מתוך הספר קורות חיים של אברהם צפדיה (2009)
השפעת הדפוס
שנת 1540 צוינה כשנת־מעבר מכתבי-יד לחומר מודפס. כתבי־יד בחלב היו מן הקדומים ביותר בעולם היהודי. במשך הזמן אף נכתבו קטלוגים שריכזו את פירוט כתבי היד וכתובות (בי דגושה) שהיו ידועים באותה תקופה. המצאת הדפוס שינתה כליל את היקף הלומדים ואת תחומי לימודם. בתי הדפוס שהוקמו בליבורנו וגם בוונציה היו עמוסים בהזמנות להדפסת ספרים. עד מהרה הפכה חלב לעיר־ מעבר ותיווך להדפסת ספרים בין חכמי בבל לבתי הדפוס באירופה, ותחום עיסוק זה נתן לעוסקים בו פרנסה של ממש. בליבורנו הופעל בית הדפוס על ידי אליעזר מנחם אוטולנגי שהדפיס ספרים וסידורי תפילה רבים לקהילת חלב.
להענקת יתר חשיבות ויוקרה לספר, השתדלו המחברים להשיג הסכמות לספריהם מרבנים מקומיים או אף של רבנים בעלי שם מקהילות אחרות. כמגיה בדפוס הנ״ל שימש הרב ברוך פיפירינו. הוא לא הסתפק בתפקיד של מגיה בלבד, אלא גם היה מוסיף הקדמה כמעט לכל ספר, תוך הענקת דברי שבח לתורתם של חכמי חלב. כך שימשה חלב כתחנת ביניים לספרות תורנית שנדרשה גם מקהילות אחרות במזרח, כגון בבל ,כורדיסטאן. בדרך זו חדר תחום עיסוק נוסף ששכרו בצדו. רבה של חלב הרב אברהם דווך הכהן _ עסק אף הוא במסחר בספרים ובהפצתם. כמותו היו נוספים עקב הדרישה שהלכה וגברה.
בית־דפוס עברי ראשון בחלב
התרחבות הצורך בספרי קודש מחד, ותלאות הדרך לבתי הדפוס באירופה תוך סכנת אובדנם מאידך, הביאה בעקבותיה לייסודו של בית דפוס עברי בחלב. בית הדפוס הראשון הוקם ב־ 1865 על ידי אליהו ששון ששלח את בנו אליהו להשתלם במשך כשנה במלאכת הדפוס בליבורנו, בבית הדפוס של ר’ אליהו בן אמוזג. צעד זה הגביר עוד יותר את זיקתה של חלב ללימודי התורה ולשמירה על מעמדה כמרכז תורני חשוב באזור זה של המזרח התיכון. ב ת דפוס זה נסגר בשנת 1873 עם עלייתו של אליהו ששון לירושלים, מקום שבו המשיך במלאכת הדפוס. סיבה אפשרית למעבר זה: ירידה במשך הזמן בהיקף ההזמנות, או המשך בצוע הזמנות בחו”ל (וונציה) מתוך תחרות וכנראה שמבחינה כלכלית לא היה יכול להחזיק מעמד. ב-1887 נוסד בחלב בית-דפוס עברי חדש על ידי ר’ ישעיה דיין שגם בניו הלכו בעקבותיו בהדפסת ספרים עבריים עד שנת 1926. ללמדך, שגם רבנים עסקו במלאכה ולא רק בלימוד תורה, לפי הכלל: “שעה לך ושעה לאלוהיך”. (בערבית היו אומרים: “סאעה אילק וסאעה לרבק”).
יש לציין שרק בשנת 1910 נוסד בית-דפוס בדמשק, הואיל והיקף פעילותה התורנית של קהילת דמשק היה נמוך בשיעור ניכר מזו של חלב. עד להמצאת הדפוס הפכו כתבי-יד עתיקים לסחורה יקרה העוברת לסוחר. היו כאלו שהחזיקו בידם כתבי-יד ומסיבות של פרנסה הם הציעו כתבים אלו למכירה לספריות או אף למוזיאונים, מבלי להבין את חשיבותם העצומה לדורות הבאים. הסוחרים בכתבי-יד אף ניצלו את תמימותם של החלבים המחזיקים באותם כתבים בכך שהוצע להם תשלום מגוחך.
כיום ניתן לראות כתבי-יד אלו גנוזים בלמעלה מעשרים ספריות ברחבי העולם, הראשונה מביניהם הייתה בלונדון. כך החלה ההשכלה להיות נחלת הכלל ולא רק של בעלי אמצעים שיכלו לרכוש ספרים מועתקים ומודפסים. מצב זה גרם לירידה במעמדם של רבני וחכמי הקהילה. גם “עמך” שקודם לכן הביטו על המלמדים בהערצה, יכלו עתה לקרוא וללמוד בעצמם. מגמה זו התגברה עת הוחלט ללמוד גם את ההשכלה המערבית – דהיינו ההשכלה הכללית ולא רק התורנית. כך הפכו בני חלב למשכילים יותר לעומת אחיהם בדמשק. להמחשת ההבדל בהשכלה התפתחה אף בדיחה: -“אל חלבי ג’וואבו פ׳ תימו, א-שאמי חתא בישאל אמויי.
כלומר: החלבי, תשובתו מוכנה תמיד בפיו, ואילו יליד דמשק ישאל את אמו(את אביו הוא לא ישאל כ׳ ממילא אין הוא יודע את התשובה).
