מתוך הספר קורות חיים של אברהם צפדיה (נכתב בשנת 2009)
הטקסט הבא הוא מחקר היסטורי שנכתב על ידי המחבר בשנת 2009, ולכן יש לקחת בחשבון שהנתונים והמסקנות המוצגים בו עשויים שלא לשקף את המציאות העכשווית.
ההגירה למערב
מהסיבות האלה החלה הגירה איטית לארצות המערב החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, והתגברה לאחר מלחמת העולם הראשונה. משפחות החלו לשלוח את בניהם לארצות חוץ לחפש מקום להשתקע בו. לאחר שהתארגנו שם, באו בעקבותיהם גם יתר בני המשפחה. כך היגרו משפחות לארצות דרום־אמריקה: ברזיל, ארגנטינה ומקסיקו, ומאוחר יותר אף לקנדה, לארצות הברית וליעדים נוספים בעולם. תהליך הגירה זה נמשך לסירוגין עד להקמתה של מדינת ישראל, שהפכה ליעד הגירה בעיקר לתלמידי חכמים ולשכבות אוכלוסייה מבוססות פחות. כך השתבשה לה הכוונה של חברת כי״ח מבלי שהתכוונה לכך, שבמקום לשפר את מצבם של יהודי סוריה ולאפשר להם להתבסס טוב יותר במקום, נאלצו לתמוך בהגירתם של הצעירים אל המערב ואף לעודדה.
יעד ההגירה היה מחושב בהתאם לידע המוקדם של המהגר. השיקול בבחירת היעד היה מגוון. היו יעדים המוכרים כתוצאה מקשרי מסחר וממשפחות שהגיעו קודם לכן, למשל למנציססר, כגון משפחות דוויק, צפדיה, סיטון, חאלק, ברוך, מנג’ד, בטש, הררי, עסס, עדס ועוד.
ההגירה לפריז למשל, הייתה בעקבות ההיכרות והקשרים עם גורמי כי״ח בשל היותם של המהגרים דוברי צרפתית. הגירה ליעדים אחרים נבעה מידיעות קודמות על הימצאותן של קהילות יהודיות בארצות כגון ארגנטינה וברזיל. שני יעדים אלו שיוועו לידיים עובדות, זאת לאור העובדה שבמחצית השנייה של המאה ה-19 קיבלו מדינות אלו את עצמאותן – ברזיל מפורטוגל וארגנטינה מספרד. בארגנטינה פרח אז גידול הבקר לתעשיית הבשר, והיה קיים צורך רב בפיתוח שכבת אוכלוסייה עירונית. לארצות אלו הגיעו יהודים עוד קודם לכן בעקבות הגירוש מספרד ומפורטוגל. הפורטוגלים הביאו יהודים אנוסים (בתקופת האינקוויזיציה) לברזיל על מנת להגדיל את שיעור אוכלוסיית הלבנים אל מול האינדיאנים במאה ה-16.
לאחר שיצאו אנוסיםאלו לחירות החליטו להישאר במקום, נישאו לנשים מקומיות והקימו משפחות.

יעדי ההגירה של קהילת יהודי חלב במאות ה18-20
יעדי ההגירה בארצות מסוימות לא היו סופיים למהגר. היו יעדים שנבחרו מתוך כוונה ברורה, והיו שנבחרו באקראי. כך למשל, עקב בעיות מכסת הגירה שהנהיגה ארצות הברית בתחילת המאה ה-20, נאלצו יהודים שלא הורשו לרדת בתחומה להמשיך ולהגר ליעד אחר כגון, מקסיקו. הם המתינו שם לפתיחת מכסת הגירה חדשה כעבור זמן ולהיכנס לארצות הברית, אחרים הסתננו בדרך לא דרך ונכנסו לארצ!ת הברית, וכאלו שויתרו על ארצות הברית כיעד הגירה והשתקעו במכסיקו. היו יעדים נוספים שאליהם הגיעו המהגרים לאחר שלא התאקלמו מבחינות שונות. יעדי המשנה היו: גואטמלה, פנמה, קובה, פרו, אורוגואי, קולומביה והאיים
הקריב״ם.
למרות התנתקותם מסוריה, המשיכו המהגרים להקים קהילות נפרדות ליהודי דמשק וליהודי חלב. בחלק מהארצות יכלו המהגרים לקבל סיוע ראשוני מרשתות סיוע בלתי פורמליות. יהודי חלב הסתייעו ברשתות אלו וגם בהתארגנות עצמאית. בבחינת – גם וגם. ההגירה מסוריה התגברה בתקופת המנדט הצרפתי ובנוסף ליהודיה היגרו גם מוסלמים ונוצרים. בשנים 1914-1908 היגרו 11,0000 יהודים. כמחציתם (46%) הגיעו לארגנטינה, לברזיל כ- 33%, לקובה -14%, לאורוגואי – 4%, למכסיקו-3% (לציילה – 1,2%. מבחינה כלכלית הם הצליחו להתארגן די מהר. אלו שערכו בדיקות מוקדמות ושלחו את בניהם הצעירים כחיל חלוץ התארגנו מהר יותר. אחרים החלו עוסקים ברוכלות, במסחר קמעונאי וסיטונא׳, בייבוא וייצור בדים, טקסטיל ועוד.
השפל הכלכלי ב-1929 שפגע קשות במערב, פגע בין השאר גם בייבוא מסוריה. לעומת זאת הדבר סייע לפתח תעשייה מקומית בארצות אלו שפתחה מקורות תעסוקה חדשים. החלבים היו זריזים יותר בהתאוששות ממשבר זה לעומת יהודי דמשק. יש לציין שנשים ונערות חלביות לא עבדו מעולם מחוץ לביתן.