קהילת חלב עד ראשית השלטון העותומאני

קהילת חלב עד ראשית השלטון העותומאני

מתוך הספר יהדות חלב בראי הדורות בהוצאת המרכז למורשת ארם צובא -1993

בימי בית שני הייתה חלב עיר קטנה ומבוצרת יפה, בדרך השיירות למזרח ונקראה בירואה.(16) עם שקיעתה של אנטיוכיה במאה ה-6 לספירה, עלתה חלב להיות עיר גדולה ובירתה הצפונית של סוריה. בשנת 637 נכבשה חלב בידי הערבים.

שני גורמים פעלו לעליית מרכזיותה של חלב בחבל הארץ הצפוני של סוריה במקומה של אנטיוכיה בו. הגורם הראשון – רעידות אדמה, שאירעו בה באותה העת ושהפכוה לעיי חורבות.(17) הגורם השני – נטייתם של הערבים שלא לבנות את עריהם על חוף הים, אלא בפנים הארץ. כך העדיפו הערבים את רמלה על יפו, את קהיר על אלכסנדריה, ובענייננו – הם העדיפו את חלב על אנטיוכיה.

חלב יושבת בלב מישור, ורק גבעת המבצר בולטת מעל ״ים״ הבתים הצהבהבים. המבצר דומה למצודת דוד בירושלים, אבל גדול ונאה ממנה.

במאה ה-7 הפכה חלב לבירה של סוריה כולה, והמסחר עבר אליה. עם המסחר באו אליה ונאחזו בה סוחרים ובעלי מלאכה יהודים וביססו בה קהילה יהודית.

עדות של ממש על גדולתה של קהילת חלב יש לנו משנת 921 לספירה.

זו השנה, שבה ישב בעיר הרב סעדיה גאון. באחת מאגרותיו כותב הרס״ג:

״בתוך הקיץ, בהיותי בחלב, שמעתי כי בן־מאיד חושב להכריז מרחשוון וכסלו חסרין, וכתבתי לו כמה אגרות, להזהירו לבלתי עשות כן.” (18)

במאה ה-11 הייתה בחלב קהילה מסודרת, שהייתה, כנראה, בקשרים הדוקים עם ארץ־ישראל. ראשי הישיבה של ארץ־ישראל ביקרו בחלב. בסוף המאה ה־11 עמד בראש הקהילה ר׳ ברוך בן יצחק, ממפרשי התלמוד.(19) במחצית השנייה של המאה ה-12 היו לקהילת חלב קשרים עם ישיבת בגדד, ור׳ זכריה בן ברכאל מחלב שימש אב״ד הישיבה בבגדד. עליו כותב ר׳ שמואל בן עלי: ״בקי במקרא ובגמרא וגורס רוב התלמוד על פיו״.

ברכאל, אביו של זכריה, היה איש נכבד מאוד, והוא נקרא רבינו ברכאל החסיד, ״ראש קהילות ישראל״.

כפי הנראה, היו בחלב שתים־שלוש קהילות של יהודים, כמו בפוספאט ובאלכסנדריה: של בבליים, של בני ארץ־ישראל, וכד׳. אח״כ הוא כוללן ביחד בשם: ״הקהילה החשובה, הכבודה והאהובה״.(20)

עדות חשובה על יהדות חלב אנו מוצאים אחרי כן אצל הרמב״ם, באגרתו לחכמי לוניל. בסוף אגרת זו, הוא כותב:

״אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבנים. רוב המדינות הגדולות מתות, ומיעוטן גוססות. וכמו שלושה-ארבעה מקומות חולים, ובכל ארץ־

ישראל ובכל ארץ סוריה מדינה אחת והיא חלב, שבה מקצת חכמים ועוסקים בתורה.(21)

הרמב״ס שולח לחלב את תלמידו החביב, ר׳ יוסף בר-יהודה, להיות רב הקהילה. בר-יהודה זה הוא התלמיד, שהרמב״ם הקדיש לו את ה״מורה נבוכים״. שמו המלא, ר׳ יוסף בר־יהודה בן־שמעון(ולא בן עקנין).(22) בר-יהודה יושב על כסא הרבנות בחלב. הוא עוסק גם במסחר וגם ברפואה, והוא משמש רופאו של אדאהר אלגאזי, מלך חלב, שהיה בנו של צלאח אדין.

על הרב הזה מספר, כפי הנראה, יהודה אלחריזי (1235-1170) במקאמות שלו, בספרו ״תחכמוני״, אשר בו הוא מפליג בשבחה של ארם-צובה; וזה לשונו:

״ומשם באתי לעיר המלוכה/היא ארם־צובה הברוכה/כי שם ציווה ה׳ את הברכה/כל מידות חמודות אוספת/והיא על ראש המלכים מצנפת/ומלבד נועם מידות קהיליה/וחמודות אציליה/בה אליה זה שלושים שנה מושיע ורב/מארץ מערב,/הוא החכם רבי יוסף מערבי/חכמתו בקוהלת,/ושכלו כגחלת/ולשונו אש אוכלת.״(23)

אלחריזי ביקר בחלב בשנת 1217. הוא מרחיב את הדיבור ומונה את ״מבחר גדולי צובה וראשיה וזרע קדושיה״, רבנים, רופאים, משכילים, ופקידי ממשלה; והוא מתאר כל אחד במעלתו ובנדיבות לבו.

והרי מקצת מתיאוריו של אלחריזי:

…״וזה השר הגדול רבי שמואל אסף המידות הטובות / באסוף ביצים עזובות / דלתיו לכל עובר פתוחים / וביתו מלון אורחים /.״
״רבי ישועה ורבי יכין הם עמודי המלוכה.״ ״השר רבי חנניה מקור החסדים / ולו בן ברוך מבנים /.״
״ומהם החכם רבי יוסף בר משה חכם בתלמוד תורה / ותעלומה יוציא לאורה /.״ ״ומהם החכם רבי שמריה בן הרב רבי ברוך, טהר לב ונקי כפיים / ומנעוריו ירא שמים.״ ״ומהם השר הגדול רבי שמואל, סופר בבית המלך, הוא משכיל בעמו / ונכבד בשער מקומו.״ ״ומהם הרופא רבי חנניה הוא ענו ונחמד / ושכלו לא ימד.״ ״ומהם החזן רבי דניאל הוא ערב בנגינתו / ונחמד בתפילתו / יכבוש בנועם שירו ליבות עם הקודש / ונשמע קולו בבואו אל הקודש.״

על אחד הגבירים שהיה קמצן – מלגלג אלחריזי:

״ומהם השר הנכבד רבי נעים הוא מגדולי קהילתו / והון ועושר בביתו /ובו כל מידה חשובה / אבל בינו ובין הנדבה • איבה / לא יתנדב בהונו / כי אם לפיהו ולבטנו / אך לכל שואף ידו סגורה / מהתנדב באגורה.״

על אחד הרופאים מתרעם אלחריזי, שנסע בשבת לרפא את מלך חמת (עיר דרומית לחלב):

״ושם הרופא אלעזר / יהי שמו נגזר / כי ישים חוק האל נשבת / ויחלל מועד ושבת / ופעם אחת שלח מלך חמת בעבורו, ונסע אליו ביום השבת / … ר׳ יוסף מערבי, הרופא הגדול, הוא אשר גילה לו אווילותו / והודיע לכל העולם פתיותו/.״

על הרב יוסף מערבי הוא כותב במקאמה אחרת:

…״ואמנם כי ארם־צובה כמקדש / ואתה כמו נר מערבי /.״

לאחר שמונה אלחריזי שפעת חכמים ובני תורה, הוא כותב:

״ותען צובה ותאמר: אני נר מערכה ונר ממלכה; ומעלתי מדור לדור נמשכת / ועל עמוד המלוכה נמסכת / וארצי לבנה כלבנה / ובמיני מעדנים דשנה ורעננה / ואני כלילת יופי בלי דופי / אם תרד עמקים או תלך שפי / ובי ממתי החכמה אצילים ורמים / והמה חכמים מחוכמים / מהם רופאי רפאים / ומהם מחכימי פתאים / ומהם סופרים מערכות פז יערוכו / ובשבט סופר ימשוכו.״

ומסיים אלחריזי בדברים חד-משמעיים:

״עת נזכרו ארצות זמן יחד הם נותנים יד לארם־צובה: כסאי בראש כולם ומול שיאי, שפלו וגם שכבו למעצבה, ובעת אלומות אלמו כולם, קמה אלומתי וניצבה.״.(24)

את מספר יהודי רולב במאה ה-12 מעריך ר׳ בנימין מטודילה ב-1,500 נפש (או, לפי כתב-יד אחר – 5,000 נפש). הפרופי א. אשתור סבור, שהכוונה, כנראה, למשלמי מיסיס. לפי זה היה מספר הנפשות קרוב ל-4,000 או ל-12,000(!).(25)

הכיבוש המונגולי (1260) הביא טבח ביהודים, אולם בבית הכנסת הגדול לא פגעו הפולשים, והוא היה מחסה לרבים. באותה שנה הביסו הממלוכים את המונגולים ושלטו בסוריה עד ראשית המאה ה-16.

חלב הייתה לעיר המבצר של צפון סוריה; ובמצודה שבחלב חנה חיל-מצב גדול, אשר הביא פריחה נוספת לקהילה. היו בה סוחרים עשירים, פקידים ותלמידי חכמים בעלי שיעור קומה. בכוחה של הקהילה היה לקיים מוסדות חינוך ולתמוך בתלמידי חכמים, שהקדישו עצמם לתורה. המפורסם שבהם, ר׳ שת בר יפת, בעל ״חמדת התעודה״ לבית ישראל ויהודה, פירושים ומדרשים על חמשת חומשי תורה והפטרות.(26)

בראשית המאה ה-14 הגיעה יהדות חלב לשיא בהשפעתה על החיים הציבוריים בעיר ובסביבתה. ההשפעה הגיעה עד לכדי כך, שהדבר נראה בלתי נסבל למשכיל מוסלמי, ששמו שמס א־דין עבדאללה איבן־יוסוף, שהעדיף לצאת את חלב סופית (לדמשק, ואח״כ לקהיר). הוא הצטדק במילות השיר:

״הארצה בעיר האפורה, הבצורה, שתהיה מגוריי, והנה דגלי היהודים עליה נשואים. אם יורידו נסיהם אשוב אליה, ולא • אזי היא ממני מגורשת.(27)

סביר להניח, שדברים מעין אלה הביאו בעקבותיהם נגישות ביהודי חלב; ואלה הגיעו לשיאן בחילול בית כנסת יהודי ובהפיכתו למסגד מוסלמי.

החילול הזה אירע בשנת 1327. באותם הימים חי בחלב שופט עליון מוסלמי, שהיה מרצה, בין היתר, בבית מדרש מוסלמי שנקרא ״אל עוצרוניה״, שלידו היה בית כנסת יהודי ששמו ״מתקאל״. השופט, ששמע מדי פעם את היהודים מרימים קולם בתפילה, החליט לגרש אותם מסביבת בית המדרש המוסלמי. הוא הפקיע את בית-הכנסת מידי היהודים בטענה, שבית הכנסת חודש או תוקן באותה שנה – דבר, שהוא אסור לפי ״ברית עומאר״.

המוסלמים הפכו את בית הכנסת למסגד ולבית מדרש לחכמי דתם, וקראו לו ״אלמדרסה אנאצריה״, ע״ש השולטאן בימים ההם, אלמלכ אנ־ נאצר מחמד אבן קלאון.ׁ(28)

בית הכנסת ״מתקאל״ נהפך סופית למסגד, ששמו ״גאמע אלחייאת״ (מסגד הנחשים), והוא קיים עד היום הזה, בשכונת פראפרה, שהייתה בעבר שכונה יהודית.

על הכותל המזרחי של חצר המסגד נמצאת עד היום כתובת, באותיות עבריות בלשון הערבית, המעידה כי המסגד היה בעבר בית כנסת. וזה תרגום הכתובת:

״תאריך הכותל הזה, שנת תקנג לשטרות, בנה אותו האומן הלל הכהן בר נתן בלי תשלום.(29)

״שנת תקנג לשטרות״(תקנג = 553) זהה לשנת 241 לספירה. החוקרים, ברובם, אינם מוכנים לקבל תאריך כה מוקדם לבניית הכותל של בית הכנסת, ולכן הם מציעים לתקן את התאריך ולהוסיף (לפי הנוהג לכתוב לפ״ק – כלומר: לפרט קטן – ללא אלפים) עוד אלף. לפיכך, תהיה הכתובת משנת 1553 לשטרות, שהיא שנת 1241 לספירה, כשבחלב היה שלטון ערבי ויישוב יהודי גדול שדיבר ערבית.(30)

לעומתם, סבור ב. צ. לוריא, שהכתובת היא אמנם משנת 241 לספירה, וכי היא העדות הקדומה ביותר ליישוב היהודי בחלב. לדעתו, טעות היא לחשוב, כי הערבים והלשון הערבית התחילו להתפשט אל מחוץ למדבר רק עם התפשטות האיסלם. הרבה עובדות מראות, כי הערבים החלו להשתקע בסוריה מאות שנים לפני מוחמד. כמו כן, טוען לוריא, כי נוסח הכתיבה ״לפ״ק״, הוא תמיד ״ליצירה״, ואין בידינו שום תאריך אחד של לפ״ק למניין השטרות.ׁ(31)

ייתכן, שבתקופה זו אירע גם המקרה של הריסת בית הקברות היהודי, אשר מול שער היהודים, ומציאותן של מצבות קברי היהודים במגדלי המצודה. גם זה מעיד על הרוח המוסלמית הקיצונית ששררה בממלכה. המצבה העתיקה ביותר היא משנת 1148. מצבה ח׳ היא, כנראה, של ר׳ יוסף בר-יהודה, המכונה ר׳ יוסף המערבי, הנזכר לעיל.(32)

בשנים 1379-1375 ישב בחלב ר׳ דוד מימוני, אחרון צאצאי הרמב״ם, שהיה נגיד יהודי מצרים והודח משם זמנית.(33)

יהודי חלב סבלו מאוד בעת כיבוש העיר בידי תימור לנך (1400), מוסלמי שיעי קנאי, שגדודיו שרפו את העיר, הוליכו בשבי את הנשים והרגו זקנים עם ילדים. הקהילה הקימה חיש מהר את הריסותיה, והמשיכה את קיומה בתורה ובסחורה.

במחצית השנייה של המאה ה-15 מתרבות הידיעות על קהילה יהודית גדולה בחלב, ועל מספר גדול של תלמידי חכמים שהתמסרו ללימודיהם. הם העתיקו לעצמם ספרים רבים, ואף רכשו ספרים רבים; וע״י הרשימות, שרשמו בסוף כתב היד, הצליחו להנציח את זכרם. בין אלה שהעתיקו ספרים, זכור ברכות בן יוסף הכהן; ובין אלה, שאספו כתבי יד רבים והשוו אותם, ידוע מוסא בן עבד אל מחסן, אשר גם העתיק בעצמו כמה ספרים.(34)

(16) סליקוס ניקנור, 312-280 לפני הספירה, הוא אשר שינה את שמה של חלב לבירואה. (אנציקלופדיה בריטניקה, ערך ״חלב״).

(17) ב. צ. לוריא, שם, עמי 171.

(18) ב. צ. דינור, ״ישראל בגולה״, ״דביר״, תל-אביב, תשכ״א-תשל״ג(1973-1961), כרך ב׳, עמי 397; ברנשטיין, ״ספר סוקולוב״, עמ׳ 82.

(19) י. מ. אפשטיין, ״רבי ברוך מחלב״, ״תרביץ״ א׳, תר״ץ(1930), עמי 62-27.

(20) ש. אסף, ״קובץ של אגרות ר׳ שמואל בן עלי ובני דורו״, ״תרביץ״ א׳, שנה א׳, עמי 107-106.

(21) ״אוצר נחמד״, אגרות יקרות מאת חכמי זמננו, מחברת שנייה, עמי 3, וינה תרי״ז (1837). עורך כתב-העת, יצחק בלומנפלד, מציין: …״לא נדפס עד הנה והוא נכבד. דע, כי בתוך כתב יד סארואל מצאתי מכתב הרמב״ס אל חכמי לוניל, לא דיברו ממנו עד כה, והנני נותנו לפניך היום ככתבו וכלשונו״. ראה גם קובץ ליפסיא: ״תשובות הרמב״ם ואגרותיו״, חלק שני, דף מ״ד, ע״ב, הובאו לבית הדפוס בידי אברהם ליכטנברג, ליפסיא, תרי״ט(1859). בהמשך כותב העורך: ״נעתק מספר או״נ(אוצר נחמד) ובא לידי ככלות ההדפסה, וליוקר ערכו העתקתיו והצגתיו פה״.

(22) ד. צ. בנעט, יוסף בן־שמעון, התלמיד של הרמב״ם, ״אוצר יהודי ספרד״, תשכ״ו (1964). בנעט מוכיח, שמדובר בר׳ יוסף בר-יהודה בן־שמעון ולא בן־עקניו, כמו שסברו בטעות.

(23) יהודה אלחריזי, ״תחכמוני״, מהדורת ״מחברות לספרות״, תל-אביב, תשי״ב (1952), מקאמה מ״ו עמי 358.

(24) שם, שם, מקאמה מ״ז, עט׳ 371.

(25) אברהם דיין, שם, בנספח: ״בנימין מטודילה מצא אלף ות״ק בעלי בתים, והן היום, שהיא שנת תר״ח לבריאת העולם, לחצי שיעור לא הגענו״. ראה – גם האנציקלופדיה העברית, ערך חלב, כרך י״ז, עט׳ 437.

(26) ב. מ. לוין, ״הירדן״, שנה ו׳, תרפ״ה (1925), עמ׳ נ״ו-ס״ב.

(27) אבן אשחנה מחמד – אלדור אלמונתכב פי תאריך ממלכת חלב(״הפנינים הנבחרות בתולדות ממלכת חלב״), ביירות 1909, עמי 261. ראה גם אטבאך מחמד בספרו, אעלאם אלנובלא בתאריך חלב אלשהבה (״אנשי השם האצילים בתולדות חלב אשהבה״), חלב 1912־1926, כרך ז׳, עמ׳ 39. התרגום העברי של השיר, ראה א. אשתור, שם, כרך א׳, עמי 270.

(28) יצחק שמוש, שם, עמי ל״ג־ל״ד; ״דיוואן אבן אל ורדי״, קושטא, דפוס אלגוואיב, עמ׳ 252-249.

(29) אלכסנדר דותן, ״לתולדות בית הכנסת הקדמון בחלב״, ״ספונות״ א׳, תשי״ז (1975), עמי כ״ח.
ראה שם את הערתו של מ. בניהו, מס׳ 14, בעניין זמנה של הכתובת.

(30)  M.Soberheim: Eine hebraisch-arabisch. Inschrift in Aleppo 10: Festschrift Eduard Sachau S. 311-315
כך גם א. אשתור, שם, כרך א׳ עמי 271.

(31) ב. צ. לוריא, שם, עמי 177-176.

(32) א. דותן, ״כתובות עבריות במצודת חלב״, ״ספונות״ ח׳, עמי קס״ג-קס״ד.

(33) א. ח. פריימן, ״מנחה ליהודה״, לכבוד הרב זלוטניק, עמי 175 ואילך.

(34) א. אשתור, שם, כרך ב׳ עבד 119-118; יצחק שמוש, שם, עבד ל״ד.