עשרת הדברות-אבתידא כלאמנא
מאת עורך-דין אברהם הללי ז”ל
ממנהגי הקריאה
מקראת עשרת הדיברות, בערבית-יהודית, “אבתידא כלאמנא”, לפי מנהג ארם-צובא, נקראת בבית הכנסת בחגיגיות וברוב עם והדר, בניגון ובזמרה, מדי שנה במוצאי שבת קודש פרשת “יתרו”, היא פרשת מתן תורה הסמוכה לט”ו בשבט. מנהג יחיד במינו זה החל כמשוער במאה העשירית – סוף תקופת הגאונים ונמשך עד עצם היום הזה בקהילות החלביות בארץ ובתפוצות. את המקראה נהגו לפתוח בחלב בדברי שבח לסולטן, “דועא אל סולטן”, המשיכו בדברי פתיחה, “אבתידא כלאמנא”, שפירושם ‘ראשית אמרינו’, קראו את הדיברות וחתמו בשיר המסורתי לט”ו בשבט, “יה אל גדול ונאדר”. כל דיבר הועמד למכירה למרבה במחיר. הזוכה, החזן מברכו ב-“מי שברך” והוא, בנו או אחד ממשפחתו קורא את הדיבר בקול רם ובהטעמה. בתום כל קריאה שרו הפייטנים לכבודו פיוט שמשולב בו שמו, ממגוון הפיוטים והזמירות הרב שבמסורת יהודי חלב.
החיבור
“אבתידא כלאמנא” חובר בשפה הערבית ע”י רב סעדיה גאון (רס”ג) בחלב, היא ארם צובא, עת שהה שם זמן קצר בדרכו ממצרים לארם-נהריים. רס”ג שהתערה בין חכמי ובני הקהילה מצא לנכון ליחד מקראה בסגנון עממי לט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות, אחד מארבעת ראשי השנה במקורותינו, כפי שהדבר קיים בחגים אחרים: כתרגום ההגדה של פסח, תרגום מגילת אסתר בפורים ותרגום מגילת רות בשבועות. כוונתו הייתה ליצור מעין סדר חג בו מתאספת המשפחה קוראים את המקראה ומברכים על הפרות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. מאחר וט”ו בשבט חל בסמוך לשבת פרשת “יתרו”, שם מסופר על מתן תורה ועשרת הדיברות, חיבר רס”ג את המקראה על עשרת הדיברות עם פרשנות ומדרשי חז”ל שנאמרו בהקשר אליהם במהלך הדורות. אין מדובר בתרגום עשרת הדיברות כפי שכתובים בפרשת “יתרו”, אלא בחיבור הכתוב פרקים המקבילים לכל דיבר. כל פרק פותח בדיבר עצמו, ממשיך בפרוש לדיבר, דברי מוסר, דרך ארץ, תוכחה, הבטחות ואזהרות. החיבור נכתב בערבית ספרותית מדוברת, שפת הדיבור של יהודי חלב, בלהג עממי הקרוב ללהג החלבי ובחריזה. צורת כתיבה זו נועדה לחבב את המקראה על קוראיה ושומעיה ולאפשר הבנתה ולימודה. חשוב היה לרס”ג שכל הקהילה על גבריה, נשיה וטפיה יחבבו, יבינו וילמדו את עשרת הדיברות, את משמעותם והשפעתם על חיי היום יום מעבר ללשון הדיבר שמופיע בתורה. המקראה נתחבבה על הציבור החלבי וקריאתה הפכה למנהג קבע מדי שנה בשנה.
תולדות רב סעדיה גאון
רס”ג נולד במצרים בישוב דילאץ שבמחוז פיום, בשנת 882 למניינם. היה אחד מגודלי הדור וגאון בידיעותיו בתורה במשנה ובתלמוד. מכך צירוף הכינוי גאון לשמו, ולא בן מסעוד על שם אביו, נראה טבעי כל כך. שמו של רס”ג וגדולתו היו ידועים עוד במצרים ממנה גורש בשנת 921 למניינם. הסיבה לגירוש לא ידועה, יתכן שנבעה מהמחלוקת הקשה בינו לבין הקראים שמקור מחצבתם מצרים. ממצרים עבר לבגדד ובדרכו שהה תקופה קצרה בעיר חלב.
רס”ג בארם-צובא
בקהילת יהודי חלב מצא רס”ג בית חם, רבנים, תלמידי חכמים, אנשי ספר ומכניסי אורחים המקפידים על קיום המצוות קלה כבחמורה. בחלב אמץ את “לוח חלב” – העיבור הידוע כמדויק ביותר לקביעת החודשים והחגים וייחד את מקראת “אבתידא כלאמנא” – עשרת הדברות בשפה הערבית.
רס”ג בבגדד
מחלב המשיך רס”ג למרכז התורה והתלמוד בבבל. שם בשנת 928 הפך לראש ישיבת סורא, נחשב לחשוב שבה ולדמות המרכזית בתקופת הגאונים. תקופה זו בבבל נמשכה מאמצע המאה השביעית עד המאה האחת עשר, משך כ-400 שנה, בה עמדו כ-42 גאונים בראש ישיבה סורא וכ-50 גאונים בראש ישיבת פומבדיתא. בר פלוגתו היה אהרון בן מאיר – גאון ישיבת ירושלים שבבבל, אותו ניסה להניא שישנה את חישוביו לחגים ומועדי ישראל, שהיה חישוב מוטעה ביסודו, ולנהוג לפי “לוח חלב-העיבור”. באחת מאיגרותיו כותב רס”ג: “בתוך הקיץ בהיותי בחלב, שמעתי כי בן-מאיר חושב להכריז מר חשון וכסלו חסרין”, וכתב לו כמה אגרות להזהירו לבלתי עשות כן. מאז נחשב רס”ג לסמכות הגדולה בקביעת הלוח. לאחר שוך הויכוח ונצחונו על בן-מאיר התמסר לעבודה ספרותית. חיבוריו הרבים והמגוונים כולל תגובותיו נגד הכופרים, הקראים וכתביהם, הוכיחו את ידענותו הרבה בתחומים שונים ומגוונים. הראב”ד כתב שלאחר כשנתיים כראש הישיבה התגלעה מריבה גדולה בינו ובין הנשיא דוד בן זכאי שהתחזק במלכות ובקש להרגו ונחבא מפניו כ ז’ שנים ובמחבוא חיבר את כל ספריו.
חיבוריו וספריו
רס”ג חיבר וכתב ספרים רבים בשפה הערבית. מכלל ספרי הגותו ראוי לציין את “ספר הגלוי” העוסק בנבואה, במשנה, בתלמוד ובקץ הימים, ולציין את ספרו הפילוסופי ה”אמונות והדעות” בהקשר לנבואה ולהתגלות, הנותנים וודאות למסקנות השכל היות ולא תיתכן לפיו סתירה בין ההתגלות למסקנות ההיקש השכלי. בצד המעשה נחשב רס”ג לאבי הספרות הרבנית בענייני ממונות, מקח וממכר ובעיקר בדיני ירושות. הוא נחשב למדקדק העברי הראשון, אבן עזרא בספרו “אל לוע’ה” העמידו בראש “רשימת זקני לשון הקודש”. הוא חידש חידושי לשון רבים וחיבר את ספר הדקדוק הראשון לפי א’ ב’ שנקרא “אגרון”
על ההדרה
מהדורה זו הוהדרה על פי ההוצאה לאור המקורית, דפוס ישעיה דיין, ארם-צובא, משנת תער”ב, בתוספת ניקוד על פי מבטאם המיוחד של יהודי ארם-צובא. המקראה, הכתובה במקור בערבית-יהודית, תורגמה לעברית, תוך השתדלות לתת לתרגום את המשמעות הנכונה והמדויקת, וזאת לאחר מחקר ובדיקה במקורות ומילונים שונים. התרגום משתדל לשמור ככול האפשר על החריזה, שהיא משקל הכתיבה המקורי של רס”ג, דרכה מצא להעביר את חיבורו. באופן כללי איות המילים נשאר כבמקור, גם אם פה ושם הובחנו טעויות דפוס קלות במקור, ומעט מאוד שונה, מילים בהן נמצאו שגיאות ברורות. לאורך כל הטכסט אוחדו מילים שהיו כתובות פעמים בכתיב חסר ופעמים בכתיב מלא. כל המילים במקור, בהם הודפסה האות ג’ במשמעות האות הערבית ___, הוחלפו לאות ע’ שבה ההגייה מדויקת יותר, וכך גם החלפת האות ז’ ל-ד’. האות כ’, שמשמעותה בערבית __, לא שונתה, אף על פי שכאשר היא בראש המילה יכולה להטעות את הקורא, כמו המילה כאפוני=יראוני שניתן לחשוב ל-כאפוני=גימלוני. בכל המקומות בהם כתובות קללות בגוף שני, מנהג ארם צובא לקוראם בגוף שלישי מפאת כבוד הקורא, מפני עינא בישא ופן תחשב כמכוונת אל השומע. צורת קריאה זו נכתבה בתוך סוגריים (קרי=…) וכך יש לקוראה.
להשלמת מהדורה מפוארת ומיוחדת זו, כללנו את תצלומי ההוצאה לאור המקורית הקדומה מחלב.
תודות
אני מודה לבת הקהילה סימה לוביץ לבית לוי-אורפלי על האיורים הנאים פרי יצירתה המעטרים באדיבותה את המהדורה. אני מצטרף לברכות למשפחת מזור-מִזְרֶבּ שהכירו בערכה הרב של מהדורה מתורגמת זו ותרמו מכספם להוצאתה לאור. ולבסוף לולי עודדו ויזמו יְדִידָי, מנחם ידיד ומשה כהן, לא היינו יכולים לברך על המוגמר.
ראוי לסיים בשבחו ותרומתו של רס”ג בשיר הלל זה, שחובר על ידי לכבודו.
הָיֹה הָיָה אָדָם רָם וְנָבוֹן, וּשְמוֹ רַבֶּנוּ סְעַדְיָהּ גָאוֹן
הָיָה חָכָם מְאֵין דֻּגְמָתוֹ, אַךְ כְּהֶרֶף בָּעֲרָה חֲמָתוֹ
הֵרִים קוֹל וְהֵקִים שָׁאוֹן, אַךְ הוּא נָהַג מִנְהָג גָּאוֹן.
נָדַד מֵפַיּוּם, לְחָלָב וּבַגְדָּד, בְּהַנְצִיחוֹ הַדִּבְּרוֹת לָעַד
בַּעֲרָבִית הַיְדוּעָה לְכֻלָּנָא, כָּתַב אִבְּתִּידָא כָּלַאמְנָא.
הַחַלָבִּים טוֹעֲנִים בְּמֶרֶץ, שֶׁהַגָּאוֹן הָיָה יְלִיד אֶרֶ”ץ
בַּדִּבְּרוֹת תִּמְצָא הוֹכָחָה, זֶה נִכָּר בְּדִבְרֵי הַתּוֹכְחָה
תְּמֵהִים אֵיךְ יִתָּכֶן גָּאוֹן, גָּדוֹל, מְמֻלָּח וְחַד לָשׁוֹן
שֶׁאֵינֶנּוֹ חָלָבִּי, זוֹ טָעוּת, כִּי רַק בְּחָלָבּ יֵשׁ אֵיכוּת.
בּוֹאוּ נֵרָגַע חֲבֶרִים מִיָּד וּדְעוּ כִּי הַגְּאוֹנִים מֵבַּגְדָּד,
וְלֹא חָסְרוּ גָּם בְּמִצְרַיִם, גְּאוֹנִים שֶׁהָיוּ יֵרְאֵי שָׁמַיִם,
הַתֹּאַר אֵינֶנּוּ כֹּל הָעִקָּר, רַק בְּאָפְיוֹ הַטּוֹב אָדָם נִכָּר,
הַמּוֹרֶשֶׁת מְשַׁבַּחַת אֹפִי, הִיא מְקוֹר הַגַּאֲוָה וְהַיֹפִי.
חָשׁוּב לִזְכּוֹר אֶת הֶעָבָר , חָשׁוּב יוֹתֶר לִשְאוֹף לַמָּחָר,
הַקְּהִלָּה בַּעֲבָרָהּ בּוֹחֶשֶׁת, כֹּל רְצוֹנָה לְשַׁמֵּר מוֹרֶשֶׁת,
הַהִתְכַּנְסוּת אַחַת לְשָׁנָה, היא נִדְבָּךְ לְמוֹרֶשֶׁת נוֹשָׁנָה.
נִתֵּן יָד וּנְחַזֵּק אֶת הַיִּסּוֹד, וְנִצּוֹר נִדְבָּכִים עוֹד וָעֹוד.
מִי יִתֵּן וְיִהְיוּ דְּבָרֶינוּ נִשְׁמָעִים, בִּזְכוּת הַגָּאוֹן וּבְעֶזְרַת רִבּוֹן הָעוֹלָמִים.
עורך-דין אברהם הללי ז”ל
המהדיר והמתרגם
