מתוך החוברת דרכי אר”ץ מס’7 שנת 1993
בסוף השבוע שעבר נסעתי מדמשק לחאלב. קבעתי שם פגישה עם איברהים, צעיר יהודי בן 18, שפגשתי יום קודם בגטו של דמשק. איברהים מגיע לדמשק שלוש פעמים בשבוע, לרגל עסקי התכשיטים שלו.
הנסיעה לחאלב ־־ חמש שעות באוטובוס מרווח של חברת ״קרנק״ -היא חוויה משעשעת. האוטובוס החדיש, המקושט בפרוות־דמי, הוא ממוזג אוויר ומצוייר בטלוויזיה. אלא שהמיזוג פעל שעה בלבד, ומסך הטלוויזיה ריצד לאורך כל הדרך. זה לצד זה יושבים נשים בג׳ינס, פלאחים, בדואים ואנשי עסקים מעונבים, חתך אופייני של האוכלוסיה הסורית. עוזר הנהג חילק בתחילת המסע סוכריה לכל נוסע, שנכללה במחיר המצחיק של הכרטיס ־ כשני דולר.
בחאלב מתגוררים כיום – על־פי אומרן אנשי הקהילה עצמם כ-800 יהודים. התרשמתי, כי מצבם הכלכלי דומה לזה של אחיהם בדמשק, אולם הם נהנים מחופש גדול יותר. הם גרים אומנם בשכונה אחת, ז׳אמיליה, אולם זו אינה גטו, אלה שכונה מעורבת, מוסלמית ונוצרית, כאיזור הישן של העיר.
איברהים הגיע לפגישה עם בן־דודו בן ה19. בסוריה, למדתי במהירות, לא עושים דבר לבד: לכל מקום הולכים בקבוצות. השניים ערכו עבורי סיור תיירותי. בתחילה טיילנו במיבצר העתיק בעיר, אשר לפי המסורת המקומית נבנה על האתר הקדום שבו התגורר אברהם אבינו.
אמרתי להם, כי אני מתעניינת פחות בארכיאולוגיה, ומעדיפה לטייל ב״איזור הישן״. כך בחרתי להגדיר את העניין המיוחד שלי באיזור היהודי. ״באמת?״, אמר איברהים, -אני גר שם״. וכך נלקחתי לסיור בבית־הכנסת, הצמוד לבית־הספר היהודי הנקרא ״בית הספר המיוחד״. ממול נמצאת החנות היחידה בחאלב (ואולי בכל סוריה) לאוכל כשר. אין מעליה שלט, אולם היא נקראת בפי כל ״אצל אלבר״: דלפק גבוה, מיתקן לשווארמה, תמונות של המבורגרים על הקירות, ומקרר עם מיצים ומשקאות קלים. אכלנו שם צ׳יפס עם קטשופ מתוק.
איברהים הציע לי להצטרף אליו בבית דודתו הסמוך. נכנסנו לבית בן ארבע קומות. הדודה מתגוררת בדירת־קרקע מבולגנת בת ארבעה חדרים. הקירות מצופים בעץ, הספות רחבות והשולחנות מפלסטיק. על אחד מקירות הסלון תלוי ריקוע נחושת של עשרת הדיברות, ולצידה תיבת פלסטיק שבתוכה מנורת ניאון, אשר מאירה ציור של משה רבנו. בולט חסרונו של מכשיר הטלפון – כמו בשאר בתי היהודים, על־פי מה שנאמר לי.
האב, גם הוא סוחר תכשיטים, עובר לדבריו בערך יומיים בשבוע, ומרוויח כ־20 אלף לירות סוריות (650 דולר) בחודש. התכבדנו בלבנה, גבינה מלוחה קשה, חומוס, ביצים קשות, זיתים ופיתות גדולות (אלה המכונות ״עיראקיות״ בישראל). אחר־כך הושיבו אותי מול הטלוויזיה והקרינו בפני קלטת וידאו שצולמה בחתונת בני משפחה בארה״ב. בני הבית מחאו כפיים עם המוסיקה, והפגינו התלהבו בכל פעם שהצליחו. לזהות על המסך פרצוף מוכר.
במהלך השיחה עם דודתו של איברהים הגיע לדירה רופא, ידיד המשפחה. רק מאוחר יותר נודע לי, כי לא בא במקרה: השמועה על ביקורי הגיעה כבר לאוזני רבים. ממנו למדתי, כי בחאלב רק ארבע משפתות יהודיות משכילות.
איך זה יתכן? שאלתי. הרי בכל העולם היהודים עושים כל מאמץ למען חינוך הילדים. ״כאן היהודים מבקשים לעשות הרבה כסף’, ענה הרופא.
הוא סיפר, כי בשעות הבוקר הוא עובד בבית החולים הממשלתי ״סלום״, ואחר הצהריים בקליניקה הפרטית שלו. ״אני משלם 800 לירות לחודש דמי השכרה, ומרוויח בין 4000 ל5000 לירות, כי אני רופא מתחיל. וחוץ מזה, לרופאים יהודיים יש בעיה מיוחדת: אסור לנו להתמחות בתחום ספציפי, ולכן יהודי יכול להיות רק רופא כללי. למרות זאת, בקהילה היהודית מספר גדול של רופאים, יחסית לגורלה באוכלוסיה״.
בשעות הערב יצאתי עם איברהים לפיצריה קטנה במרכז שכונת ז׳אמיליה, רחוב תוסס וציורי. הוא סיפר, כי יש לו 16 אחים ואחיות. אביו התחתן בשנית, לאחר שאשתו הראשונה ־ אמו של איברהים נפטרה. הוא היחיד במשפחה שלומד לבגרות, והשנה הוא עומר לגשת לבחינות. יש לו אח אחר בארה״ב, והוא רוצה להצטרף אליו וללמוד שם הנדסה באוניברסיטה.
בינתיים, קשור איברהים מאוד לקלטות הזמרים הישראליים שלו. בעזרת העברית שלמד ב-תלמור־תורה״ בחאלב הצליח לתרגם לעצמו את מילות השירים של אלי לוזון. “אני לא מבין דבר אחד”, אמר לי בכעס, .יש לו שיר, ׳איזו מדינה’; שבו הוא מבקר את מדינת ישראל.
איך זה יתכן? וחוץ מזה, שתי מילים בשיר לא הצלחתי להבין: ׳קיפוח; ופיתוח׳״.
למחרת, ביומי השני בחאלב, אסף אותי איברהים מבית־המלון שבו התאכסנתי. לבקשתי, נסענו בתחילה אל הקצב היהודי היחיד בעיר.
הקצב, מרדכי, בן 40, הוא אדם שקט, המדבר באיטיות. החנות שלו ממוקמת תחת דירתו. הוא נשוי, אב לחמישה. שש שנים הוא מחזיק בחנות. כיוון שאין שוחט יהודי בחאלב (כמו בכל סוריה), הוא רוכש את הבשר אצל קצבים מוסלמים, אבל רק אחרי שאחד מרבני הקהילה אישר כי השחיטה נעשתה כהלכה, בדק את הבשר, ואישר לקנותו.
מרדכי הראה לי בגאווה את שני המקררים בחנותו: כל הקהילה היהודית של חאלב קונה אצלו את הבשר, בכמויות גדולות, משפחתיות. עניי הקהילה מקבלים בשר חינם. .אני כבר רוצה לצאת מכאן, הוא אומר.כבר ביקשתי דרכונים לי ולמשפחתי, אני עייף מאוד מהחיים בסוריה״.
