בדרכם של שרה ואברהם שמע

שושלת חלבית

מקור: חוברת מס’ 4- שנת: 2003

[download-attachment id=”9727″ title=”לחץ להורדת קובץ PDF”]

משפחת שרה ואברהם שמﬠ – אחת מני רבות בשם שמﬠ בחלב – הכינה עבודה מקיפה ﬠל השושלת המשפחתית שלה, מאז תחילת המאה העשרים וﬠד היום.

עבודת אילן היוחסין עם סיפורי המייסדים, הבנים, הנכדים והנינים, ﬠובדו, נערכו והופקו ,על ידי אתי בורשטיין לספר המציג נאמנה את חײ השושלת לאורך מאה שנים. את הספר ﬠיצב גרפית יﬠקב בו-נון. הוא יצא לאור בהוצאת “סיפור חיים” באפריל 2000.

הﬠמודיס הבאים מכילים קטעים נבחרים מספר זה וחלק מאלבום התמונות של המשפחה כפי שפורסמו בספר זה. קטיעים אלה משקפים היבטים מחיי יהדות חלב בתוך סוריה ומﬠלייתם לארץ בשנות ה-30.

יש מי שאומר שמקור השם שמע: ראשי תיבות של סדר התפילות שחרית, מנחה וערבית.

סיפורה של משפחת שמע מסובך מעט, בעיקר בשל הנוהג, שהיה נפוץ באותה עת בקהילות היהודיות, להינשא עם בני משפחה רחוקים. ומעשה שהיה כך היה: אביו של אבי המשפחה חיים שמע, נדר נדר כי בנו הבכור ינשא בהיותו בגיל בר־ מצוה ואמנם בגיל 13 חיתן את בנו עזרא עם רבקה שהיתה בת 9 ביום נישואיה. לאחר כשלוש שנות נישואין נולד לעזרא ורבקה הבן חיים, אולם רבקה שהיתה צעירה מאד וחלשה נפטרה בעת הלידה ועזרא נותר לבדו עם בנו התינוק. לא עבר זמן רב ועזרא נישא בשנית לג׳מילה – יפה ממשפחת מסרי, משפחה חלבית ידועה. להוריה של ג׳מילה, אברהם ונזהה, היו עסקים בחלב וגם בית גדול אותו נהגו להשכיר, חדרים חדרים למשפחות יהודיות מהקהילה.

עם מותו של הבעל אברהם החליטה נזהה להגר לאמריקה עם כל ילדיה, למעט שתי בנותיה הנשואות, אשר נשארו בחלב עם בעליהן. באותה תקופה לא איפשר החוק האמריקאי כניסת אנשים חולים לגבולות ארצות הברית, ומכיוון שאחת הבנות, סופיה, היתה חולה במחלת השחפת, החליטה האם להשאירה מאחור עם אחותה ג׳מילה. על מנת שלא תזדקק לחסדים, השאירה האם נזהה לבתה סופיה

את הבית הגדול, ואמרה לה שעל ידי השכרת חדרים תוכל להתפרנס בכבוד. באותה עת נולד לג׳מילה ועזרא בנם אברהם, וג׳מילה טיפלה בו ובבנה החורג חיים שהפך כבר לנער. סופיה, שהיתה בת בית בביתם של ג׳מילה ועזרא, נרתמה אף היא למלאכת הטיפול בילדים. ראה עזרא שסופיה נערה טובה ומסורה והחליט לחתנה עם בנו חיים. מסובך?! אמנם כן: שתי האחיות ג׳מילה וסופיה היו נשואות לאב ובנו. כלומר ג׳מילה היתה גם אחות וגם חמות לסופיה.

עזרא שמע היה סוחר תבואה ידוע ומוכר בחלב ובעל רכוש וכסף רב. הבדואים הערביים, שמצבם הכלכלי לא איפשר להם לרכוש זרעים לזריעת התבואה, היו מגיעים לעזרא ומקבלים ממנו הלוואות לרכישת הזרעים. האמון בינו לבינם היה כה רב עד שלא דרש מהם שום מסמך או חתימה על ההלוואות. הבדואים היו זורעים את הזרעים ומגדלים תבואה. לאחר הבשלתה היו קוצרים ומביאים לעזרא חלק ניכר מהתוצרת. לעזרא היה אסם גדול בו אגר את שקי התבואה, וממנו יצאו משלוחים לסוריה וללבנון. בנוסף לעיסוק זה, נהג עזרא להשכיר חדרים בביתו הגדול אשר נקרא בית־ שמע. לבית־ שמע היתה חצר גדולה בה נערכו מסיבות, חתונות ובר־מצוות. עזרא זכור כאיש בעל חזות מרשימה שהיה מתהלך עם אמבז׳ – גלימת פסים ועם תרבוש אדום. אשתו ג׳מילה – יפה, זכורה כאשה אלגנטית, אשר ענדה טבעת יהלום גדולה ונהגה ללבוש מעיל קטיפה ועליה סיכת יהלומים.

לג׳מילה ועזרא נולדו בחלב שלושה בנים ושלש בנות: אברהם, יצחק-זכי, יעקב, עמליה, בהירה ורשל. סיפורינו המורכב לא תם: לחיים, בנו הבכור של עזרא ולרעייתו סופיה, נולד הבן אברהם. עמליה אחותו החורגת של חיים ובתם של עזרא וג׳מילה, נישאה ליצחק אשכנזי יליד תורכיה ונולדה להם בת- שרה.

לימים נישאו האחיינים אברהם ושרה ועל כך בעצם סיפורנו. סיפור חייהם של אברהם ושרה שמע. למרות עליית רוב ילדיהם לארץ ישראל ולמרות שביקרו בארץ, החליטו עזרא וג׳מילה להישאר בחלב, כור מחצבתם. יחד עימם בסוריה נותרו ילדיהם, אברהם ובהירה ומשפחותיהם. ג׳מילה שמע נפטרה בשנת 1943. עזרא שמע נפטר שנה לאחר מכן ב-944ו. שניהם קבורים בבית הקברות היהודי בעיר חלב.

סיפורו של אברהם שמע, מתחיל בחלב. אביו חיים, בנו בכורו של עזרא שמע, נישא בגיל צעיר לסופיה, אחותה של אימו החורגת. לזוג נולד בן בכור אשר נקרא על שם אביו של חיים – עזרא. לאחר שנה נולדה בת נוספת. בהיותה בת תשעה חודשים לקחה אותה האם סופיה לשוק בחלב, וערבי אשר התפעל מיופיה, סובב את ראשה על מנת לראותה טוב יותר. מעוצמת הסיבוב הילדה נחנקה ומתה. אברהם הבן השלישי במשפחה, נולד ב-8 ביוני 1929 ונקרא על שם אביה של סופיה.

האב חיים, שהיה בחור בלונדיני ונאה, לא היה מאוהב ברעייתו, ואת רוב ימיו העדיף לעשות בנסיעות וטיולים מחוץ לחלב. באחד המקרים החליט לנסוע יחד עם חבריו לאמריקה. השאיר את רעייתו וילדיו בחלב ונסע עם חבריו באוניה מבירות. ״כשהגיעו לאמריקה נדרשו לערוך בדיקות רפואיות״, מספר אברהם, ״לאבא היתה טרקומה בעיניים, וכשגילו זאת האמריקאים לא אפשרו לו להכנס לגבולות הארץ. אבי קפץ למים וניסה להתגנב בשחייה, אולם נתפס והושם במעצר באוניה שחזרה על עקבותיה לבירות. כשחזר הביתה אני זוכר שאימי שרה לו:

טי טי טי טי מטל מרחתי  טי טי טי טי מטל מג׳יתי כמו שהלכת – כך חזרת.״ זכרונות הילדות של אברהם מחלב הם זכרונות מאושרים. הוא זוכר משפחה חמה עם תרבות ערבית מזרחית. ״אמא היתה מבשלת לכל המשפחה״. מספר אברהם ״ואני זוכר שהיינו יושבים סביב סיר מרק גדול ואוכלים כולנו ביחד. נהגנו לבלות חלק גדול מהזמן אצל סבא וסבתא עזרא וג׳מילה. במרתף של סבא, שנקרא מגירה, היה כל טוב: גבינות, זיתים וריבות, ותמיד היו מפנקים אותנו שם בכל טוב. סבא נהג לשמור על המסורת והמנהגים היהודיים, היה הולך לבית הכנסת, ובכיפור היו כל בני המשפחה צמים. לסבא היו יחסים מצויינים עם הבדווים מהסביבה עימם הוא עבד. אני זוכר שבמוצאי יום כיפור היו הבדווים מגיעים עם מגשי בקלוות לשבירת הצום. גם את חג הפסח השתדלו לחוג כהילכתו והיו מכינים ידנית מצות מיוחדות אותן נהגו לאפות בטבון״. האב חיים עסק במסחר בדים, ואביו עזרא אשר רצה שבנו ישתקע קנה לו חנות והוא הפך לטג׳ר – סוחר, יחד עם שותף ערבי בשם פאייז. אולם לחיים היתה נפש של צועני והוא המשיך ונדד בין חלב, לבנון, טורקיה וישראל.

ב-1934 החליט האב חיים לעלות לארץ ישראל ולנסות מזלו שם. בגפו נסע, והגיע לתל אביב, שם עבד בעבודות סבלות ובניין. בתל אביב היתה אז בניה מסיבית, וגם בניין העירייה ברחוב ביאליק נבנה באותה עת. לחיים היה מינשא קרש שהיה קשור בשתי כתפיות על גבו, והוא סחב לבנים ובלוקים לאתרי הבנייה וביניהם בניין העירייה. ב1936 העביר חיים מסר לרעייתו סופיה, שנותרה בחלב, כי הוא מבקש שתצטרף אליו יחד עם הילדים. סוכם שסופיה תשאיר את הבית בחלב כפי שהוא, ובדווי אשר חיים שילם לו 2 לירות ילווה את המשפחה עד למעבר הגבול שם חיכה חיים. הבדווי בקש מסופיה והילדים ללבוש ג׳לביות ולהתחזות לערבים, מכיוון שהערבים עברו אז את הגבול ללא צורך בניירות, בעוד שהיהודים נדרשו לסרטיפיקטים. ״הלבישו אותנו בג׳לביות ואף נתנו לנו שמות ערביים״ מספר אברהם. ל״אמא קראו פטמה ולי מוסטפה, וכשהגענו למעבר הגבול הזדהינו כערבים. אבא חיכה לנו בקיבוץ מנרה, ולקח את כולנו לחיפה ומשם לתל אביב. הגענו לרחוב אלנבי והדבר הראשון שאני זוכר היו גופות של הרוגים מוטלות באמצע הכביש. היו אז מאורעות דמים בארץ, והערבים רצחו ביהודים. זו היתה קבלת הפנים שזכינו לה בהגיענו לארץ ישראל״. אנשי הסוכנות אשר קבלו את בני משפחת שמע, לקחו אותם לרחוב טרומפלדור פינת חברון, שם התגוררו משפחות חלביות נוספות בצריפים. ברחוב טרומפלדור קיבלה המשפחה מגרש והאב חיים בנה צריף אחד מעצים אותם קוששו הילדים. על התקרה הניחו פח על מנת שהגשם לא יחדור, וכל בני המשפחה גרו בחדר משותף וישנו על מיטות מעץ אותם בנו במו ידיהם. השרותים והמטבח היו מחוץ לצריף, משותפים למספר משפחות. ברז אחד היה לכל השכונה, ואחת לשבוע חיממו מים בפילה והתרחצו בתוך החדר. ״אחד הזכרונות שנותרו לי מאותה תקופה הוא לווייתו של דיזינגוף אשר נקבר בבית הקברות הישן ברחוב חברון״. מספר אברהם, ״חניכי תנועת מכבי סגרו את הרחובות, ואני התפלחתי לבית הקברות וצפיתי בלוויה״.

שרה אשכנזי – שמע נולדה בשנת 1937. שבועיים לפני ראש השנה. תאריך לידה, מדוייק אין לה מכיוון שלא הנפיקו אז תעודות לידה. לימים כשהוציאה פספורט ונדרשה לכתוב את יום הולדתה, החליטה שיהיה זה ב-20 באוגוסט. ״אבא נולד בתורכיה, בעיר כילז׳,״ מספרת שרה. ״להוריו קראו שרה ואברהם אשכנזי. אימו נפטרה כשהיה ילד צעיר ואביו נישא בשנית. טרם נישואיו עסק אבא במסחר טקסטיל, והיה עובר מארץ לארץ ומוכר מרכולתו. בגיל 20 הגיעו לעיר חלב ופגש בקהילה היהודית את משפחת שמע״. למשפחת שמע, עזרא וג׳מילה, היתה בת צעירה, בת 15, עמליה שמה, או אמילי כפי שנהגו לקרוא לה. עזרא אביה של

עמליה, החליט שיצחק מתאים להיות חתנו, והודיע לבתו כי מצא לה שידוך. נערה ביישנית וצנועה הייתה עמליה, וכשהציגו בפניה את בעלה המיועד ברחה מפניו והתחבאה. חתונה מפוארת סידר עזרא שמע לזוג הצעיר, ואף שכר להם חדר בחצר סמוכה לביתו, בחצר משעניה. בחלב נולדו ליצחק ועמליה חמישה ילדים. הבן הבכור אברהם נקרא על שם אביו של יצחק. שניה נולדה שרה אשר נקראה על שם אמו של יצחק.

שרה זוכרת את ילדותה כתקופה טובה ומאושרת. האב יצחק המשיך בשיווק טכסטיל והפרנסה היתה מצויה. האם עמליה טיפלה במשק הבית ובילדים, והחיים נסובו סביב חצר-שמע וביתם של

הסבא עזרא והסבתא גמילה. ״גרנו קרוב מאד לביתם של סבא וסבתא״, מספרת שרה ״ורוב הזכרונות שלי מאותה תקופה קשורים לבית הזה. היו בבית שתי קומות. בחלק התחתון חדר הסבה גדול ולידו חדר שינה, ובקומה העליונה היה חדר נוסף שנקרא ליוא׳ן שבו היה סבי עזרא מסתיר את מטבעות הזהב בשקים. אני זוכרת שכשלא רציתי לאכול, היה סבא נותן לי מטבעות זהב לשחק איתן ובכך משכנע אותי לאכול. היינו משחקים אז בחצר הגדולה של סבא שבמרכזה היתה בריכת מים עם מזרקה. שיחקתי בעיקר עם דודתי רשל ואני זוכרת שנהגנו לרחוץ בבריכה בימי הקיץ החמים. בחג הסוכות היה סבא בונה בחצר סוכה גדולה וכל השכנים היו מתקבצים ובאים לסוכה״.

שרה זוכרת שהיתה למשפחה כובסת גויה שהיתה מגיעה אחת לשבוע ומכבסת את הבגדים של כל המשפחה. בשבת נעזרו ב״גויה של שבת״ אשר הדליקה וכיבתה את האש.

האב יצחק היה גם גבר גבוה ויפה תואר ומכיוון שעסק במסחר, נמצא ברשותו פספורט אשר איפשר לו לצאת ולבוא, ולעבור מארץ לארץ. היה נוהג לנסוע ללבנון ולתורכית ואף בארץ ישראל ביקר מספר פעמים. לא אחת התנדב להבריח בנות יהודיות מסוריה לישראל ובמעבר הגבול היה מורה להן להסתיר את פניהן ואומר שהן נשותיו.

באותה עת, מלחמת העולם השניה, עלו כבר חלק מבני משפחת שמע לארץ ישראל. ראשון עלה חיים שמע, אחיה של עמליה, אחריו עלו שלושה אחים נוספים: יעקב, רחל וזכי-יצחק, אשר ביקר אותם בארץ, ניסה לא אחת לשכנע את עמליה לעלות ארצה, אך היא מאנה. ״אבא מאד רצה לעלות ארצה,״ מספרת שרה ״אני זוכרת שהיה מספר על הארץ ניסים ונפלאות, וגם נהג לשיר לאמא שירים בכדי שיוכלו להתארגן בימים הראשונים בישראל. האב יצחק החליט להשאר לגור בחיפה ושכר חדר ברחוב השומר אצל משפחה ערבית. ״בעלי הבית היו עריריים״ נזכרת שרה ״הם אהבו מאד ילדים, ומאד פינקו אותנו. בכלל הרגשנו שכל השכנים הערביים מאמצים אותנו. אחד השכנים שהיה מוכר סוס (משקה תמרהינדי) נהג בכל ערב לכבד אותנו במשקה שנותר לו בכלי״ לשרה לא היה חבר אינטימי עד גיל ארבע עשרה וחצי, אז התחילה לצאת עם אברהם. אברהם, לעומת זאת, נהג לבלות עם בנות. ״הקשר בינינו התחיל במסגרת של שידוך״ מספרת שרה. ״ההורים שלי וההורים של אברהם העדיפו שנינשא למשפחה חלבית מוכרת. האמת היא שהייתי מאד מאד ביישנית. בהתחלה כשאברהם הזמין אותי אליו הביתה ללמוד ריקודים סלוניים, כי היה להם פטיפון בבית, התביישתי, והייתי מגיעה עם עוד כמה חברות שלי.״

אברהם חיזר אחרי שרה בקפדנות. קנה לה מתנות רבות ותכנן בילויים משותפים כמו יציאה לקולנוע מוגרבי או מגדלור, ריקודים סלוניים אצל סמי, ולפעמים טיול בגן מאיר שהיה אז מקום מרכזי לרומנטיקה.

״קניתי לשרה הרבה מתנות״, מספר אברהם ״טבעת, צמיד זהב ובדים יקרים על מנת שהיא תוכל לתפור לעצמה בגדים.

הרווחתי טוב באותה תקופה, ויכולתי להרשות לעצמי לפנק אותה.״ שרה ממשיכה ומספרת: ״בהתחלה לא הסכמתי שאברהם יספר שאנחנו חברים. צריך לזכור שהייתי ממש ילדה, וגם נראיתי קטנטונת. בעבודה קראו לי שרהל׳ה, והבנות שעבדו איתי היו מספרות לי תמיד על האהבות שלהן, אבל נסיון משלי לא היה לי. כשהיינו למשל יוצאים למסיבות עם הבנות שעבדו איתי, אמרתי לאברהם שלא יספר שאנחנו ביחד. גם כשחיבק אותי בהתחלה הייתי בורחת. בקיצור הייתי ביישנית גדולה.״ הנשיקה הראשונה ארעה לאחר זמן רב בהם הוגדרו שרה ואברהם כ״יוצאים קבוע״, ואברהם זוכר שהיה זה בגן מאיר, בערב רומנטי לאור הירח. לאחר שנתיים החליטו שרה ואברהם להנשא. מועד החתונה נקבע ליום חמישי, 8 בינואר 953 ו ברבנות שברחוב יבנה.