More

    על הדפים החסרים מכתר ארם צובה מאת אמנון שמוש

    מתוך גיליון מס 2 של חוברת דרך אר”ץ שנת 1987

    על הדפים החסרים מכתר ארם צובה

     מחקר מאת אמנון שמוש

    אם נסכם את החסר, נמצא כי שנים־עשר מספרי המקרא חסרים כליל ושניים נוספים מרביתם חסרה. כן חסרים כמה עשרות דפים מכאן ומשם. השאלה המתעוררת, שאלה שאסור להתעייף מלשאול, היא מה קרה לאותם ספרים ולאותם דפים חסרים ? האמנם אבדו ואינם? כולם עד אחד? או שמא כמה מהם קיימים בידי אנשים שונים במקומות שונים, ומצפים לגואלם?

    שאלה זו קיבלה משנה תוקף ביום האחרון של שנת 1981. במאמרו ״דף נוסף לכתר ארם צובא״ כותב מלאכי בית־אריה, מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי:

    אור לו׳ בטבת תשמ״ב (31.12.1981) מסרה הגברת שולמית רומנוב מירושלים דף קלף בודד לידיו של ד”ר מרדכי נדב, מנהל המחלקה לכתבי־יד של בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, במתנה לבית־הספרים.

    את הדף נתנה לגב׳ רומנוב דודתה, גב׳ מרי הדייה מברוקלין, ניו־יורק, אשר קיבלה אותו מידי חברתה, יוצאת חלב, לפני כשלושים שנה. ד״ר נדב הבחין מיד, כי דף זה כתוב בכתיבה זהה, והוא בעל ממדים זהים, לכתיבתו ולממדיו של כתר ארם צובא. ואכן, הדף שניתן לבית־הספרים הלאומי והאוניברסטאי, הוא הדף והטכסט החסר בכתר ארם צובא מספר דברי־ הימים (בין עמי תפב לבין עמי תפג במהדורת הצילום).

    ומוסיף מלאכי בית־אריה: ״התגלותו של דף זה מעוררת את התקווה, שמא שרדו עוד דפים או קונטרסים מן החלקים החסרים היום בכתר ארם צובא, וכי לא כל החלקים הללו נשדדו והושמדו״. בית־אריה אומר ״נשדדו והושמדו״. ואינו משתמש במלה ״נשרפו״ ששמענו וקראנו עד אז בהרבה עדויות.

    אחד הדפים החסרים הגיע בשנת-1981 לירושלים לאחר שהיה שמור זמן מה  אצל מרי הדייה בברוקלין

    מיהי ‘חברתה׳ של מרי הדייה (Hedaya) מברוקלין וכיצד הגיע הדף לידיה — אפשר שאלו שאלות שאין שואלים מי שמביא ׳מתנה׳, אך כיוון שלא בנימוסין בלבד עסקינן — אפשר שצריך, וסביר שאפשר, לחקור ולבדוק. אולי יימצא לידינו ראשו של חוט. בינתיים התברר לנו כי הדף נמסר לגב׳ הדייה מאחותה רגינה טאוויל “ששמרה את הדף הזה כל אותן השנים”. ממי קיבלה את הדף וכיצד, הדבר עדיין טעון בדיקה.

    שהיתה שריפה בבית־ הכנסת הקדמון — ודאי. שהאש אחזה בכתר — אפשר ואפשר. שהאש כילתה כל מה שחסר ככתר — אינו בגדר הסביר.

    ראשית, הרי לפנינו הדף מדברי־הימים. שנית, אפשר לומר שחמישה חומשי תורה נשרפו כיוון שהם תחילתו של הספר, אך כיצד אכלה האש דפים יחידים מתוך ספרי ירמיהו או עמוס או תהלים? שאלה זו שאל בן־צבי, כבר בשנת 1961, באחד ממכתביו הרבים בנושא זח באלה המלים:

    ״רציתי לברר דבר מפליא: מתוך כתר התורה חסר ספר יונה ועוד כמה דפים סמוכים לו, והנה מתמיה הדבר, שעמודים אלה חסרים דווקא מאמצע הספר.

    אין זה תמוה שעמודים מבראשית ובסוף בספר חסרים, כי הרי הספר היה מתגולל בחוץ בין הספרים השרופים ואך בנס ניצל מה שניצל, אולם מדוע זה חסרים העמודים מבפנים…׳׳

    הווי אומר, דפים רבים נקרעו ואפשר שלא כל מה שנקרע נשרף. שלישית, לא נמצאו דפים שרופים למחצה לשליש ולרביע, כפי שקורה כשגוויליס נשרפים. גס ריח של שריפה וחריכה אין היום ולא היה לפני חמש־עשרה שנה כשראיתי לראשונה את הכתר, ולא מצאתי אדם שהריח בו פעם ריחה של אש.

    נסכם ונאמר, סביר להניח שהושמדו חלקים מן הכתר אם בדרך של שריפה אם בדרך אחרת, אך יש מקום לסברה נוספת, שדפים, או קונטרסים, או אפילו ספרים שלמים, מונחים פה ושם ומחכים לגואל. סברה ולא יותר. מי יתן ותימצא נכונה.

    מלאכי בית־אריה כותב כאמור ״התגלותו של דף זה מעוררת את התקווה…״ נכון יותר לומר מעוררת שוב את התקווה. שכן במשך כל השנים מיום בוא הכתר ארצה. וכעיקר כשנים הראשונות, היתה תקווה גלויה ומוצהרת שניצלו חלקים רבים ממה שחסר ושהם יימצאו ויגיעו למקומם הראוי להם. הסיפור שכל מה שחסר נשרף ואיננו — סופר לשלטונות הסוריים שלטשו עינם לאוצר היקר או לקונים שחמדו בו בגלל ערכו. בינם לבין עצמם, כל הנוגעים בדבר דיברו על כך שמציאת החלקים החסרים בכתר והבאתו לכאן היא שאלה של מאמצים ושל זמן.

     

    ולא רק בינם לבין עצמם; גם באוזני אנשים נאמנים ובמכתבים אישיים וסודיים הביעו כל אלה שעסקו בנושא, אמונה במציאת החסר ונכונות לעשות למען העניין. הרי לקט קצר מדבריהם:

    בן ־צבי: “זה שנים רבות שאני תר ומחפש כל מה ששייך לשרידי ״כתר״ חלב… לחטט ולחפש את הדפים החסרים”.

    חכם משה טאוויל: “חיפשנו למצוא החסר בכתר ולא מצאנו. הוא יכול לכתוב שעוד יחפשו”.

    חכם יצחק דיין: מתחייב “לחפש ממטמונים ולהוציא ולשלוח את הדפים החסרים”. החכמים ענתבי, רפול ועטיה: “הגליונות החסרים נאספו ע״י אנשים מטיבי לכת ונגנזו בבור יבש…”

    אברהם שעיו: 7-8 דפים מן הכתר מסרתי בידי ליעקב חזן, הגזבר׳. אלכסנדר דותן: “…להוסיף ולעשות בנסיון למצוא את הדפיס החסרים”.

    הדעה נותנת שאמונה זו תיחלש ככל שעוברות השנים ואין הדפים מגיעים; ולא היא.

    בשנת 1978 פונה אישיות נככדה הנושאת בתפקיד אחראי אל פנדלר — איש מטוטלת בעל כוחות על טבעיים־ היושב בשוויץ, בבקשה לאתר את מקום הדפים החסרים. עצם הפניה מעידה על אמונה שהדפים קיימים אי שם. תשובתו של הפנדלר היא חיובית. הוא מסמן על מפות היכן לדעתו יימצאו הדפים. מה שחשוב לציין הוא זה שהאמונה קיימת בחוגים רחבים, ועד עצם היום הזה.
    הדפים והספרים החסרים אפשר שהם טמונים באדמה ואפשר שהם שמורים בידי מציליהם. נשאלת השאלה, מה מעכב אפוא את מי שמחזיק בדפים מלהשיבם. התשובות על שאלה זו אפשר שהן כך או בדומה לכך: ייתכן שאנשים אינם יודעים מה בדיוק הם מחזיקים ברשותם, או מה השאירו להם הוריהם שהלכו לעולמם. אולי יש המחזיקים בדפים הקדושים כקמיע. אפשר שיש ביניהם בדלנים וקנאים־עדתיים שאמם מוכנים למסור מה שהיה ׳שלנו• לכלל עם ישראל ולמוסדותיו הלאומיים. ואפשר שיש גם כאלה המחזיקים בדפים כאוצר שניתן למוכרו כשעת צרה ומצוקה. ולא הייתי מוציא מכלל אפשרות גם סתם עצלות ושיכחה וקלות־ראש. מכל מקום, הזמן עבר. השנים חלפו. האם נעשו מאמצים למצוא את שליש הכתרי מאמצים בוודאי שנעשו. האס נעשה כל מה שניתן לעשות?

    מפאת חשיבות הנושא וגודל התקווה בולטת השאלה, מדוע לא הופקד בשעתו אדם מיוחד שיעסוק בנדון, אדם שיפגוש את כל הנוגעים בדבר, יעמת את הגירסאות השונות ואת גורסיהן. המדובר הוא בשישה שבעה אנשים, שאמנם התפזרו על פני שלוש יבשות, אך כתובותיהם היו ידועות, ולא קשה היה לגבות מהם עדות מיומנת ומוסמכת כדי לברר אחת ולתמיד: מי הוציא בידיו את הכתר מבית ־הכנסת ומי הפקידו בידי מי למשמרת? מי פתח לראשונה את הספר וגילה את חסרון החומש והכתובים האחרונים? הרי לא ייתכן שכל האנשים הללו, וביניהם רבנים ואנשי ציבור, לא חשו ולא הרגישו ולא שאלו את עצמם אם בידיהם ספר שלם או חסר.

    ייתכן שנשקלה האפשרות לבדוק ולחקור, ונדחתה מחשש פן תתעורר המחלוקת הישנה בדבר הבעלות על הכתר. סברה זו נראית לי מתקבלת על הדעת, הן על סמך תשובות שקיבלתי על שאלתי מכמה אנשים הנוגעים בדבר שפגשתי לצורך זה, הן על סמך תגובות שקיבלתי כשניסיתי לעורר למעשים. החשש מזריית מלח על פצעים שהתחילו מגלידים הסתייע בייאוש שהצטבר במשך השנים החולפות.

    אין ספק שאיחרנו את המועד באשר לחשיפת האמת. אך אם אמנם ישנם עדיין חלקים מן הכתר אי־פה אי ־שס, לעולם לא מאוחר לשוב ולומר: מקומם בירושלים. והמוסדות המתאימים מוכנים לרכוש אותם בלי חיטוטים יתרים. העיקר שיגיעו למקומם. ויפה שעה אחת קודם.