מתוך החוברת דרכי אר”ץ מס’7 שנת 1993
סיפורים מחלב
ליל ביעותים בבית הכנסת הגדון והעתיק בחלב
מאת אברהם שמי
אם לסבי מצד אמי לא היה האומץ הגדול ביותר, אז אינני יודע למי כן.גובהו הענק, שפמו הלבן הארוך וארשת פניו חמורת הסבר תרמו אף הם לחזות הנוקשה ומכוילת האימה בכל מקום ששם נכח. מקצועותיו הרבים שבהם עסק בתקופות שונות בימי חייו, הביאו למעורבותו בקשרים חברתיים כמעט עם כל קהילת יהודי חלב. הוא היה “כרוז מזמין”. אם למשפחה יהודית נולד בן זכר וצריך לערוך טקס ברית מילה מי יזמין את הקרובים ואת ידידי המשפחה, אם לא שאול וקולו האדיר שיהדהד בכל חצר יהודים: ״משפחת כהן, משפחת סלוירה, משפחת ידיד, דרישת שלום לכם ממשפחת קצב, ומזמינים אתכם לברית המילה שיתקיים מחר בשעה 2.00 אחה”צ בחצר “בית שומר”, ובקרוב אצלכם.״
הנשים והילדים מקיפים את שאול ומתעניינים בפרטים נוספים, מאחלים לו ברכות ובקרוב אצל הנכדים, וכן הלאה. בהזמנות לחתונות הוא קרא בשמות משפחת המוזמנים ומסר להם את ההזמנות. בטקסי ברית המילה דיה נוכחותו של שאול כדי להטיל סדר מופתי בטקס. כשנשאה אחת מקרובות המשפחה את מגש אליהו הנביא, שהיה מקושט בפרחים ונרות צבעוניים דולקים, הסתובבה בין הקהל כדי שיתרום כסף לתוך המגש. די היה בקריאה אחת מפיו של שאול ומיד. התקהלות הילדים והמבוגרים פסקה, וכל אדם המתין לתורו בסדר מופתי לגשת אל המגש. וכך גם שהתחיל הכיבוד, איש לא התנפל וילד לא דחף, במקום בו היה שאול.
בימי שבתות בשעות אחרי הצהרים נהגו נשים יהודיות לשבת בפתח חצר ביתם על כסאות קטנים עשויים מקש ולפטפט, כדי להעביר את הזמן עד הגיע מועד ההבדלה בבית הכנסת. קרה ושכנותיו של שאול ישבו ודברו בקול רם וציחקוקים, וברגע שראו אותו מופיע בפתח הסימטה, מיד היו לוחשות אחת לשניה: ״הנה שאול מגיע״ ומשתתקות כליל עד שהתרחק מהם במלוא קומתו. הוא הטיל אימה בכל מקום שבו נכח.
לעיתים, מפאת קוצר הזמן בהזמנה לברית המילה, היה נאלץ להתרוצץ בסמטאות החשוכות של רחובות היהודים גם בלילה, להכנס לחצרות חשוכות, ולהרעים בקולו הרם למען ישמעו הדיירים את ההודעה. את פרנסתו השיג בדוחק רב, וזה על אף מרצו הבלתי נדלה לעסוק בכל מלאכה. היתה לו נוסחה לייצור שעווניות, הוא חלט את מרקחת חומרי השעווה וציפה בה קטעי בד ערבי, מכרם לאנשים, לצרכים שונים, וביניהם גם עבור תינוקות – נגד הרטבת חיתוליהם.
הוא ייצר כלים שונים מפח שהיה גוזר ומלחים: קומקומים, ספלים, ארגזי עששיות, משפכים וכו’. הלירות הבודדות שהרוויח לא הספיקו אף לחלק מצרכיהם הרבים של משפחתו מרובת הילדים, לכן היה נאלץ לעבוד גם בלילות. ובאיזו עבודה ניתן לעסוק בלילה? ובכן, לשבת לילה שלם ליד מיטתו של זקן, חולה אנוש, או גוסס לא עלינו. לילה אחר לילה, עד שהלה הפך לבר-מינן. אז מסיים היה שאול את תפקידו. סיפורים מסמרי שיער היה מספר למשפחתו עקב האוירה המקאברית שחי בה בלילות כאלה. באחד המקרים ספר, איך ששמר על זקן בימיו האחרונים. שלושה לילות רצופים ישב ליד מיטתו של החולה.
הואיל ובימים ההם עסק כל היום בעבודותיו השוטפות, כמעט ולא הלך לביתו אלא כדי להתפלל ערבית ולאכול את ארוחת הערב.
בלילה השלישי ישב כרגיל ליד מיטתו של הזקן. כוחותיו אזלו, עיניו עייפו, ובמאמץ רב החזיק את עצמו ער. לפתע ראה שהזקן הגיע לרגעיו האחרונים. הוא ״התעוות״ והחזיר את נשמתו לבוראו. שאול קם באיטיות, כסה את הזקן מעל ראשו.
רגליו של שאול לא יכלו לשאתו מרוב עייפות. הוא לא חשב פעמיים, הרים את השמיכה למרגלות הנפטר. נכנס למיטה ונרדם מיד.
בבוקר השכם כשפתחו קרובי הנפטר את דלת החדר. וראו שהזקן מכוסה בשמיכה מעל ראשו. חשבו מן הסתם כי שאול הלך לביתו, אחר שראה כי תם תפקידו. הם לא נתנו דעתם שהוא ישן עדיין במיטת הנפטר.
שעות מספר לאחר מכן ישבו אנשי חברה קדישא בחצר ועסקו בהכנת התכריכים ובחמום המים לרחיצת המת. כעבור זמן מה נכנס אחד מהם לתוך החדר להכין את הנפטר לטהרה, הרים את השמיכה, הציץ, רץ החוצה בבהלה וצעק: ״יש שניים״ מיד רצו כולם אל תוך החדר וראו את שאול קם מהמיטה. שאול, אתה ישנת במיטה אחת עם המת? ושאול ענה להם: ״מה יש? הוא כבר חתיכת קרש, ולי לא היה כוח ללכת הביתה לפנות בוקר.
הוא היה גם השמש של בית הדין הרבני בחלב, תפקידו היה לקרוא לפי דרישת בית הדין לאנשים ונשים, שהיו להם משפטי גירושין וכדו’…
אך הגדיל לעשות ביום שקבל לאחריותו את תפקיד שמש בית הכנסת הגדול והעתיק של חלב, שנבנה ע״י יואב בן צרויה בימי בית שני לפני אלפי שנים. היו בו מספר אגפים, בכל אגף מספר היכלים עם דלתות עץ ענקיות עשירות בפיתוחים ועטורים. מעשי ידי אמן. קירות השיש מסביב להיכל היו מפוסלים בדוגמאות של מלאכת מחשבת. בתוך ההיכלים היו מאות ספרי תורה מהעתיקים ביותר בעולם. “כתר ארם צובא” המפורסם היה מונח שנים רבות בתוך אחד ההיכלים האלה. עשרות עמודי שיש מקושטים היו פזורים בשטח בית הכנסת ותמכו את תקרותיו. יום יום התקיימו מספר מנינים של מתפללים באגפיו הרבים מבלי שקבוצה אחת תפריע לשניה מפאת גודל המקום. פינותיו האפלוליות הוארו על ידי חלונות שהשקיפו אל בוסתנים בסביבת בית הכנסת ובלילה הואר ע״י עשרות מנורות שמן בדוגמאות שונות עשויות מזכוכית שהיו קשורות בשרשראות ברזל עם אפשרות הורדתן והרמתן גבוה. בל״ג בעומר היו מדליקים את מאות מנורות השמן ומקשטים את כל בית הכנסת שהיה מתמלא עד אפס מקום.
הקהל נהג לשיר בקול אחד את פיוטי ל״ג בעומר. המראה היה מרהיב ביופיו. יראת קדושה היתה בכל פינה. כבבית המקדש. בימי שבתות בבוקר טרם עלות השחר, באו מאות יהודים גם ממרחק רב כדי לשיר את הפיוטים ואת הבקשות של שבת בקולות ערבים, שרבים מאוד מיהודי חלב התברכו בהם. קולות הפיוטים היו ממלאים את כל חלל בית הכנסת וההנאה היתה מעבר לכל תיאור. ושאול, היה עליו לישון לבדו בתוך בית הכנסת, לקום בשעה מוקדמת מאוד, להדליק את מנורת השמן, לפתוח את שער בית הכנסת ולהמתין למתפללי מניין ראשון. להיות לילה שלם בבית הכנסת הגדול הזה לבד, לא היה ענין של מה בכך.
בשעת תפילה אם קרה והתרחקת מהקהל וחדרת כמה עשרות מטרים לעומקו החשוך של בית הכנסת, הרגשה של אימה היתה משתלטת עליך, וכל שכן לדעת שהינך לבדך לגמרי בכל המקום הגדול הזה.
בלילה הראשון שבו שהה סבא שאול בבית הכנסת לבדו, הוא הגיף את בריחי השער הראשי כשיצא אחרון המתפללים, אסף את סידורי התפילה, הניחם ליד התיבה, הכין לו את מצעו מכריות קטנות שהיו על הספסלים, ושכב לישון. זמן מה אחרי חצות התעורר שאול לקולות מוזרים, שבקעו מכוון חדר העליה מעל התיבה שבפנים בית הכנסת. שאול האזין בבהלה. היו אלה הברות בלתי מובנות. מין בכי מוזר, אנחות חוזרות ונשנות. על אף הפחד שהשתלט עליו, קם על רגליו, לקח בידו את הפמוט, הדליק את הנר שבתוכו, והתחיל לצעוד לכוון האזור ממנו בקעו הקולות המוזרים. הוא הגיע למדרגות שהובילו לחדר העליה, עלה את המדרגות באומץ מפוקפק, ובצעדים מהססים, הגיע עד לפתח העליה. הקולות נשמעו כעת בברור.
לפתע נראתה דמות שעמדה ליד החלון. שאול צעק, ״מי אתה״? הדמות התקרבה אליו, ולאור הנר ראה שאול את אחד הרבנים של בית הכנסת, לבוש שק, ומתפלל ״תקון חצות״ בבכי ותחנונים. משום מה הרב לא הביא לידיעתו של שאול את מנהגו, לישון לפעמים בבית הכנסת כדי להתפלל ״תיקון חצות״ כהלכתה, שאול ירד מחדר העליה בהשאירו את הרב ממשיך בתפילתו אך הוא לא עצם עין באותו לילה. למחרת כשסיפר את המקרה לאשתו וילדיו, ניסו אלה לשכנעו לעזוב את המשרה הזאת. אך הוא פטר אותם בחיוך לאמור. ״אין שום בעיות. אינני מפחד מבית הכנסת״.
כשנה לאחר מכן ולאחר שהכיר כל פינה וכל תיבה בבית הכנסת, היה נוהג להתהלך בלי מורא בפינות הרחוקות והחשוכות ביותר בכל אגפי בית הכנסת. לילה אחד, שעות ספורות אחרי שעלה על משכבו ונרדם, התעורר לקול נקישות מוזרות, פקח את, עיניו והאזין. הנקישות תכפו, שאול ידע בבטחה שאותו ערב איש לא נשאר בבית הכנסת, והוא נמצא שם לגמרי לבדו. כשהנקישות לא פסקו, אחז את הפמוט והלך לחפש את מקור הנקישות. הוא חיפש מאחורי כל עמוד שיש. התקרב ליד ההיכלים, בין הספסלים, אך מאומה לא ראה. הקול נעלם בינתיים, והוא חזר אל ייצועו, לא עבר רגע קט והקולות נישנו. שאול קפץ מיד והלך לחפש שנית. חיפש, וחיפש. אך גם הפעם העלה חרס בחיפושיו. הוא חזר שנית למיטתו אחרי שפסקו הקולות שוב.
לפתע עלה במחשבותיו שאין זו אלא נשמה מעולם האמת שבאה להענישו על איזה עוון שעשה. ניסה להזכר. אך אדם ירא שמיים היה. את כל תפילותיו התפלל בכוונה רבה, ולפני שכבו לישון, אמר את קריאת שמע על המיטה כמו כל ערב. וכשאמר ״כי אל שומרנו ומצילנו מכל דבר רע ומפחד לילה״, ו״אל יבהילוני חלומות רעים והרהורים רעים״, הוא באמת התכון לכך.
מה עשה רע ואינו זוכר? בוודאי בגלל אשתו, הוא חשב. הרב הסביר בדרשתו מאמש שצריך לרצות את האשה, לדבר על ליבה ברכות, ולקנות לה מתנות. מתי הוא קנה לה מתנה בפעט האחרונה?, יתרה מזו, בערב שבת הוא הביא את המצרכים שעה לפני כניסת השבת, והיא כעסה עליו שהוא אחר. איך תוכל להספיק לבשל. הוא כעס עליה לעיתים קרובות, אך היא לא החזירה לו אך פעם באותו מטבע. היא לא יכלה להחזיר. בעודו מהרהר, ומתפלל תפילות ופסוקים, הנקישות חזרו בעוליעוית והיו חזקות יותר. הוא קם ממטתו והלך עם הפמוט ביד. אומץ ליבו נטש אותו. אך החליכו לחפש בשלישית. הפעם ניגש לכוון ממנו בקע הרעש, הגיע עד ההיכל העתיק ביותר. גוש שחור ולא מזוהה עמד על הארץ. וברגע שהאור האיר את הפינה האפלה, שאול ראה שהיה זה חתול שחור ענק.
הוא הרים ידו כדי לגרש את החתול. אך החתול שהיה בגודל כפול מהרגיל התרומם על רגליו האחוריות פתח את פיו, חשף את שיניו, ונהם בקול יללה מאיימת. שאול לא הרגיש כיצד הסתובב לכוון ההפוך והחל לרוץ על נפשו. הפמוט נשמט מידו וכבה. הוא הספיק לרוץ כמה מכורים לפני שנפל והתעלף. מתפללי בית הכנסת שהגיעו למניין ראשון מצאו את הדלת מוגפת. נקשו על השער ואין מענה, עד שהגיע אחד הגבאים שבידו היה מפתח לדלת צדדית, פתחו אותה, נכנסו לבית הכנסת, חיפשו את שאול ומצאוהו. הוא היה עדיין מעולף. העירוהו בשופכם מים על פניו והשיבו את רוחו, הוא סיפר להם את קורות אותו לילה.
איש לא ראה את החתול הנ״ל פעם נוספת, אך שאול היה כה בטוח במראה עיניו והוא נשבע שראה מה שסיפר. גם קהל המתפללים שהגיעו ראשונים אל בית הכנסת סיפרו שהפמוט היה שמוט על הארץ, בפינה מרוחקת, ושאול שכב במקום שאין לו שום צורך להגיע אליו בערב רגיל.
שנה שלמה הוא חלה כתוצאה מליל האימה ההוא, והוא ויתר על עבודתו כשמש בית הכנסת ועסק במקצועותיו האחרים עד עליתו ארצה, בשנת 1947.
