מתוך גיליון מס 1 של חוברת דרך אר”ץ שנת 1986
מאת אמנון שמוש*
אחים ואחיות יקרים לנו,
מוחזקים כבני ערובה בידי שלטונות סוריה; והם מקוצצי זכויות בסיסיות של בני אדם ואזרחים. ביניהם מצויות מספר רב של בחורות רווקות כארבע מאות, להערכתו של אמנון שמוש – שאינן יכולות להתחתן וללדת ילדים בקהילה שהולכת ומצטמצמת.
אמנון שמוש אינו יכול לעבור לסדר היום: הוא מאשים, הוא זועק את זעקתן, הוא קורא לציון ״לשאול בשלום אסיריה ולשחרר שבוייה״.
שירה
אני מאשים
בשם ארבע מאות נשים אני מאשים
ארבע מאות אמהות שלא מידו שלא ילדו
ארבע מאות משפחות שלא הוקמו ולא יוקמו
״דבר אליהם — וירעמו!
ארבע מאות נשים
ארבע מאות אמהות בכח
שלעולם לעולם לא יוכלו לשכח
ארבע מאות כמיהות להיניק
לחתל ולשמוח
קול גופן הקמל ופריחתן הנואשת
עולה מקמישלי מחלב מדמשק
ארבע מאות נשים
ארבע מאות זוגות שדים
שלא לטפו שלא מלאו שלא טעמו שפתים
שלא היניקו שלא העניקו
שדות־בעל שלא הוריקו עצים
שהפכו קרשים
ציון, הלא תשאלי? !
הלא תשאלי
מה עושים רועיך שריך למען
עדרי אסיריך ? האמנם הם חרשים משמע
ארבע מאות נשים?
נאקת ארבע מאות כלות
כלות באין חתן עוד לא שמע השטן
ויקב הקול אזני כל המהשים: ארבע מאות נשים
מתוך “עלי הגיון בכינור”, בהוצאת ״ספרית פועלים״ 1984.
*אמנון שמוש
