קליטת הפרנקוס בחלב

קליטת הפרנקוס בחלב

מתוך הספר יהדות חלב בראי הדורות בהוצאת המרכז למורשת ארם צובא -1993

תופעה מעניינת ומופלאת היא, כיצד הצליחה הקהילה היהודית בחלב לקלוט ולמזג בתוכה את החטיבה החברתית המיוחדת של הפרנקוס?

״הפרנקוס היו ניכרים ומובדלים הן בלשונם והן במלבושם.״(101) ״יודעי דעת ומביני מדע ומשכילים בכל חכמה.״(102) עמדתם הכלכלית, נדיבותם והשכלתם העלום אותם לדרגת נכבדים: ״אצילי בני ישראל הסיניורס פרנקוס,״(103)״ או: ״הגבירים החכמים השלמים, בית יעקב מעם לועז.״(104) גם לנשות הפרנקוס היה מעמד מיוחד חופשי יותר. הן ניכרו במלבושיהן ונהגו לטייל ברחובות קריה, בגנים ובפרדסים בלוויית בעליהן ואפילו ביחידות.(105)
הפרנקוס היו פטורים מכל מיסי הקהילה, פרט למס אחד הנקרא ״מס אורחים״ (גאבילה).(106) זאת ועוד: לא הייתה על הפרנקוס מרות הקהל, והם לא באו בכלל ה״הסכמות״ והתקנות שהוטלו על הציבור: ״עד היום הזה לא נשמע, שנכנסו הפרנקוס בשום הסכמה, וגם הרבנים לא מיחו בהם .(107)

והנה זה פלא: על אף מעמדם המיוחד, הכלכלי, החברתי והמשפטי -משתלבים הפרנקוס בחיי הקהילה, והם מכים בה שורשים.

וכך כותב עליהם הרב יהודה קצין, במחצית השנייה של המאה ה-18:

״רובם נולדו כאן, וגם יש מהם, שנשאו את בנות העיר והולידו בנים ובני בנים, וגם קנו בה בית דירה כאחד התושבים.(106)

מעולם לא יסדו הפרנקוס קהילה נפרדת לעצמם. הם מתפללים בבית כנסת אחד עם המוסתערבים; ועל זאת מספר חרב לנייאדו: ״נודרים ומתנדבים לקופה של צדקה מדי שבת בשבתו ובחגים כסדרם. וגם כל מה שמתנדבים לספר תורה, שמן למאור וצדקה, הכל ניתן בידי גזברי הק״ק ככל יהודי הקהילה הקדושה. כיס אחד לכולנו. וגם בסדר התפילות הם נוהגים כמנהגנו.(109)

גם בנושא החינוך השתלבו הפרנקוס בקהילה. לא זו בלבד, שלא פתחו בית-ספר לעצמם, אלא השתתפו בהנהלת המוסדות האלה,(110) כשם שהשתתפו באופן פעיל בנושא ״ביקור חולים״. ועוד מספר הרב לנייאדו:

״ת״ת*(ראשי תיבות: תלמוד תורה) ובק״ח** (ראשי תיבות: ביקור חולים) שהם גזברים נאמנים בשתיים אלה, וטורחים בגופם ובממונם, עושים הרבה מעשים אחרים ומפקחים על תשב״ר *** (ראשי תיבות: תינוקות של בית רבן) ללמדם. ומחזיקים ביד לומדי התורה, חכמי העיר ורבני העיר.(111)

אין צריך לומר, שגם למוסדות צדקה אחרים, שלא השתתפו בהנהלתם, כגון: ״גמילות חסדים״ (ענייני קבורה ותכריכים) (112) ו״קמחא דפסחא״, תרמו הפרנקוס בעין יפה. כך גם נדבותיהם לארץ־ישראל ניתנו בעין יפה כתרומה נפרדת.(113) זיקתם לארץ־ישראל מצאה ביטוי, בתקופת המחלוקת, כאשר איימו על הקהילה, כי יזמינו חכמים ורבנים מארץ-ישראל. אגב, תמוה הדבר מדוע הקפידו כל-כך, שלא להיות גבאים וגזברים בבית הכנסת כמובא להלן:

״וגם מקרוב התקינו, שכל אחד יהיה גזבר שנה אחת על פי הגורל, ולא נכנסו הסיפר״י בגורל. (114)

חברת גמילות חסדים, שטיפלה בעיקר במתים העניים, התקיימה על תרומות ארעיות בלבד, אך תוקפה המוסרי היה כה גדול, שכל איש בקהילה היה חייב למלא ״משמרת״ בשירות החברה.(115) הרש״ל, בסוף ימיו כאשר העביר את כסא הרבנות לבנו, ר׳ אפרים לנייאדו, התמסר רובו ככולו לחברה זו.(116)

ונשאלת השאלה: כיצד קרה, שהפרנקוס בעלי המעמד הכלכלי, החברתי והמשפטי הנעלה והנכבד, לא יסדו קהילה נפרדת לעצמם? – נראה לי, שכמה סיבות לדבר.

אחת מהסיבות היא, שהפרנקוס לא באו מארץ אחת ולא דיברו בלשון אחת. הם באו מארצות שונות ודיברו שפות שונות: מהם ספרדית, מהם איטלקית ומהם צרפתית. הם גם לא הגיעו בבת אחת, אלא גלים־גלים. ייתכן שהקבוצה מליוורנו הייתה גדולה במיוחד.

ראוי לציין, שבמשך כל השנים הייתה זיקה מיוחדת בין יהדות חלב ליהדות ליוורנו.(117) עובדה היא, שרוב ספריהם של רבני חלב נדפסו בליוורנו. גם שמות משפחה איטלקיים כמו פיצ׳וטו, אנקונה ועוד, היו, ועודם מצויים, בין יהודי חלב. לעומת זאת, העובדה, שהשפה האיטלקית הייתה השלטת במסחר בחלב, אינה משמעותית, שכן האיטלקית שלטה בעולם המסחר בכל המזרח גם במאות שקדמו למאה ה-18.(118)

הפרנקוס לא יסדו קהילה נפרדת לעצמם, גם משום שהם לא היו זקוקים לכך: מעמדם הבטיח את עצמאותם גם בלי להקים ארגון נפרד. הם היו שקועים במסחרם הבין־לאומי, ולא היה להם עודף פנאי להתעסק בעניינים קהילתיים. יתר על כן, הם היו מרוצים מן העובדה, שנפל בגורלם לחיות ולגדל את משפחותיהם בעיר ואם בישראל, עיר של חכמים ובני תורה, שהייתה מצוינת במנהיגותה, באירגונה ובמוסדותיה.

על חוסנה הרוחני של חלב בתקופה זו, תעיד העובדה, שהרב צדקה חוצין (1773-1699), שהיה אחד מגדולי הרבנים בחלב בעת ההיא, נשלח לבגדד, בגיל 44, ע״י הרב שמואל לנייאדו, אביו של הרש״ל, לעמוד בראש הקהילה ולהיות להם לרב ולמורה צדק, לאחר המגיפה שם, שבה ניספו רוב חכמי בגדד (1743). הוא שימש ברבנות בבגדד, תרם להפצת לימוד התורה בקהילה, תיקן תקנות והשאיר אחריו ספרים רבים.(119)

הפרנקוס גם מצאו בבני הקהילה עזר רב למסחרם: סוחרי משנה ובנקאים בעלי שיעור קומה. הם נזקקו לפקידים, למחסנאים, לפועלים ואף לבעלי מלאכה. הם מצאו אותם בעיר ונהנו משירותם.

בסיכומו של דבר: חלב – בחוסנה הרוחני, הכלכלי והאירגוני – הצליחה לקלוט ולעכל בתוכה גל של מהגרים זה, של הפרנקוס, כשם שהצליחה, מאתיים שנה לפני כן, לקלוט ולמזג בקירבה את מגורשי ספרד, שהגיעו אליה במאה ה-16. מגורשי ספרד נקלטו ונתמזגו – על אף עליונותם הרוחנית, הפרנקוס נקלטו ונתמזגו – על אף עליונותם החומרים והחברתית.

אלה כן אלה – באו ברצון לבית-הכנסת הגדול, להתפלל עם כל הקהילה יחדיו. ועל אף שכל המקומות המכובדים והקבועים בבית-הכנסת היו ברשות המוסתערבים ואף עברו אצלם בירושה… היו הפרנקוס מעורים בחיי הקהילה, גרו בתוכה, עבדו עם יהודיה והתחתנו בהם.

השתלבותם והתמזגותם של הפרנקוס בחיי הקהילה הגיעו לדרגה כזאת, שהרופא-החוקר הסקוטי, הד״ר אלכסנדר רסל, שגר ועבד בחלב בתקופה זו ארבע-עשרה שנה, בשנים 1754-1740, לא הבחין בקיומן של שתי עדות. בספרו הגדול על חלב (120) הוא מייחד פרק שלם על היהודים בחלב; ובו אינו מציין דבר, ולו גם ברמז, בעניין קיומן של שתי חטיבות באוכלוסייה היהודית בחלב. מעניין הדבר, בהקשר הזה, שרסל ידע על קיומם של הפרנקוס; שכן, הוא מזכיר אותם בשני מקומות.(121) אולם, רסל לא הזכיר את קיומם הנפרד של הפרנקוס, כי לא היה קיום כזה.

הפרנקוס חיו עם הקהילה בשלום ובשלווה עד שקפץ עליהם רוגזו של רבי ר. ש. לנייאדו, רבה התקיף של חלב, שרצה לכפות עליהם את ״מרות הקהל״, את ה״הסכמות״ וכן את מס החובה. הפרנקוס התקוממו נגד הדבר, ואף איימו בפירוד. הם חדלו לבוא לבית הכנסת והתפללו בבתים פרטיים: ״כי זה כמה שבתות שלא באו לבית הכנסת והם התפללו בביתם״.(122)

המחלוקת פרצה בעקבות סיפור מיוחד:

״ויהי היום כעשר שנים, האחד בא לגור, ויקה אשה בת טובים, מחשובי ומגדולי הפרנקוס… ולימים יצאה אשתו עם אמה ובית אביה לטייל… ויהי בערב בבוא האיש לביתו, הגד הוגד לו מיציאת אשתו לחוץ, עשה עצמו כאילו לא ידע בטיב מנהגי הפרנקוס ונעשה שואל לאשתו: מדוע כך עשית לטייל החוצה על עין המים?… היא תשיב… הלא ידעת… שהפרנקוס אינם בכלל ההסכמות… וכל נשי הפרנקוס יוצאות בשיר ונכנסות בשיר! ואנוכי לא אהיה כאחת מהנה, לטייל ברחובות של עיר?… ויהי כשמוע אבי הנערה מעשה שהיה, היטב חרה לו. ואסף איש טהור את כל עדת הפרנקוס וכו׳,(123)

כך פרצה המחלוקת סמוך לשנת 1770 ונמשכה כחמש־עשרה שנה. המחלוקת נסתיימה בתבוסתו של הרש״ל ובנצחונם המלא של הפרנקוס, שנתמכו בידי הרב יהודה קצין ורוב חכמי חלב.(124)

טיעונם העיקרי של רבני חלב היה, כאמור:

״שכל שני דורות שעברו עד היום הזה, לא נשמע שנכנסו הפרנקום בשום הסכמה, וגם הרבנים לא מיחו בהם. מוכח דהכי סברו וקיבלו כל באי האר״ץ, שלא להכביד עולם על הפרנקום. (125)

ייתכן שגם נימוקים כלכליים השפיעו על רבני חלב לתמוך בעמדת הפרנקוס. הם חששו מן הנזק הכלכלי, שעלול להיגרם לקהילה מן הפירוד.

בשנת 1784 פרש הרש״ל מכהונתו כרב ראשי ופינה את מקומו לבנו, הרב אפרים לנייאדו. גם על מעשהו זה תקפו אותו מתנגדיו, והוא מתאונן: ״קם תלמיד חכם אחד וקנא את אפרים וקרא עליו ערער׳׳.(126) באותה שנה הלך לעולמו הרב יהודה קצין, לאחר שאיבד את מאור עיניו.(127)

המחלוקת נשתכחה, ועמה נשתכחו גם הפרנקוס… וכמעט אין אנו פוגשים בהם עוד, בספרות התקופה. נראה, שהירידה בחשיבות המסחרית של חלב, בראשית המאה ה-19, גרמה לפיחות במעמדם של הפרנקוס, ובתוך כמה שנים הם נטמעו כליל בקהילה.

(101) הרב יהודה קצין, ״מחנה יהודה״, כ״ו, ע״ב.
(102) שם, שם, דף כ״ד ע״א.
(103) ״מחנה יהודה״, קונטרס שני, דף מ׳ ע״ב.
(104) שם, שם, דף י״ט, ע״ב.
(105) שם, שם, הקדמה, א׳ ע״ב, ראה גם קונטרס שני, ל״ז, ע״א.
(106) א. לוצקי, שם, עמי 69.
(107) ״מחנה יהודה״, הקדמה, ב׳, ע״א.
(108) ״מחנה יהודה״, א׳ א׳ ע״ב.
(109) ר. ש. לנייאדו, ״בית דינו של שלמה״, חושן משפט, סימן ל״ט, דף רב״ו ע״ב.
(110) יש להניח, שלקחו לבניהם מורים פרטיים ללמדם שפות.
(111) שם, שם, דף רכ״ז ע״א.
(112) פעם, בשעת מגפה, הוציאו על המתים העניים, קרוב לאלף גרוש, מלבד תכריכיו (אפרים לנייאדו, ״דגל מחנה אפרים״, ירושלים, תרס״ב (1902), דף י״ב, ע״ב).
(113) ר. ש. לנייאדו, שם, שם, דף רכ״ז, עמ׳ ב׳.
(114) ״מחנה יהודה״, קונטרס, ב׳ ט״ז ע״ב.
(115) יצחק שמוש, ״קהילת חלב שבסוריה״, ״מחנים״, קי״ר, עמי ל״ה.
(116) אפרים לנייאדו, שם, שם.
(117) אברהם ששון, בהקדמתו לספר ״מקרא קודש״, ארם־צובה, תרל״ג(1873), כותב: ״קריה נאמנה עוב״י(עיר ואם בישראל) לי-אור-נא (ליוורנו), כשחר וכלבנה יפה, לקבל אלפא, על כן יקראוה המושלים ירושלים דאייוורופא״. ראה גם א. יערי, ״הדפוס העברי בארצות המזרח״, ירושלים, תרצ״ז(1937), עמי 33.
(118) א. לוצקי, שם, עמי 78, בהערה.
(119) צדקה חוצין, ״צדקה ומשפט״, תל-אביב, תשל״ה (1975), בהקדמה. עוד מסופר עליו, כי כעשר שנים לפני מותו שלח כמה מספריו עם השיירה שיצאה מבגדד לארם־צובה, כדי להביאם אל מתחת למכבש הדפוס בוונציה. וכך הוא כותב לחברו, בעל ״בית דינו של שלמה״: …״ורוב שלום תדרוש משמי להיקר נבון וחכם סיניור דוד אלטראס, שיעשה עמי חסד של אמת לשולחם לויניציאה להדפיסם…״. הספרים לא יצאו לאור; אין לדעת מדוע, אולי נשדדו עם השיירה.
(120) Alexander Russell, The Natural History of Aleppo. London.1794
(121) במקום אחד מציין רסל, כי כל יהודי סלב נוהגים לגדל זקן, ואפילו הפרנקוס מחויבים ע״י החכם לציית למנהג זה. (שם, עמי 59). במקום אחר מעיר רסל, כי הפרנקוס נהגו לקרוא לחכם ־ רבינו. על אף זאת, הם נהגו לומר ״חכם שמואל״, ולא ״רבי שמואל״; וכן אמרו ״בן החכם״, ולא ״בן הרבי״. (שם, עמי 64).
(122) ״בית דינו של שלמה״, רכ״ז, ע״א.
(123) ״מחנה יהודה״, הקדמה, א׳, ע״ב.
(124) ראה הסכמות רבני חלב, דמשק וארץ־ישראל, בסוף ספרו של יהודה קצין, ״מחנה יהודה״.
(125) ״מחנה יהודה״, הקדמה, ב׳, ע״א.
(126) ר. ש. לנייאדו, ספר ״כסא שלמה״, ירושלים, תר״ס(1900), שאלה א׳.
(127) בביקורו של הרב יהודה קצין בירושלים, הזמינו ר׳ חיים בן־עטר לסעודה. הרב יהודה קצין אכל מן האורז, שהיה כלול בתפריט. אמר לו ר׳ חיים בן עטר: ״שמעתי עליך שאתה נזהר מאורז, לפי שהישן יש בו חשש תולעים״. השיב לו הרב קצין: ״אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי״ (תהילים ק״א, ב׳). הסיפור מובא בידי אברהם דיין, בספרו ״הולך תמים ופועל צדק״, דף נ׳, עסי א. ומוסיף המחבר: ״כך צריך אדם, שיתנהג בחסידות בתוך ביתו, ולא שיתפאר בפני בני אדם״.