מתוך הספר קורות חיים של אברהם צפדיה (נכתב בשנת 2009)
תחילת ההגירה וסיבותיה
למרות אווירה אוהדת בתקופה זו, לכאורה ששררה באמצע המאה ה-19, החלו יהודים כאמור, בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות חדשות. היקף המסחר של האנגלים והוונציאנים עם חלב החל להצטמצם, הייצוא פחת ורוב הייצור הופנה לשוק המקומי. החשש מפני הגיוס לצבא העות’מני של לא-מוסלמים אף האיץ גישה זו, מה גם שביטחונם של היהודים תושבי האימפריה החל להתערער.
סוחרי טקסטיל יהודים החלו להגר למרכז תעשיית הטקסטיל במנציסטר – אנגליה (1874), מקום שבו הקימו קהילה עסקית ענפה ומבוססת עד עצם היום הזה. לעומת זאת, היהודים שעקרו למצרים עם פתיחתה של תעלת סואץ, החלו בשנת 1900 להתאכזב ממנה הואיל והיקף המסחר שם לא היה כמו בחלב. כך הם המשיכו להגר ליעדים שונים בעולם. לראשונה לברוקלין, למקסיקו, לפנמה, לברזיל, לארגנטינה, לחוות חקלאיות (של מטעי בננות) בקולומביה, לוונצואלה ואף ל… לבנון (עם הנוצרים).
התחזקות האיסלאם
היחלשותו של השלטון העות’מני, ניסיונותיו לגייס לצבא בחורים יהודים, הירידה בהיקף הייצור התעשייתי בחלב והתחזקותו של האסלאם משנת 1832 ואילך, האיצו את ירידתה של חלב כמרכז עסקים פורה. מחשבות על הגירה החלו להתפתח. סטגנציה כלכלית זו גררה הגירה ניכרת מתוך כלל האוכלוסייה הסורית, לעבר ארצות שנראו מבטיחות יותר. למצרים היגרו 50,000 סורים, ולארצות הברית – 90,000. מרביתם היו מהגרים צעירים שחיפשו את עתידם מחוץ לסוריה, ביניהם גם יהודים רבים. ערב מלחמת העולם הראשונה היו בחלב כ-12,000 יהודים. בשנים 1936-1932 עלו ארצה מסוריה כ-3,000 נפש, וכמות דומה נוספת בשנת 1938.
עקב הפיכתה של לבנון למחוז אוטונומי של האימפריה העות’מנית ב-1861, הלך וגדל בה היישוב היהודי. היו אלו משפחות שעסקו במסחר דרך לבנון או כאלו שרצו לרכוש השכלה מתקדמת. משפחות כגון: נחמד, חלוואני, ספרא, צפדייה ועוד.
תקופת המנדט הצרפתי
בעקבות מלחמת העולם הראשונה והסכם לוזאן קיבלה צרפת מנדט (1920) על סוריה ולבנון, ואילו הבריטים קיבלו מנדט על ירדן, מצרים וארץ ישראל. הסכם זה “קרע” מסוריה חלק מהקהילות שמצפון לחלב והן הסתפחו לרפובליקה הטורקית בראשותו של אתא טורק שהחל לבצר מעמדו כמנהיג הרפובליקה. מסיבה זו עקרו את מגוריהם חלק מיהודי קיליז, אורפה וע׳ן־טאב ועברו לחלב.
המשבר הראשון שפקד את תלמודי התורה בחלב בתקופת המנדט הצרפתי לא היה כלכלי, אלא פרץ על רקע תמורות חברתיות ותרבותיות. בשכונת בחסיתה סירבו הורים רבים לשלוח את בניהם לתלמוד תורה, אלא אם כן ״כללו בתכנית הלימודים כמה מקצועות כלליים, ובראשם השפה הצרפתית. חכמי בחסיתה לא ראו בעין יפה את עמדתם זו של ההורים. למרות זאת, לחץ ההורים הביא את חברת כי״ח לייסודם של בתי ספר שלהם. צעדם זה נבע מהדחף העמוק של ההורים לרצון שבניהם יסגרו את הפער התרבותי שהתפתח בינם לבין ילדי ג׳מילייה. אך לרוע מזלם נסגרו מוסדות אלו לאחר מספר שנים מועט מחוסר יכולת מימון להפעלתם.
