מאר”ץ לארץ – הבריחה – מאת אליהו לוי*

מתוך החוברת דרכי אר”ץ גיליון מס’  2  שנת 1987

“ואמר סולו סולו, פנו דרך; הרימו מכשול מדרך עמי”; בפסוק זה התחיל יהודה את סיפור בריחתו מחלב. את יהודה היכרתי עוד מילדות; עת נהגנו לשחק כדורגל ברחבה שליד ה״תלמוד תורה״. מאז, עברו ימים ושנים. הלכתי בהם אני לדרכי, והוא נשאר מוחזק בסוריה תחת שלטון שמנע מהיהודים לממש את זכותם להגר.

רצה הגורל, והנה כעת נסיעתי לניו־יורק, אני פוגש שוב את יהודה באחד מבתי־הכלבו של מנהטן. על כוס קפה, מסביב לשולחן במסעדה, הוא מספר את סיפורו:

״זה היה יום חורפי, קריר, עם עננים אפורים מפוזרים בשמי תכלת. קמתי ממיטתי בשעות הקטנות של הלילה. ליתר דיוק, כלל לא נרדמתי באותו לילה מרוב מחשבות ודאגות. חיש מהר, הערתי את ילדי. ואשתי רצה למטבח להכין להם החלב ואת ארוחת הבוקר.

זה היה בוקר של דממה עם אשתי החלפנו מבטים, אך ללא מילים — כדי שהילדים לא ירגישו אה המתח הרב בו אנו שרויים הלכתי לבית הכנסת, למנין הראשון שבו, לתפילה שחרית. המתפללים נעצו כי מבטי הפתעה. כי לא רגילים לראות אותי במנין הראשון. ממיסדי המניו האחרון של תפילת היום-יום הייתי, מנין ה”נובאתייה”• — כפי שקראו לו. התכוונתי לאמר שלום, שלוס של רגשות מעורבים. כאב, חרדה ותקווה; שלום למתפללים ושלום לבית הכנסת… זה היה רגע קשה!

כך חזרתי הביתה. לא לפני שעברתי לבית אחותי, לודא שהיא מוכנה למסע הבריחה הגדולה. התעקשתי שנברח יחד: אני, ואת משפחתי בת שבע הנפשות, ואחותי עם משפחתה בת עשר הנפשות. גם חמי וחמותי מצטרפים למסע. כך, כעשרים איש יוצאים להבריח את גבולות סוריה לעולם החופש.

כהרגלי, הלכתי לעבודתי. הקפדתי להפגין מצב רוח מרומם עם חיוכים רבים. פשוט לא רציתי שאיש יעלה בדעתו אודות המזימה שלי.

שעת צהריים. ילדי חוזרים מבית הספר מוקדם מהרגיל. פשוט לימדתי כל אחד מהם מתלה מיוחדת לו שתאפשר לו לחזור הביתה בשעה מסויימת. מה לעשות והזמן לוחץ.

המג’דרה לארוחת הצהרים היתה מוכגה. איש לא נגע בה מרוב התרגשות. אין קול ואין עונה; האוירה היתה בשיא המתיחות: לא היינו בטוחים ש״המבריחים״ יסכימו לקחת ברכב כעשרים איש להרפתקה כזו. פחדנו לדבר, כאילו שלקירות יש אוזניים. חששנו שמא מקשיבים לכל צעד, לחש, ותנועה שלנו.

העפתי מבט אחרון על הקירות, על הריהוט. על התמונות ועל המזכרות והחפצים האישיים שאנו משאירים מאחורינו מתוך ידיעה שלא נראה אותם שוב. כך, אנו נפרדים מעולמנו. לא דברנו מילה וחצי מילה; כל אחד ידע מה לעשות, ולהיכן התחנה הסופית שלנו.

התגנבנו לטנדר של המבריחים שחנה במרחק מה מהבית. בטרם אצטרף גם אני לאותה ״קופסת סרדינים־׳ שבה נדחסנו, הספקתי לקנות כשני קילו פיתות, צידה לדרך. זאת היא הצידה שלנו, כך יצאנו. ללא כל פריט אחר מלבד בגדינו על שכמינו. הטנדר הסגור אמור להספיק בקושי לחמישה נוסעים. וראה איזה פלא: תשע עשרה איש נדחסנו, אחד על השני. למזלנו, גלגלי הרכב היו די יציבים. ולא התפוצצו מעומס ה”סחורה״. תשע עשרה איש היינו. בנוסף לשלושת המבריחים. לנשים כוסו הפנים במטפחות, ולגברים כפיות על הראש. כמלפפונים חמוצים היינו; המבוגרים למטה, ומעליהם הקטנים; קומות של ברכיים היינו, ואת ה״דרבכה״, היא התוף. לא שכחנו.

אחרי נסיעה של שעה, עצר אותנו סיור של משטרת הגבול. פתחו את דלת הרכב: נדהמו ממראה עיניהם ומכמות האנשים שהיתה בפנים. ״החוק אינו מרשה להסיע יותר מדי אנשים״ הם טענו. לאחר שכנוע שכלל ״בכשיש״ מתאים, אישרו לנו להמשיך את דרכנו לחתונה, כפי שסיפרנו להם. הם לא שכחו לצייד אותנו בברכות ובאיחולים.

לאחר זמן קצר הורידו אותנו המבריחים, והודיעו לנו שעלינו לעקוף את הכפר מסביב, מפני שאנשי המשטרה מציבים בסביבה זו מחסום גבול. נאלצנו להתחיל את המסע הארוך ביותר ברגל. איני זוכר כמה פעמים לחשתי את ״שיר המעלות״ בדקה הרהרתי לעצמי איפה כל האושר, העושר והכבוד שהיה לי בחלב שהכל נשכח בדקה אחת; החליפו אותם הפחד הנורא והדאגות העצומות.

נעצרנו לזמן קצר כדי להתארגן. אחד המובילים הלך לבדוק אם יש אפשרות להמשיך הגשם החל לרדת חזק, והקור מקפיא; אבל. לא הרגשנו בזה, מפני שהזענו מפחד. האיש חזר והשיירה החלה ללכת מתחת לעצים, בתוך היער, מעל האבנים והקוצים. לכל אור של מכונית מתקרבת מרחוק, נש״כבנו ועצמנו עיניים על הארץ, פן יראו אותנו.

חמי הקשיש נשבר ואינו מסוגל לעמוד בקשיים אלו. התחלנו להרימו, אני ובני, על כתפנו. הכל היה בסדר, עד שנפלנו, יחד איתו בשלולית בוץ שוב ושוב עד שלא יכולנו להרים אפילו את עצמנו; בצורה כזו הוא לא יכל להמשיך בדרך. הציעו לנו להשאירו אצל קרובי משפחתם והבטיחו שיבואו למחרת לקחתו על סוס או חמור. אינני יודע איך הסכמנו לכך אבל יצאנו מתוך הנחה שהדרך תגמור אותו.

המשכנו דרכנו בדומיה, תחת קור וגשם שהלכו והתחזקו. מדי פעם. היה אחד המבריחים רץ אחורה וקדימה לספור אם חסר מישהו. ספר אותנו במספרים כאילו שהיינו עדר צאן מובל, בן שמונה עשרה כבשים. ה״כבש״, בעל מספר תשע־עשרה. הוא הסבא. כבר לא איתנו. כך המשכנו לאורך שלוש שעות עד שהגיע רכב אחר שלתוכו עלינו. פנינו מלאות בוץ. עינינו דומעות; היינו עייפים. הרוסים. מביטים זה כזה, ובליבנו תקווה שחיש מהר יגמר הסבל הנורא הזה.

אך תקווה לחוד ומציאות לחוד. מתברר שכל מה שעבר עלינו, היה כלום לעומת מה שיעבור עלינו עוד. אך מה לעשות ־ ממשיכים את הדרך להרים גבוהים תהומים כצדדים חצץ, קוץ ודרדר; ועל כל אלה נפתחו ארובות השמיים. בחושך אפלה וצלמוות. טיפסנו וירדנו. נעלי נפלה מרגלי מזמן. אך למי יש זמן ופנאי להרגיש בכך.

הרעב תקף את הילדים. אך. הפיתות שקניתי אינן עוד. אשתי הלכה בראש השיירה. ואני בסופה. מאסף את העדר. התכופפנו לכל סיבוב של זרקורי הגבולות תוך כדי המסע הרהרתי והתחרטתי על השגעון שתקף אותי לסחוב זקנים. נשים וטף להרפתקה שסופה עוד לא ברור. ברגעי משבר. ייחלתי שמשמר הגבולות הסורי יתפסו אותנו ונגמור מהצרה הזו. כאילו כדי לעמוד במבחן. עובר סיור צבאי כמרחק של קילומטר מאתנו. הייתי הראשון לשכב על הקוצים. וכי מי רוצה להיתפס אחרי מה שעבר עלינו.

בני הגדול הלך יד ביד עם בן דודתו, מירו — שם חיבה למאיר למשעול דרכים הגענו תהום מכאן, ותהום מכאן. ציוו עלינו לנשום בשקט וכך עשינו. בשקט מופתי. פתאום צעקה גדולה. ורעש כאילו שאבן גדולה נפלה על שיח גדול. זה היה רגע גורלי: בן אחותי מירו, נפל בתוך בור עמוק. הצעקה היתה של בני שהרגיש שהוא מחליק לו מהיד ישר לבור. בני נשאר המום, אשתי רצה אליו. אחותי ואני איבדנו עשתוטת והתחלנו לצעוק “מירו- מירו!״ לקול מחאתם של המכריחים שפחדו שמא קולנו יישמע לסיורי הצבא בסביבה.

מה רבה שמחתנו כשקול מפוחד ענה מתוך הבור: ״כן, אמא״! ברוך השם, הילד חי וקיים! נס היה ובתהום הבור עץ שיח חזק שמירו נתלה בו. אמו נדרה שאם הזכה והגיע בחייה לקבר רבי מאיר בעל הנס, שעל שמו נקרא בנה מירו, היא תדליק מאח ואחד נרות הודיה.

מבצע חילוץ הילד לא היה פשוט כלל וכלל. ניסינו וניסינו — אך ללא תועלת. החושך הכביד עלינו את המלאכה, וכך גם המשעול הצר שבו אנו נמצאים. אחותי נכנסה לפניקה שאין לתארה: היא תלשה שרשרת זהב שהיתה על צווארה והציעה אותה למבריחים תמורת שרותיהם בחילוץ הילד. אחד המבריחים הדליק גפרור, לאחר שציווה עלינו לשכב בבוץ. הכפיות נאספו מעל ראשינו, נקשרו ונוצר מהם חבל לשימושו של אותו מחלץ. ברוך השם הגומל לחייבים טובות! והילד שוב אתנו. רועדים מקור, מפחד ומיאוש, המשכנו את דרכנו. העייפות הרסה את כוחותינו ואת סבלטתנו; שלווים ושלמים במציאות מסויימת היינו; מה לנו ולצרות האלו, ומי יבטיח עתיד ורוד יותר ממה שהיה לנו… מסכנים הילדים שאתנו: הובלנו אותם ככבשים לעקידת חמזבח. הם הולכים אתנו, בשקט, בפחד, ובמשמעת שקשה לתאר. מה פשעם שיסבלו כך, ומי יודע מה טומן להם העתיד, ואם הרפתקאה זו כדאית עבורם… הרהורי היצר הרע שבקרבנו.

וכך המשכנו בדרכנו. משלולית לשלולית. מעליה לירידה, ומסלע לשיח… אינני זוכר כמה שעות עברו עלינו עד שראינו מרחוק את אורות היעד שלנו. לתומנו חשבנו שזהו בית קטן בו ננוח, נאכל וננמנם. בפועל, לכשהגענו, זה היה אור של טנדר הובלה קטן שחיכה לנו. שוב נדחסנו, הפעם עם האבק. הבוץ והמים שנדבקו בנו. הטנדר עשה את דרכו עד שהגענו לבית קטן. בו שתינו את כוס התה הראשון בטרם נישן לקראת המחר, ולהמשך הדרן״. כך, קטע יהודה את סיפורו: “ההמשך אינו לפרסום. זה מסכן אחרים שעוד יקריבו את עצמם למען החופש׳׳ אומר יהודה בפסקנות.

“נו והסבא!״ אני שואל.
״הסבא התאחד עם משפחתו שישה חודשים לאחר מכן בסיפור מסמר שיער — אבל זה תשאיר לפעם אחרת״
כך, מפעל של גבורה והעפלה! מי יודע, יתכן ומפעל זה יונצח עוד במוזיאון לגבורה ולתפארת!!

*אליהו(אליאס) לוי נולד בשנת 1940 בנהרדעא שבעירק, בסמוך לגבול סוריה. הוריו. אשר פחדו מהתחזקות הנאצים. ברחו לדיר-אל־זור שבסוריה והוא בן שנתיים.שמונה שנים לאחר מכן,עקרה המשפחה לחלב. אליהו לוי סיים את לימודיו, ב־ “תלמוד תורה” בבחסיתה ולאחר מכן בג’ימיליה. בשנת 1958. התחיל. יחד עם אחיו. סלים. לפתח בחלב את המקצוע המשפחתי שלהם מזה דורות – צורפות. בית הצורפות שפתחו בחלב שימש בית מלאכה לפרנסה וללימוד לרבים מצעירי הקהילה אשר עשו חיל מפיתוח מקצוע זה. שנים לפני עלייתו ארצה. נבחר אליהו לוי להימנות בין ראשי הקהילה בחלב גם לאחר עליתו ארצה המשיך בפעילותו הציבורית: הוא נמנה על מיסדי המרכז למורשת אר”ץ ומשמש בו כחבר הנהלה. חבר במועצה הציבורית להצלת היהודים בארצות ערב וחבר מועצת תנועת החרות בסניף בת־ים