מתוך גיליון מס 2 של חוברת דרך אר”ץ שנת 1987

בשליחות לארם צובא (חלב) 1944-1945

יונה כהן

בשנים 1944־1945, פעל יונה כהן כשליח המוסדות הלאומיים בחלב, ופעל בתחומי החינוך והעליה. היה מורה ב״אליאנס״. הקים בחלב את ״ארגון החלוץ הדתי״: אח״ד.

את רשמי שליחותו בחלב העלה יונה כהן בספר שייקרא: ״עם המיליון שנשכח — פרקי עליה והעפלה בסוריה״ הנמצא תחת מכבש הדפוס, בהוצאת כנה, ירושלים.

מאמר זה הוא פרק מהספר הנ״ל, והוא חלק מהרצאת המחבר בסמינריון לימודי שערך המרכז למורשת אר״ץ במלון ״הולילנד״ בירושלים.

קבעתי לעצמי להשתדל ללמדם בכל חודש שיר חדש, לימוד המלים ומשמעותן והמנגיגה. בהתלהבות למדו ושרו:

“על ראש הכרמל בניתי לי בית
סידרתי גינה נטעתי בה זית
הבית קטן אך לי הוא כולו
עומד הוא בגן וים ממולו”.

על גיבוש חבורות לעליה:

פעולת גיבוש חבורות לעלייה והעפלה נמשכה ביסודיות וללא ליאות. במועדון החלוץ הדתי, אח׳׳ד, היו ערב ערב לימוד עברית, שיחות ושירה. מהרה למדו ואהבו לשיר:

“אלף לילה ועוד לילה
תתי שי לה
ולארצנו זו הקטנטונת
עוד לא די לה״.

על עליית תלמידי בית היתומים לארץ:

לא היה קץ לשמחתנו. משפחת העלייה. כאשר עלה בידינו לאחר מאמצים ממושכים לשכנע את ראשי הקהילה והנהלת בית היתומים המקומי, להעביר את היתומים והיתומות. כארבעים במספר, לארץ ישראל.

– למה לכם להחזיקם כאן, על מה תשאו בעול הוצאות החזקתם כאשר עתידם הוא בארץ ישראל. מי יודע מה ילד יום, מה יהיה גורל היהודים כאן לאחר שהסורים יקבלו את עצמאותם? כדברים האלה היינו משמיעים באזניהם של מנהליהם ושל ראשי הקהילה. הדיבורים על העברת עול ההוצאות למוסדות היישוב בארץ מצאו מסילות ללבבם. שם בארץ ידאגו לכל מחסורם. בסופו של דבר שוכנעו. נציג הקהילה ומנהלי המוסד בקשו ממני הבטחה שהיתומים יסודרו בארץ במקום בו השבת, המועדים והכשרות נשמרים היטב. הסברתי להם כי מוסדות עליית הנוער. באחריות המוסדות הלאומיים הם, ובכולם נשמרים עניינים אלה כראוי. שליחי העלייה קיבלו את היתומים תחת חסותם. בשתי חבורות העפילו היתומים לארץ ישראל, שמחים ומאושרים, לאושרם ושביעות רצונם גם של ראשי הקהילה בחלב ושל השליחים.

על ארגון החלוץ הדתי(אח״ד) בחלב וה״קלוב״ בג׳מילייה:

יום אחד הייתי עד שמיעה לשיחה בין אורח מארץ ישראל, משה שלוש. ממרכז המכבי בתל־אביב וחבר עיריית תל־אביב, עם אחד מחברי אח׳יד:

– מה מושן אותכם למועדון אח”ד?

אנחנו אוהבים לשמוע על ארץ ישראל. כל יום כאן אנחנו חשים עלבון כשהערבים מרימים ראש, קרובים לעצמאותם, ואנחנו בידם.

– ומה עושים במועדון?

– השליח מלמד אותנו עברית, מספר על החיים בארץ ישראל, מלמד עברית ושירים ומתכוננים לעלות לארצנו.

החברים והחברות במועדון אחי׳ד התעניינו בפעולות “ההגנה”, הארגון הצבאי הלאומי (אצ״ל) ולוחמי חרות ישראל (הלת”י) וההבדלים ביניהם. הציבור זקף לזכותי את התמעטות מספרם של הצעירים המאריכים לשבת בבתי קפה ומבלים במשחקי שש־בש או קלפים.

במרוצת הזמן חילקתי את זמני בין הדרכה והוראה במועדון אח״ד שבגיטו בחסיטה, הצר והצפוף, לבין שהייה בקלוב היהודים האמידים שברובע ג׳אמילייה. בקלוב היו משחקים בקלפים או שש־בש, לקול נגינה קולנית היו גברים לבושי הדר יוצאים בריקודים סאלוניים, עם גברות כבדות בתכשיטים ובשמלות הדורות. יש ששיחקו טניס שולחן או הסתודדו בשיחות רכילות.

בקושי ארגנתי בקלוב “חוג עברית״, בו לקחו חלק גבירות אמידות, נשואות כולן. הן ראו בהשתתפות ב”חוג עברי״ אחת מצורות הבילוי הסאלוני־מודרנית בשעות הפנאי המרובות שעמדו לרשותן.

כתריסר בני אמידים השתתפו בחוג לציונות בדירתו של יצחק הררי, מפעילי המכבי המקומי, ברובע ג’אמילייה. גם הם קיבלו עליהם ברצון שמירת סודיות והתמדה. הם שתו כצמא כל שיחה ושיעור. אט אט הצטרפו לדעתי כי די לנו לרעות בשדות זרים! די לעסוק בתרבויות זרות!; ראוי שנשוב לעצמנו ולתרבותנו. חטא הוא לעזור לזרים כאשר אנחנו בשפל המדרגה, אנחנו בני העם היהודי. השומעים הבינו היטב שאני מרמז על אלה מחבריהם שנתפשו לקומוניזם ופועלים בשורותיהם.

אט אט בוטל המנהג שהיה במועדון אח״ד, מלפני בוא השליח, מימי החיילים היהודים, שבסיום כל מיפגש ושיעור, היו קופצים ל״דום״ ושרים ״התקווה׳׳. הסברתי משמעותו של ההימנון ותוכן המלים שבו. ביותר אהבו שיר פשוט זה:

״על כל גבע ותל בארץ ישראל
עומדים חלוצים, עומדים ושרים,
ארץ מולדת, ארץ נחמדת,
זיו מרחביך תפארת״.

פעמים מספר הוזהרתי על ידי חברים שמוטב להצניע יותר את פעילותי, ביחוד אירגון נוער לעלייה. הסורים מרימים ראש, אמרו לי, הם מתכוננים ליטול את השלטון מידי הצרפתים, פוקחים עיניים אחר ״הזרים׳׳ המצויים בעיר. גדול החשש שהם מתחילים להבין שאין אני רק ״מורה למקצועות דת״. על כן העברנו את מועדון אח”ד מכיתה שבביה”ס של האליאנס לחדר צדדי יותר שבתלמוד התורה, בבניין מוצנע בסימטה שבגיטו.
קושי מיוחד היה בשיתופו של הבנות בפעולות אח״ד. בדרן כלל נמנעו הבנות שבגיטו, מהן מורות צעירות, מפגישות ישירות עם הבנים. לבושן צנוע ומסודר אם כי לא מהודר. מעיניהן ניבט צער בדידות גולה, כיסופים וכמיהה. מכאן העצב הנסתר ששכן על פניהן. הוריהן השגיחו בשבע עיניים לכל תצאנה מבתיהן לעת ערב, בלי אח או קרוב אחר שילווה אותן למרבה הפליאה, משטר חמור זה לא מנע תופעות מכאיבות של התרועעות בנות יהודיות עם ערבים, ואפילו מקרים שהבת היהודיה הלכה אחרי מאהבה המוסלמי. היה שם צעיר ערבי שגדל בחצר משפחה יהודית. גדל ממש עם ילדי המשפחה היהודייה עד כדי כך שידע מנהגים ואורחות חיי היהודים לפי דתם. יש והוזמן בשבת לבית כנסת, הושיבוהו ליד ״התיבה״, עליה קוראים בתורה. הוא נתבקש לרשום בצורה מוצנעת שמותיהם של העולים לתורה וסכום הנדר שהעולה לתורה נדר. לימים בוטל נוהג זה שדעת חכמים לא היתה נוחה ממנו. כתנועה דתית עוררה תחילה תמיהה העובדה ששי-תפתי גם את הבנות בפעולת אח״ד. הן השתתפו במרץ בלימוד עברית, שירה, סיפורים ושיחות על הארץ והעם. חכמי העיר כרבנים שחיבר וטוויל, הסתייגו מפעולות אח״ד ולשומעי לקחם אמרו ש״אין זו תנועה דתית”. מעשה, ומורה בתלמוד תורה הכריז איסור השתתפות בפעולות תנועת אח״ד. ואמר שהמורה-השליח ״אינו כל כך דתי״, קפץ אחד הנערים ואמר: ״השליח הוא יותר דתי ממך״. על כך נענש התלמיד קשות.

על אורחות החיים בקהילה:

בסיומה של תפילת בוקר של שבת, נהגו כמה מהמתפללים לטייל להנאתם בגן העיר, מאנשייה, הוא הגן הציבורי. בבית קפה ערבי ישבו, לגמו קפה תורכי, טעמו פיתה וחומוס. יש והוסיפו כוסית עראק, הכל לכבוד שבת. הסכם היה להם עם בעל בית הקפה שהתשלום ייעשה אחרי השבת.
תושבים יהודים עיכבוני ובירכוני בחביבות ואמרו לי: תודח לאל, הצלחת. מפני מה אתם אומרים זאת, שאלתי, והשיבו: פשוט משום שבעבר, בכל פינה, ובכל מקום שמענו “בונג’ור”, “בונסוואר”, ואילו עתה שומעים יותר ״שלום״. רק ״אורוואר״ (להתראות) נשאר. אחרים אמרו שמאז נפתח ״המועדון״, פחתו עד לאפס מקרים של בנות יהודיות הבורחות עם ערבים מקומיים.
בליל ראש השנה הייתי עד למחזה שריגשני עד לדמעות. בתום התפילה. ניטש כעין ריב בין כמה מהמתפללים, מי יזכה באירוח חייל יהודי מארץ ישראל. לבית הכנסת הזדמנו שישה חיילים יהודים מהצבא הבריטי, מהם שניים מחיל הספר של עבר הירדן. בקושי הגיעו לכלל הסכמה מי יהיו המתפללים המאושרים שיקחו עמהם אחד החיילים. שאר המתפללים שלחו מבטי קינאה בחבריהם שזכו לאורח לליל ראש השנה.

ערב אחד הופתעו חברי מועדון אח”ד לראות בתוכם קבוצה של שבעה בחורים מ״החוגים” בארץ ישראל, אנשי ״החלוץ”, שהזדמנו לעיר חלב. השיעור הפך חיש למסיבה עם כיבוד מגוון, ככל שהחברים והחברות המקומיים הצליחו לארגן מיד. בין האורחים הצעירים, היה אריה בן גוריון, בן אחיו של דוד בן גוריון. חבר קבוצת בית השיטה. הוא בירך בשם חבריו והלהיב את שומעיו בדבריו על תפקידי הנוער בימינו. לעלות ולבנות, זו המשימה וזה התפקיד, אמר משה. מקבוצה ״גשר”, ניהל משחקי חברה, והיה זה ערב שזמן רב לא נשכח מלב.

כל ביקור מארץ ישראל התקבל במועדון אח״ד כמשב רוח רענן. כזה היה ביקורו של יהושוע בכר (שי). מנכ״ל המחלקה לעלייה של הסוכנות היהודית. ביום שישי כין הערביים נכח בקבלת שבת. במוצאי שבת נכח בשיעור עברית במועדון. השיעור ניתן. כרגיל. לאורה של מנורת נפט. מתנת פרידה שלו היתה מנורת לוכס. בתים רבים של אנשי המעמד הבינוני בגיטו הוארו בלוכס כזה. לשמחתנו, חברי אח״ד, לא היה קץ. אני רציתי משהו נוסף.

עלה״סרטיפיקאט״ ליצחק לניאדו:

— נראה לי שאתה רוצה לומר משהו, אמר האורח.

— אתה צודק, השיביתי בהיסוס. אזרתי אומץ ואמרתי לאורח: ״אחד מבני המקום עוזר לי הרבה, בייחוד בתקופת התארגנות ראשונה. עלייתו לארץ תעודד עלייתם של צעירים רבים. בקשתי היא להעניק לו, ורק לו, רשיון עלייה (סרטיפיקאט), שיעלה הוא לארץ בדרן ליגאלית. אני בטוח שעלייתו.

מלבד שהיא אות תודה לעמלו. תמריץ את אחיו ואחיותיו, ואחרי כן את הוריו, וכן צעירים וצעירות אחרים והוריהם, לעלות גם בדרך ההעפלה. הקשר עם ארץ ישראל יהודק ויראו שיש גמול לעמל. גם את מעמדי כשליח זה יחזק במידה ניכרת.״

האורח רשם בפנקסו את הפרטים של יצחק לניאדו והבטיח: בקרוב תשמע ממני. ואמנם, אחרי מספר שבועות הגיעה מירושלים תשובתו של בכר: הבקשה אושרה, יש סרטיפיקאט (רשיון עלייה). יצחק יפנה למשרד פלוני ויקבל ויזה. היה זה חג במשפחתו של יצחק ובמשפחת אח״ד. למעשה כל הקהילה הגיבה בקנאה אך גם בסיפוק רב.

למסיבת הפרידה ליצחק. חיברתי שיר. שהפך הימנון תנועת אח”ד. והושר בהתלהבות רבה כמועדון ומחוצה לו:

ארגון ״אח״ד הננו לבנות ולעבוד לעלות רוצים כולנו לארץ האבות נפרוק מעלינו עול גלות נעזוב חיי דלות למולדת – עובדת. חבריא צועדת, קדימה!

נתיב חדש נסלול. לנו חבריא וקופים נצעד במשעול, למולדת ולבניין התורה יסוד חיינו בעבודה נבנה ארצנו עורנת־נכספת, חבריא צועדת, קדימה!

תנו ידכם חברים, ארצנו לכם קוראת היו אתם בבונים, מולדת לעם עובד בתורה נקדש חיינו נחדש כקדם ימינו מסוריה למולדת. חבריא צועדת, קדימה!

(פרק מתוך הספר ״שליחות עליה בחלב•׳, בעקבות הרצאתו של מר יונה כהן בנושא זה בכנס בירושלים).

יונה כחן, יליד ירושלים, 1920, חניך תלמוד תורה מזרחי וישיבת פורת יוסף בירושלים העתיקה. מדריך ומרכז בתנועת ״בני־עקיבא”•. מדריד —שליח של המוסדות הלאומיים בעניני חינוך ועליה בסוריה, איראן, לוב, תוניסיה, אלגייריה ואירופה. סופר עתון “הצופה״ מיום היווסדו בתרצ״ח (1938). כתב פרלמנטרי של העתון מיום כינונה של הכנסת. פרסם מאמרים וסקירות בכתבי עת שונים בארץ ומחוץ־לארץ. ספריו שפורסמו עד כה ־ ״בין אורח למדינה״(1950), ״עיניים׳• ו״יוסהילה״(סיפורים לילדים, 1951), ״חכם גרשון מנחלת שמעון״(1967), ״מלחמת המגן והישועה”•(1967), ״פרקים בתולדות התנועה הדתית־לאומית״ (1972),״הכנסת — דיונים וחיוכים״(1973), ״מהות, זהות וזכות – שלושים שנות דת ומדינה בישראל״(1978) ״הכנסת כמות שהיא״ (1982), ״רבי יהודה חי אלקלעי״(1978), ״ירושלים במצור״ (עברית — 1982, אנגלית — 1984), ״עם שב למולדתו״ (1986).