מתוך בטאון דרכי אר”ץ גיליון מס’ 4 שנת 1988
כך הברחנו יהודים לארץ ישראל
מאת חיים ענתבי
זוהי עדות המובאת, כמעט בכתבה ובלשונה, מפיו של חיים ענתבי, והמתארת בפרטים מענינים את התשתית הארגונית והמנהלית למפעל הברחת מאות משפחות יהודיות מחלב לארץ ישראל.
בחודש יולי, שנת 1944 היתה לי פגישה עם אנשי המוסד לעליה ב׳ שעל יד הסוכנות היהודית. בפגישה נכחו החברים גרישה מכפר גלעדי, אבידוב יאני ז״ל, דוידקה נמר ז״ל מאשדות יעקוב ויצחק שלוח ז״ל מההסתדרות.
השיחה היתה על עליית יהודים מארצות ערב והתכנית היתה חלב, קמשלי ופתיחת דרך לטורקיה כדי להוציא יהודים, משפחות וילדים מארצות אלה לישראל. נבחרתי לשליחות זו היות ואני יליד חלב ומכיר את רוב הקהילה היהודית, מכיוון שעבדתי בבית מרקחת בתוך בית החולים ״צדקה ומרפא״ של הקהילה היהודית, ואחרי כן עבדתי בבית המרקחת הכי גדול בחלב השייך ללאומני גדול בשם ״נאמן ונס״. בית המרקחת שימש לפגישות של צמרת הלאומנים שנקראו אלוטניין (הלאומנים) ומנהיגם היה אברהים בק הננו.
הסכמתי לשליחות זו לחלב וסביבותיה רק לאחר לחץ ממפלגת פועלי ארץ ישראל, עזבתי את מקום עבודתי, אשה בהריון ובת בת שנתיים. קבלתי את כל הפרטים וההנחיות מה עלי לעשות ונסעתי לבירות. בבירות נפגשתי עם יאני אבידוב ז״ל, מנהל השלחים והממונה עליהם, קבלתי ממנו את כל הפרטים והכתובות של אנשי הקשר שלנו בחלב, והמשכתי בנסיעתי אליה.
בהגיעי לחלב, פניתי לאחד מחברי הטובים מאוד ששמו יוסף ג׳מאל. ביחד הלכנו לפגוש את איש הקשר שלנו, החבר זאב חוסני, בעל חנות למשקאות בשוק שגבל ברובע היהודי ״בחסיתא״.
זאב קיבל את התפקיד בירושה מאבא שלו. אביו היה ציוני נלהב ועבד בלי לקבל פרוטה, וגם הוציא מכיסו לעזרת הנזקקים למען עליית יהודים לארץ ישראל. זאב המשיך את מפעל אביו גם כן בלי לקבל תמורה. ביתו שימש כמיפגש לכל השליחים שנשלחו לסוריה. למחרת היום, ישבנו והתוינו דרך פעולה איך להוציא משפחות ילדים ונוער, בלי לעשות רעש, כדי שהממשלה והמשטרה לא תדענה.
בראשית עבודתי גרתי אצל החבר יוסף ג׳מאל. הוא היה מורה לערבית ונעזרתי הרבה על ידו, כל הפגישות והאספות היו בביתו. במשך הזמן הכרתי שני בחורים, אחד בשם עזרא אילו ז״ל, והשני יבדל לחיים משה כפיף שגר כעת בתל אביב. שני בחורים אלו היו מסתובבים בין הבתים ורושמים שמות של יהודים הרוצים לנסוע לארץ ישראל. הבעיה היתה שהיו הרבה משפחות שלא היה להם כסף לנסוע לבירות. רק לאחר שקבלנו הוראה מהחבר יאני שנסיע אותם על חשבוננו, התחילה זרימת המשפחות להרשם לנסיעה כך שהיינו שולחים כל יום ארבע חמש משפחות, לפי כמות הילדים. למשפחות התלווה אחד המבחורים, משה או עזרא, עד בירות. בבירות נמסרים היו לידי השליחים שלנו. בכל משלוח הייתי מטלפן ליאני ומוסר לו שהיום מגיעים אליהם משפחות גדולות או קטנות בכמות כך וכך. עבדנו בצורה כזו חודשים עד שיום אחד נקראתי לבוא להתייצב לפני ועד הקהילה היהודית בחלב. הופעתי באסיפת ועד הקהילה, נכנסתי לאולם הפגישה: היו נוכחים שם כל גבירי העדה. רק נכנסתי ואז התחילה החקירה: מאין אתה, ומי שלח אותך, ומה אתה עושה בחלב? הסברתי להם בהרחבה שליהודים אין מקום בטוח חוץ מאשר ארץ ישראל, ולכן אנו משתדלים להוציא את כל היהודים מארצות ערב לפני שיהיה מאוחר, ושהסוכנות משתדלת להוציא כמה שאפשר והיא מוכנה לשלם עבורם את כל ההוצאות. אחרי דיון, החליטו, פה אחד, שאין עלי לאלץ איש לנסוע, ומי שרוצה לעזוב לישראל שיסע. הם ביקשו ממני לא להסתובב בבתים, לעשות אספות ולא להשמיע על אף אחד — אחרת הם… אבל לאחר האספה קרא לי אחד מן הועד, בשם יום טוב ואמר לי: תשמע אדון ענתבי, אני שמתי לב לעבודה שלך ואני מרוצה ממנה מאוד, ומוכן לעזור לך בעבודתך, כל היתר צריכים להתבייש, במקום לעזור לך הם מאיימים עליך; אך תדע, מהיום והלאה, כל משפחה נזקקת שאין לה כסף בכדי לנסוע, תשלח אותה אלי בשקט, ואני אעזור לה. התחילו משפחות להרשם לעליה, עשינו הסכם עם אחד המוסכים שהמכוניות שלו נוסעות לבירות שכל יום תסע מכונית ובה כחמש שש משפחות עם ילדיהם. הם היו באים בבוקר ויושבים באוטובוס בשקט ומחכים לנסיעה.
באותו הזמן הזמנתי את דוידקה ויאני ז״ל לבקר בחלב ולראות איך העניינים הולכים. הם באו; וביחד בקרנו אצל הגברת נחמד, בתו של יו״ר הקהילה שהיתה עוזרת לנו, אשה ציונית נלהבת אשר נפגשנו אצלה בבית וקבלה אותנו בכבוד. אחר כך ביקרנו בבית הכנסת הגדול ברובע היהודים והם התרשמו מגודל בית הכנסת. השומר הראה לנו היכן שמור הכתר ההסטורי, כתר תורה עתיק יומין. שאלנו את השומר אצל מי מפתח הארון, והוא ענה שלארון יש שלושה מפתחות והם נמצאים אצל שלושה מחברי הועד ורק שלושתם ביחד יכולים לפתוח את הארון. לאחר הבקור בבית הכנסת, החליטו, דוידקה ויאני, שישלחו מומחה לפתיחת הארון כדי שיוכלו להוציא את הכתר ולשלוח אותו לארץ ישראל. אינני יודע מדוע הם לא קיימו זאת ולא שלחו באמת מומחה. לאחר מכן, בקרנו בבית היתומים ונפגשנו עם מנהל בית הספר. הכרתי לו את דוידקה ויאני שהתרשמו עמוקות מהילדים. כשבוע ימים לאחר חזרתם לארץ, הודיעו לי כי יש לתכנן תכנית ולהוציא חלק מן הילדים לא״י. תוכנן כי החבר עקיבא ז׳ייל יבוא אלינו וימסור את הפרטים והסדורים. עלינו להכין את הילדים. עזרא ומשה התחילו לפעול בעניו, הם ביקרו אצל הורי הילדים ועשו אתם הסכם לנסיעת הילדים בתנאי שזה יהיה בסוד ולא יספרו על זה לאיש. אני גמרתי עם מנהל ביה״ס לקחת עשרים ילדים להברחה. ביום המיועד הוצאנו את הילדים מביה״ס לטיול עם דגלים. בדרך, משה ועזרא אספו את הילדים לטיול עד שהגענו למחוץ לעיר, מקום שאין בו אנשים והולכי רגל. בשעה תשע הגיעה משאית צבאית שהזמין אותה עקיבא. התחלנו להכניס את הילדים בשקט וציווינו עליהם שלא יוציאו הגה מפיהם עד שתגיע המשאית לארץ ישראל. עזרא ומשה נסעו אתם. בלילה טלפנתי ליאני וקבלתי אישור שהמשלוח הגיע ליעדו בריא ושלם.
באחד מימי השבת, הגיע שוטר לבית הכנסת, לשעת התפילה ומסר לנו שיש שלושה בחורים יהודים שנתפסו בגבול תורכיה ומבקשים אחד בשם פואד. באותם הימים שמי היה פואד. קבלנו פרטים מהשוטר ונסענו יחד עם המוכתר מר סלים ששון(כעת תושב תל־אביב). הגענו למשטרה וראינו שלושה בחורים יהודים. הם סיפרו לנו שהם באו מאיסטנבול לגאזי ענתב לאשה בשם לילה התופרת אשר, לאחר שקבלה מהם כסף רב, שלחה אותם עם שני מבריחים ערביים. כשהיגיעו הם לגבול עזבו אותם הערבים בכפר ע״י הגבול לאחר שגנבו מהם את כל כספם. המשטרה הסורית תפסה אותם והעבירה אותם לחלב.
רצינו לשחד את השוטר בכדי שישחרר אותם ולא יכלנו משום שהם כבר נרשמו ביומן של המשטרה אך השוטר אמר לנו שהוא יוכל להודיע לנו מתי ישלחו לבית המשפט.
הודעתי ליאני על המקרה והוא הודיע לי תיכף ומיד שעלי לנסוע לתורכיה לגאזי ענתב ולסדר את העניינים עם התופרת לילה. השאלה היתה איך למצוא מבריח שיוכל להעביר את אותו אדם לתורכיה. יאני שלח את החבר אליהו כהן ואמר שיש קבוצת מבריחים בין חלב לגזי ענתב אשר נוסעים בטנדר, מבריחים חשיש, ומצויי־ דים במכונת יריה. אני לא הסכמתי ללכת להלחם בגבולות וכך התחלתי לחפש אחר מבריח ערבי. מצאתי אחד בשם גדרו, תושב עיירה ע״י הגבול התורכי בשם ״אל באב״. הוא הכיר את הדרך כמו את כף ידו ויש לו חברים בכפרים שאנו עוברים בהם בדרך וכמו כן יש לו אח בגאזי ענתב. גמרתי איתו על המחיר והסברתי לו את המטרה לנסיעה. הוא הסכים. חכיתי שיאני ישלח לי כסף אבל עברו כמה ימים לריק. כך הייתי מוכרח לנסוע במה שיש לי. נסענו במכונית עד הגבול התורכי לכפר ״לימון״ השוכן כמה קילומטרים מהגבול.
הכפר מאוכלס גנדרמריה סורית השומרים על הגבול וגם שומרים נגד מבריחי סמים. הגענו לכפר בשעות הערב. ביקשנו את המפקד. נכנסנו אליו והוא קיבל אותנו בספר פנים יפות, גדרו ידיד שלו ואני בתור סוחר שיש לו חובות בגאזי ענחב שצריך לאסוף את החובות וגם יש לו קרובים שרוצים לעבור לסוריה אצל קרוביהם. המפקד הבטיח לנו שהכל יהיה בסדר רק שיחשיך הלילה הוא ישלח מישהוא אתנו ויגמור עם הנקודה התורכית שיתנו לנו לעבור בלי בעיות, אבל אתם צריכים לתת להם כמה קופסאות סיגריות בתור שוחד, כך אמר.לקראת הערב, הוצאנו כמה בקבוקי שתיה ופירות יבשים וחלקנו אותם לסורי. כולם שתו והיו מבסוטים מאוד, משום שהרבה זמן הם לא זכו לבלות לילה כזה. בשעה עשר בלילה לקח אותנו חייל סורי. הלכנו כשעה בערך עד שהגענו לנקודה התורכית. החייל הסורי קרא לחייל התורכי והם נדברו ביניהם ולאחר מכן עזב אותנו החייל הסורי וחזר לבסיסו.
נתנו לחייל התורכי חמש קופסאות סיגריות וחמישים לירות תורכיות. הוא היה מאוד מרוצה, כבד אותנו מאוד, הלך איתנו כברת דרך ואמר לנו: תוכלו ללכת ישר ואתם נמצאים בארץ תורכית; אחרי ההר הזה, תמצאו את הדרך לגאזי ענתב. המשכנו ללכת ובאותו הרגע התחלף מזג האויר: התקופה היתה לפני חג פורים והשמיים התמלאו עננים שחורים כך לא ראינו את הדרך. לאחר חצי שעה החל לרדת גשם חזק כמו מבול, אך אנו המשכנו ללכת באדמה חרושה מבלי שיכולנו להרים רגלינו מן הבוץ הסמיך עד שאני התעייפתי ולא יכלתי ללכת. ישבתי בתוך הבוץ תחת הגשם הזורם ואמרתי לגדרו: אינני יכול ללכת, אני נשאר פה. הוא התרגז וצעק עלי, אתה ילד, אתה תהיה חולה, אתה תמות מהגשם והקור, וגם המשמרות יתפסו אותנו.
הוא סחב אותי והלכנו כמעט כחצי שעה עד שהוא נעצר ואמר לי שאבדנו את הדרך ואנו מסתובבים סביב עצמינו משום שאין אור ירח והוא אינו יכול לראות את הדרך. אין אנו יכולים ללכת ישר ועלינו לעבור את ההר ואז נגיע לכפר. לא ידעתי איך אצליח לעלות את ההר. המעיל נהיה לי כבד מהגשם והבוץ סביב. התחלתי להזיע למרות הקור, וגדרו סחב אותי בידו, ועולה ועולה בהר, עד שראינו אור מרחוק. גדרו אמר: הנה, ברוך השם, הנה אור הכפר, כמעט הגענו. הוא סחב אותי בכוח עד שהגענו לכפר, שם קבלו אותנו נביחות הכלבים ואנו המשכנו ללכת ממש עד לכניסה לכפר. כשהגענו לשם אמר לי גדרו: תחכה פה ואל תזוז; תיכף אני חוזר. הוא נכנס לכפר, ולאחר כמה רגעים חזר עם שני אנשים, הם לקחו אותי לתוך הכפר, ונכנסנו לפרוזדור גדול וארוך שכולו היה מלא מזרונים ושמיכות שכמה אנשים שוכבים עליהם. השעה היתה כמעט אחרי חצות, ישבתי על יד מדורה והגישו לי תה חם, אחר כך הביאו לי אגוזים ותמרים, הייתי עייף ורטוב. כך לאחר שתיית התה, נרדמתי מעייפות עד אור הבוקר.
בבוקר העיר אותי גדרו. שתינו תה ולאחר מכן קפה וארוחה קלה, גדרו הסביר לי כי שם הכפר היה אל ״דהביה״ והוא נמצא בין שני הגבולות. ממנו יוצאים כל המבריחים חשיש, נשק ואנשים. שמו של ראש הכפר היה עלי אגא, הוא היה קודם לכן נתין סוריה ומבריח; כאשר נאסר, הוא ברח מבית הסוהר,חתך את אזנו של השופט, ולאחר מכן ברח לכפר הזה, והוא ראש כנופיה גדולה של מבריחים. ראש הכפר היה מוכן לנסוע איתנו ולהעביר אותנו את נקודות המשטרה עד שנגיע לגאזי ענתב, בתנאי שאני אהיה בתור אסיר והוא וגדרו יהיו בתור שוטרים תורכיים. בלית ברירה נאלצתי להסכים. שמו על ידי אזיקים והעלו אותי על סוס. נסענו, כשהם בלבוש גנדרכד ריה תורכית, עד שהגענו לתחנת משטרה ראשונה.
אני וגדרו נשארנו בחוץ. עלי אגא נכנס פנימה. אחרי כמה רגעים יצא. המשכנו ללכת, אני וגדרו הולכים ברגל, ועלי אגא על הסוס. המשכנו כחצי שעה. הגענו לתחנת גאזי ענתב. בתחנת משטרה שניה הקרובה לזו לא עצרנו, אלא המשכנו ללכת. איש לא שם לב אלינו. כך המשכנו ללכת, עד שהגענו לגאזי ענתב. היה זה ביום ששי בצהרים. גדרו לקח אותי לאחיו, שם, ישבנו לנוח מהדרך, אכלנו ארוחה ובערב יצאנו למצוא את התופרת לילה. עלי אגא חזר לכפר, לאחר שסכמנו בינינו שנודיע לו כמה אנשים יבואו בלילה והוא יעביר אותם לחלב בתנאי שיסכים עם לילה על הסכום. נתתי לו סכום של 500 לירות; הוא לא הסכים לקבלו. בקשתי ממנו שוב, והוא לקח את הכסף.
נכנסנו לרובע היהודי. שם דפקתי על הדלת הראשונה. נשאלתי מי שם. עניתי: אני חיים ענתבי, יהודי. אמרו, מה אתה רוצה? אמרתי: אני רוצה את ביתה של לילההתופרת. אמרו לי איננו יודעים אדוני. הלכתי ודפקתי על דלת הבית השני. שוב ענו לנו שהם לא יודעים. תיכף ידעתי שמשהו בעניין הזה לא בסדר. דפקנו בבית השלישי: ענתה לנו בחורה צעירה, אמרתי לה אני מחלב ורוצה את לילה התופרת, יש לי מכתב אליה. אמרה לי: בסוף הרחוב, מצד ימין, הבית האחרון. הגענו למקום; דפקנו על הדלת. נשאלנו מי זה ? אמרתי: לילה תפתחי את הדלת; אני בא מחלב. פתחה את הדלת. שאלתי אם אפשר להכנס; אמרה בשביל מה? אמרתי לה: אני שליח מחלב ובאתי אליך לעשות עסק בענין הברחת אנשים לחלב. הכניסה אותנו.
לילה קבלה אותנו יפה, וגדרו הלך אל אחיו; אמר שלמחרת יבוא שוב. נשארתי אצלה בלילה. למחרת הסברתי לה את כל התכניות. מה עליה לעשות. ראשית. עלינו לשלוח שליח לאיסטנבול לקשר וכדי שיוכל לשלוח אנשים לכתובת של לילה. הבן שלה הסכים לנסוע. שלחתי אותו עם מכתב לשליח שלנו באיסטנבול. סכמתי עם לילה שכל מי שיגיע אליה מאיסטנבול. עליה להודיע עליו לעלי אגא, כך שהוא יבוא לקחת אותם ויעביר אותם לחלב. לאחר כמה ימים חזר הבן מאיסטנבול שם נפגש עם השליח שלנו. הם עיבדו תכנית לפעולה. לביתה של לילה שבו הייתי כשבוע היו נכנסים אנשים שונים, קצינים ושוטרים. לאחר שגמרתי את כל הסדורים עם לילה ועלי אגא יצאנו לדרך. הפעם בדרך אחרת. יצאנו מהעיר. הגענו לכפר קטן בגבול הסורי; הכפר שייך למשפחת אל ג׳אברי בסוריה — משפחה לאומנית אצילה ועשירה, ידועה בחלב. עוד בהיותי עובד בבית המרקחת* היו באים אלינו בני משפחה זו. כאשר נכנסנו לכפר, ושמענו שהוא שייך להם אמרתי לאנשי הכפר: אני מכיר את סעדאללה בק אל־ ג׳אברי והוא תמיד בא אלינו לבית המרקחת. אמרתי להם: אני בקרתי קרובים שלי בתורכיה וכעת אני חוזר לחלב. הם קבלו אותנו יפה, עשו לנו אוכל ונתנו לנו שתיה. ישנו באותו לילה בכפר ולמחרת בקשנו מאחד הכפריים שיסע לנקודה הסורית, עיירה ושמה אל באב, ויביא לנו משם מכונית שתקח אותנו לחלב. הכפרי נסע בבוקר וחזר בצהרים עם מכונית טקסי. סכמתי עם בעל הטכסי שיקח אותנו לחלב ושלמנו לו 400 לירות סוריות.
נסענו עד שהגענו לכניסה לעיר. שם עמד משמר בקורת לתעודות זהות. אמרתי לנהג אם ישאלו אותך תגיד להם שאלה אנשי סעדאללה בק אל־ג׳אברי, וכך עברנו את הבקורת והגענו לחלב.
נכנסנו לחבר זאב חסני הביתה ולאחר שספרתי לו את כל מה שעבר עלינו לקח אותי לבית מרחץ תורכי שם נשארנו כמה שעות עד שכל העייפות ירדה מאיתנו.
כך נפתחה הבריחה בין חלב לארץ ישראל — דרך טורקיה.
חיים ענתבי נולד בחלב בשנת 1914 בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בן לחכם ציון ענתבי מלמד ״בתלמוד תורה״ שגוייס במלחמה לצבא הטורקי, ומאז לא נודע עליו דבר. למד בבית ספר ליתומים של הקהילה, תחת הדרכתו של חכם רחמים מנפיכי. את לימודיו המקצועיים עשה בבית החולים של הקהילה: ״צדקה ומרפא״ שם רכש מיומנות ברוקחות תחת הדרכת הרוקח נסים אפנדי גלמידו. המשיך כרוקח באחד מבתי המרקחות הגדולים של חלב, ״נעמן וניס״. עלה ארצה מצוייד בסרטיפיקט מועד הקהילה, התישב תחילה בירושלים, עבר אח״כ לחיפה שם עבד בבית החרושת סיליקט עד שגוייס ע״י הסוכנות היהודית והמוסד לעליה ב׳, לשליחות המתוארת במאמר זה.
