כיון שסיים המזמור נענעו כולם בראשם ומחו כף על כף. בא מיניסטר הדואר, לחץ את ידו ואמר: דרשתך נמלצת היתה מכל הדרשות ולשונך ערבה באזני מכל הלשונות. חייך חכם טויל ואמר בלבו, עם הארץ, וכי יש נמלץ מדוד נעים זמירות ישראל ויש ערבה מלשון הקדש?

מפאת החם ערכו את השלחן בחצר, פרשו עליו מפה לבנה מרוקמת פרחים כחולים עדינים, וערכו אותו במעדנים לכבוד היום. בבקלאוה נוטפת דבש, ברוז בעסל (אורז בדבש), בעוגיות ה״מעמול״ הממולאות פיסטוק חלבי והטבולות ביינאטיף״, הקצף החלבי הדביק והמתוק. ועומדים על השולחן כדי חלב, צנצנות לבנה וקנקנים של שרב אל לוז(מיץ שקדים לבן). הצבור ישוב מסביב, חן של שבועות שפוך עליו והוא קורא בזמרה אזהרות אבן גבירול: ״אספר תושיות, מתוקות לפיות, ואציב תלפיות, לישר העוברים״. והקריין קורא: ״והדלים תרחם, והחולים תשיחם, והאבלים תנחם, ותקבור נגזרים, ערבים בסמדר, ועץ עבות נהדר, ופרי עץ הדר, וכפות תמרים״. והחכם שואל את הנערים במה מצוות עשה בחרוזים אלה, ומה מקורם, וכל אחד מראה כוחו. והקהל חוזר וחורז.

לימים, כשעלה לירושלים ולמד באוניברסיטה את המשקלים השונים של שירת ספרד  לא היה זקוק בחבריו למנות ולשקול כל יתד וכל תנועה כדי לדעת משקל הפיוט, אלא היה מנגן לעצמו את הפיוט באותו נגון של בית הכנסת והיה יודע מיד מה המשקל. כשישב עם חבריו הסטודנטים שנפגשו לראשונה עם פיוטי ספרד היה לועג להם בלבו כאומר מה להם ולגבירול. ילכו לחם אצל המשוררים המודרניים, וכששמע אותם קוראים את הפיוטים בלא נגוץ ומשתבשים בנקוד, ואינם מניעים את השואים ולא מדגישים את הדגשים, ועייין כאין בגרונם, וחייית מתחככת בחכם הרגיש כאילו גוזלים הם אוצר השייך לו בלבד.

כדרך המלומדים היה מחליף דעות מדי פעם כפעם עם חבריו, ארבעה חוקרים חשובים של שירת ספרד שגרו בעירו. נראו הם כידידים ותיקים אך מעין טינה היתה בלבם.

הוא היתה לו טינה עליהם על שלא גדלו כמותו מילדותם על פיוטי ספרד ואף על פי כן עוסקים בהם במדע ובחכמה. הם חיו מתפארים עליו בפירושים חדשים בלשון, ובמציאות חדשות של חרוזים או של פיוטים שלמים מכתב יד, והוא היה מתגאה כנגדם בהרגשת הלב ובמקורות לפיוטים ממדרשים ישנים שנעלמו מהם. לפי שהם היו שואבים מקורות מן הספרים ומן המאמרים והוא זכר הרבה ממה ששמע בבית סבא. וגדול מי שחוקר בהכנת הלב ובוכרון נעורים ממי שחוקר על פי קונקורדנציה. אף הם היו טוענים נגדו שהרגשת לב אינה מדע ובכלל, לא החשיבו את השיבוצים כמו את הדמויים. ואף הוא היה לו מה ישיב כנגדם אלא ששתק מפני כבודם באקדמיה.

לד”ר טוויל קפץ פתאום יתוש של תעלול למוחו בטרם יזמין ארבעת חבריו לביקור אצלו. דחהו מיד והמשיך בעבודתו. והשטן איננו מרפה ממנו. קם, הסתובב ארבע אמות בחדר וחזר לישב בכסאו. והתעלול חזר והתגבר אך שעשוע הוא חזר ופטפט ביצרו: נער קטון אני? חוקר הפיוט אני, ויצרו לא הרפה ממנו.

ומה אמר לו יצרו? במה וכמה חרוזים כתבת כששרתה עליך הרוח וכמה דומים הם לפיוטי הקודש של ר׳ יהודה הלוי. אזרוק גם אני פתקא לתוך בוסתנו של הלוי. לעוד כמה ימים זמנת את החוקרים לביתך להראותם תכריך שירי ריה״ל. נשתעשע מעט. הנח שיר אחד שלך בתוך תכריך הפיוטים החדשים של הלוי ונראה אם יגלו החוקרים שאיו שיר זה של הלי’ אלא שלך. נהנה מן התעלול שברעיון מזדעזע מן הזיוף. הוא הכין שיר משלו, אן החל כועס על עצמו. אמר, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. חזר לשולחנו והקיש כו נזכר בגמרת גיטין על יתוש שנכנס למוחו של טיטוס וניקר בו וכששמע דפיקות נפח שתק. אבל היתוש שבו לא שתק. אדרבה, הנקישות באצבעו נשמעו באזניו כמנין התנועות והיתדות שבשירו. אמר, אם כבר עלה הדבר בדעתי, אמנה. מנה את ההברות ונמצא המשקל מדויק. נשא ונתן עם יצרו ולא עלה בידו. כדרכו של עולם, סוף דבר נשמע לו.

העתיק שירו על דף הדומה לדפים שכתב עליהם את שירי הלוי. הניח הדף בתוך תכירך השירים. כיון שהניח דעת יצרו חזר לעבודתו והשלימה. כשהגיע היום המיועד הזמין לביתו את ארבעת חבריו המלומדים מן האקדמיה. פתחו בדברי פוליטיקה ונכנסו לעניני חכמה ועדיין לא אמר להם במה דברים אמורים.

החלו מתווכחים על מלה חדשה שיסדה האקדמיה ללשון, ועל עי״ן הפועל במשקל מפועלים באות גרונית, ועל שפת הלעס שמשתלטת כרחובות ארצנו, על ירידת הדורות באוניברסיטה. ומיעוט התלמידים בשירת ימי הביניים. כיבדם בכעכים מזרחיים יבשים שגרגירי שומשום צהוב ריחני מפוזרים עליהם, ובקפה תורני. כשהגיש את הקפה, צחק. ראה שתמהים הם על שצחק פתאום. אמר להם אספר לכם מפני מה צחקתי. לפני שלושים שנה. סמוך לעלייתנו ארצה, גרנו בשכנות למשפחה אחת מיוצאי גרמניה. אנשים משכילים וטוני לב. הזמינו אותנו לביתם וקבלו אותנו בטרקלין הנאה שלהם בסבר פנים יפות ובנימוסים נאים מאד שלא ראינו דוגמתם בארץ; מעין נימוסי הספניוליס בחלב. אחר כמה רגעים של שיחה בצרפתית וקורת רוח היתה לנו לשוחח שוב בלשון זו הגישה בעלת הבית עוגיות שוקולד מצופות בקרם. שאלה: תאכלו עוגות? השבנו במבוכה: לא. מרסי (תודה בצרפתית), אין צורך, אכלנו כבר – חבל. טעימות מאד הן וההפסד שלכם הוא. כך השיבה בעלת הבית. נטלה את המגש והחזירה אותו. תמהנו וכעסט. במקומנו, בחלב, מוכרח כל אורח לסרב לכל הזמנה ורק אחר שלש או ארבע הפצרות מותר לו להיעתר ולטעום משהו. ובעל בית שהשיבוהו בלא, לא יעלה על דעתו שלאו אמיתי הוא זה. וזו, כיון שהשבנוה בלאו אחד נטלה העוגות מלפנינו. המשכנו לשוחח והגישו קפה. והפעם בלא לשאול. כיבוד זה התמיהנו עוד יותר. ולא על שהוגש ככוסות זכוכית גדולות מזוג בחלב ומתוק במקום הקפה המריר המוגש אצלנו בספלוני חרסינה קטנים וצבעוניים, אלא, מפני שמנהג מקומנו כשמגישים קפה — רמז הוא שרומז בעל הבית שהביקור תם. סברנו, שמנהג מקומנו מנהג כל העולם הוא. קיצרנו במקום שחשבנו להאריך. אמרנו שעייפים אנחנו מטירדות היום ושבנו לביתנו.

מפני כך צחקתי, אמר הדוקטור טויל, מפני זכרונות אלה ועכשיו אני, חלבי שכמותי. מגיש לכם קפה ואת השיחה העיקרית טרם החילונו. נאנח אנחה קלה ואמר: כמה תקלות היו נמנעות אילו למדנו להכיר איש את מנהגי רעהו. נענעו חבריו בראשיהם כמסכימים עמו אבל הוא הבחין בסימנים של אי נוחות בפניהם. נדמה היה לו כאילו אומרים, שוב מדבר אתה על אשכנזים וספרדים ובודאי תדבר תיכף על אפליית המזרחים. מה שלא יאה לאיש מדע כמוך. אמר לעצמו, מהרהורי לבי אני רואה והם כלל לא חשכו על כך. בעבודתו המדעית באוניברסיטה היו לו כמה מעמדות מעין אלו שפתאום נדמה לו שנשתררה מתיחות בינו לבין המדברים עמו בשל מוצאו אבל אף פעם לא ידע בבירור אם כך הוא הדבר. ידע הוא שהחלבים בעלי גאוה הם ורגישים מאד הם ולכן חשש שמלבו הוא מדמה. כל זאת, אבל מידי ספק לא יצא. נהג הוא במעמדות כאלה לספר סיפור מבדח על חלב, וחכמיה, כדי להפיג המתח, אבל תמיד נדמה לו שלא זו בלבד שאת המתח לא הפיג אלא אף הגביר את המבוכה ובמקום שבא לתקן נמצא מקלקל.

לאחר שטעמו חבריו מן הכעכים בטעם המזרחי ששם לפניהם, פתח את המגירה שבשלחנו. הוציא את תכריך השירים, עמד כשליח צבור, ואמר בקול חגיגי: מורי ורבותי, אחי ורעי, לפניכם שירים חדשים לרבי יהודה הלוי שלא שזפתן עין. ואם תשאלו היכן מצאתים, מודבקים היו בכריכת דפוס ישן נושן על הירושלמי ״זהב הארץ״, שהיה מונח בספריית לנינגרד כאבן שאין לה הופכים.

חבריו עיינו בשירים אחד אחד, אך בזיוף לא הרגישו!

חייך פרופסור אחד. לבו אמר לו שהדוקטור טויל גילח פיוטים חדשים. פעמיים או שלש התייעץ אתו כמסתורין על נקוד מלה פלונית. שאר המלומדים חתמו פניהם שלא להראות חלילה את הפתעתם ברבים שאין זה מנהג חכמים. אחר רגע נפתחו פניהם במין מתיחות הבאה מתוך קנאת הלב. האם דוקא ד”ר טויל יזכה למרגלית זו שתפרסם שמו בעולם. הושפלו עיניהם בזעף. רגע אחריו גברה אצלם שמחה על קנאה. סוף סוף חוקרי ספרות הם ולאו מילתו זוטרתא לספרית ימינו תגלית כזו של שירי המפואר שכפיטנים. ויום טוב היו צריכים לעשות לחכמי הספרות. האירופניהם. תיכף תיארו לעצמם איך יעמוד הד”ר טויל כחתן המסיבה וירצה על התגלית החדשה חזרו ונפלו פניהם. בין קנאה ושמחה נעוה חיוכם ונעשה מר.

נתעשתו ואמרו לעצמם ומי ערב בדבר ששל הלוי הם. חזרו והאירו פניהם. הד”ר טויל שבמשך שנים קנטרו אותו שעבודתו איננה עבודה מדעית, קרא את מחשבותיהם מבין ריסי עיניהם. פתח את התכריך שלפניו כגאוה מהולה בענוה, ואמר. אדרבה ילמדונו רבותינו אלופי הפיוט. הלוי או לא. מרגלית או זיוף. הורוני ואני אחריש עמדו כולם והחלו להתיץ בשירים פתח מלומד אחד ואמר כבר ידוע לנו שנהנו משוררים כינון יים מאוחרים לעשות לשירים שלהם אקרוסטיכון יהודה או הלוי כדי להטעות את הצבור. השיבו חברו ואמר אדרבה, לשון הלוי הוא. קם השלישי ואמר מלה זו אינו זוכר שהשתמש בה ריה”ל כלל. מרוב התרגשות שכח ד״ר טויל את נמוסיו, קפץ על הכסא ושלף מן הספריה קונטרס בכתב יד שהכין לפני כמה שנים, ובו רשימת כל המלים של הלוי על פי אלפכי״ת. תיכף לחפושיו מצא שמופיעה אותה מלה מבוקשת שלש פעמים בשירי ציון. שמח שלא נתיגע לחנם בהכנת המלון. אף שלא נמצא מי שירצה להדפיסו. וקרן אחת באמריקה ששלח להם בקשה לא טרחה כלל להשיבו.

לא המתין עד שיודו לו חבריו על האמת אך ידע שבלבם כבר הודו לו. כך עמדו תתווכחו עד שהתאחרה השעה. הודו לבעל הבית ועמדו ליפטר לשלום.

הם עיינו בהם שוב עד שפנה אליהם הד”ר טויל ואמר. רבותי, עוד דבר קטן יש לי לומר. גבר עלי יצרי והתעולל בי ובתוך תכריך זה שעיינתם בו שכולו שירי ריה”ל נמצא שיר אחד שאני כתבתי. תמהו כולם. נתביישו וכעסו, חוקר מלומד איך יעשה דבר כזה. אחר זמן החל אחד לצחוק. וכולם אחריו, טפחו על שכמו. אמר אחד. יפה יהודה, יפה. לעת זקנתך שעשועי נעורים נשתעשעת. ואם כן. אולי השירים כולם משלך הם. והשני אמר, אולי עלה לך הלוי בחלום והשמיעך שיר. סגנון יאה נטלת לך. משורר תהיה לנו ומה לך מבזבז זמנך בחקירות חכמה. וכך אמרו לו מלים של שבת ומלים של ליצנות. נענו כולם ואמרו, אדרבה, יראנו מה השיר שטעינו בו. מלים אחרונות שלהם עודדו אותו. פתח את תכריך השירים ואמר: הנה תיכף ואראה לכם שירי שטעיתם וסברתס שקד־ מון הוא. דפדף כתכריך קרא שיר שיר. ראה. הראשון של הלוי וכן השני וכן השלישי. עכר כולם ולא מצא את שירו. חזר ודפדף והחל ממלמל. לא יתכן. לא יתכן. הרי לא יתכן שאף אני אטעה ואהיה סבור ששירי הוא של הלוי. קרא בעיון שיר שיר. ולא מצא. חוורו פניו ולא יכל להביט בעיני חבריו. והם דוקא הסתכלו בפניו. פתח אחד ואמר. מן הסתם שמה נפלה בידך. חוקר מפורסם שכמותך ודאי לא יטעה בשיר שלו כשיר של הלוי. אולי נתייגעת מן העבודה יותר מדי. שלא כפי כוחך היא. קם השני ואמר ודאי לבדיחה התכוונת. אמנם אין דעת כל בני האדם שוים בבדיחות ואין טעמם שוה. אך אם מבקש אתה לשמחנו בשחוק יחד עמך. ושחק בקול מלאכותי.

השלישי הסתכל בשעונו ואמר האוטובוס האחרון בשכונתו מהלך בעוד כמה דקות ומוכרחים אנו ליפטר: ודאי נתראה במסיבה הגדולה שתערוך לך האקדמיה ואז תקריא משירי הלוי ואולי עד אז תזכה ותחבר שיר משלך. היו דבריהם כחצים מרים שפגעו כגופו. נפטרו ממנו לשלום ואמרו לו ברכת הצלחה להוצאה החדשה של שירי הלוי. השיבם תודה חפוזה בעיניים מושפלות וליוה אותם אל האוטובוס. התפלל בלבו שיבוא האוטובוס מהרה ולא יצרך להתעכב עוד עמהם. כדרך העולם. בזמן שאנו רוצים שיבוא אוטובוס מהרה הוא דוקא אינו רוצה. המתין יחד אתם כמה רגעים ונדמו בעיניו כיום תמים. שוחחו הם ביניהם על הדיקן החדש שנבחר והוא כמי שאיננו שומע. כיון שהגיע האוטובוס חזר במרוצה לביתו. אותו לילה לא עצם עין. ולא מפני הבושה שנתבייש מחבריו, אלא שאת שירו הוא מבקש. שיר נפלא היה. ודמויים בו. ומשקל בו וחרוז בו. ושלו היה. ברי לו הדבר כשמש בצהרים. וכי נשתבשה עליו דעתו? ואיך אבד לו בין שירי הלוי? תאמרו, שבח גדול הוא לו שנדמה שירו כשירי המפואר שבפיטנים. אף על פי כן, שבח או לא שבח, את עצמו הוא רוצה ואת מעשי ידיו. ולא שתהיה עצמותו משוקעת בתוך אחרים.

חיוכם ומבט עיניהם נצטייר לו כמהול בלעג וחמלה. ואף שאמר לעצמו אין אני רואה אלא מהרהורי לבי. מידי ספק לא יצא. כך ייסר עצמו תמיד על אותה שטות שאיש מדע כמוהו נתפתה ליצרו להשתובב ולהשתעשע.

אחר כמה חודשים יצא לאור תכריך השירים החדשים להלוי שההדיר. נעשה רעש גדול בעולם הלומדים. כמה וכמה כתבי עת כתבו על הספר. אותו זמן חיה לאוניברסיטה פרס לחלק שנדב משרד החינוך וגביר ספרדי אחד לעידוד חקר מורשת ספרד. עמדו חברי הועדה ונתנו את הפרס לדוקטור טויל. עשו מסיבה לכבודו. כל חברי ועדת הפרס עמדו ודרשו איש בתורו. ואף נשיא האקדמיה דרש בשבחו ובשבח החוקרים של ימינו. לא נחה דעתו עד שהרבה בשבח מורשת ספרד ועידוד לימודה ועל הדוקטור טויל שהוא ראוי לכל פרס כמי שעלה מחלב בצעירותו והתקדם והצטיין עד שהוציא ספרים במחקר. הדוקטור טויל שסע את נשיא האקדמיה כאילו אמר שאף על פי שעלה מחלב בצעירותו התקדם והצטיין וכולי. נתכרכמו פניו. כעכע בגרונו, כאומר, מה ענין מוצאי לעבודתי. הרגיש באותה מתיחות הרגילה אצלו במעמדים כאלה. שוב ראה על פני חבריו חיוך עם קורטוב של לעג. נדמה היה לו כאילו אומרים, בימינו אלה אם תרצה לזכות כפרס אין לך אלא או להיות ספרדי או לכתוב על מורשת ספרד. חזר ואמר לעצמו: אין אני רואה אלא מהרהורי לבי. אף על פי כן מידי ספק לא יצא.

כמנהג העולם, מאורעות הימים והכבוד שזכה לו עם הוצאת ספרו השיחו ממנו המעשה שהיה.

אחר שנה באה פרשת זכור. פתח בדרכו כספר פזמונים כמנהג ארם צובא חלב לקרוא “אדון חסדך בל יחדל״, כשהגיע לאות רי״ש ״רחשה אסתר למלך באמרי שפר״, ראה דף נייר. הפכו ומצא שירו כתוב שם. זכר כל אותו מעשה שאירע שנה שעברה והבין שחשב להניח שירו בין השירים החדשים אלא ששכחו בתוך ספר הפזמונים.

פנים שלו היו פנים חמורות, ולא פנים של קלות ראש אלא כשל מי שטרוד בעבודתו העלו בת צחוק כאותה שעלתה על פניו ביום שגילח ש״בתרמית״ אינו לשון רמיה אלא לשון רמה בים.