כך התחלתי לבנות את עץ המשפחה שלי.בחודש יולי 1977 ישבנו ״שבעה” על מות אמי עדה (אדל) ז”ל. כמקובל בימי ״שבעה׳׳ נערכים ביקורי תנחומין וכל מבקר מביע את תנחומיו בדרכים שונות. בחלק הארי שלהן הועלו זכרונות, תוארו אירועים מן העבר או שהתיחסו לתכונותיה הנעלות של המנוחה.
מיום ליום התארכה גלרית האנשים אותם פגשתי. היו אף דמויות אותן ראיתי לראשונה. אבי, שישב לידי. הוסיף אף הוא סיפורים והשלמות על מבקר זה או אחר אלו שהאריכו בשיחה היו נשים מבוגרות, ממש זקנות — גב שחוח, פנים חרישי קמטים. שיער לבן דליל, קלוע או קצר. כל אחת השתמשה לעתים קרובות במשפט פתיחה “אגי זוכרת את אמא שלך כש…׳׳. בתחילה הקשבתי. למען האמת מתון נימוס, אך אט-אט החלו להישמע סיפורים מהעבר הרחוק. מרתקים בתוכנם ועשירים בפרטים. ככל שהמספרת נכנסה לפרטים. ניתן היה להבחין באור בעיניים הגב נעשה שחוח פחות. עת הפליגה לנבכי זכרונה, ממנו דלתה את הסיפורים והמעשיות. בין הביקורים חשבתי לעצמי: ״בעוד ומרמה, גם אנשים אלו ילכו בדרך כל־ארץ. ואיתם ילכו לטמיון כל אותם אירועים. התרחשויות וסיפורים. על אורח חייהם של אנשים. שהיו חלק מהקהילה העתיקה. שרשית ומפוארת – קהילת ארם־צובא. היכן ניתן יהיה להתבשם מהעלילות, תיאורי אורח־חייס ופולקלור עשיר זה. כאשר הנטיה לתיעודם כמעט ואינה קיימת? ״הרהרתי. כך מצאתי עצמי לוקח מחברת ומתחיל לכתוב פרטים. תמצית סיפורים והדברים שנאמרו. אט־אט הסיפורים הצטברו והחלה להתקבל תמונה מענינת. מחלק מהאנשים ביקשתי לפקוד אותנו שוב, מתוך מטרה להשלים פרטים בתשבץ החסר, לאמת מידע חשוב שהיווה בנקודות זמן מסוימות. ציון דרך חשוב במנהגים, גישות ואירועים אופייניים על קורותיה של משפחתי — משפחת צפדיה שהיתה מעין מודל לאורח חיי הקהילה בחלב.
הפרטים העיקריים הועלו במתכונת של עץ-משפחה כאשר המטרה שהצבתי לעצמי היתה להגיע לשרשיה של הקהילה, ובעיקר של המשפחה, שלפי הערכתי. בעיון ממקורות נוספים. מקורה ככל הנראה מיהודי צפת שעזבו אותה בשלהי המאה החמש־עשרה.
מחוסר תיעוד מתאים. ובהסתמך על המצטייר מהפרטים הרבים שהצטברו, הצלחתי להגיע בוודאות די גבוהה עד לשנה 1808. כל שם, פרט, מנהג או אירוע נחקרו ותושאלו בקשר למקורם. מדוע עשו כך, מה מקור מנהג זה או אחר. מי עשה מה ומדוע עד שבסוף ה״שבעה״ היה בידי חומר רב, כולל תמונות ותעודות שונות שנתרמו ע״י אנשים ל”צורך ההיסטוריה” ולאחר מכן הונח החומר בצד מבלי שהחלטתי מה לעשות איתו.
ביום השנה הראשונה לפטירת אמי, נפטר אבי – עזרא ז”ל, ביולי 1978. כל ההתרחשות שתוארה לעיל החלה חוזרת על עצמה, כמעט באותה מתכונת. במהלך ה”שבעה״ של הפעם. שימש החומר שכבר נאסף. כבסיס להרחבת היריעה, השלמת פרטים. אימותים ועידוד אנשים לברר לי פרטים שונים — בין השאר גם ע״י התכתבות עם חלק מהמשפחה מחו”ל
כאן כבר החלטתי להעלות על הכתב בצורה מסודרת. פחות או יותר. את המידע שצברתי ושחלק ממנו הינו עץ-המשפחה אותו אני מכנה ״קורות העץ״.
״קורות״: תרתי משמע; וכן האלבום הנילווה אליו אחר האנשים שפגשתי ביוזמתי, היה הארכיטקט משה ספדיה שחילק את זמנו, באותה עת (1978). בין ירושליס ובוסטון־ ארה״ב. אחד הדברים שרציתי לבדוק איתו זה אימות הערכתי שסבו וסבי, אברהם באואבה־צפדיה, היו אחים. מחוסר מידע מתאים טרם אומתה הערכה זו. נסים דיין הבמאי הידוע כיום, שחינו בן דודי משה דיין (דאייה, אחי אמי) רצה אף להפיק תכנית טלביזיה קצרה, בשיתופו של משה ספדיה, אתי. אך, מסיבות לוח זמנים עמוס של משה לא יצא הדבר אל הפועל.
בקיץ 1984, קראתי מאמר בעיתון על ״קהילת יהודי חאלב בברוקלין״ שנכתב ע״י העיתונאית נסיה שפרן ממידע שקיבלה מהמחבר ג’ו סוטון. שלחתי לה מכתב הערכה למאמר וכן ביקשתי פרטים אודות ג’ו, במטרה לדלות ממנו מידע נוסף על קהילת יהודי חלב בסוריה.
במכתבי לג׳ו תיארתי את מה שעשיתי עד כה, וביקשתי ממנו מידע נוסף. מתשובתו הבנתי, כי את מאמריו ומחקריו הוא עשה בעיקר על יהדות חלב היושבת בברוקלין, וכמעט ואין לו מידע על תולדותיה הקדומים של יהדות זו, בסוריה.
עובדת קיומו של המרכו העולמי למורשת אר״ץ נודעה לי בדרך מקרה. קריאת החוברות שפורסמו והאירועים השונים שנערכו מטעמו הביאו אותי למסקנה שמסגרת זו עשוייה לסייע לי בשני כיוונים:
א. המשך השגת מידע אודות קהילת יהדות חלב מהמאה ה־19 ואחורה עד סוף המאה ה־15.
ב. לתת רעיון לעוד אנשים בעלי יוזמה לערוך מבצע דומה לשלי כי אין לי ספק שזה עשוי לתרום לעבוי המידע ותיעוד תולדותיה של קהילה מפוארת זו.