מבט על חיי היומיום בתקופה האחרונה בחלב
סקירתה של מירי בלומנפלד כתבת העיתון “חולון בת-ים” ב 1992
כתבת העתון ״חולון בת-ים״, מירי בלומנפלד, יצאה – אגב שיחות השלום עם סוריה -להעיף מבט על חיי היומיום בתקופה האחרונה בחלב ובדמשק, נפגשה עם צעירים שהגיעו ארצה מהדור האחרון של עולי סוריה ושמעה הערכות מומחים ופרשנים בנושא. סקירתה התפרסמה לראשונה בעתון ״חולון בת-ים״ ב-2.10.92
בחודש אפריל סערו יוצאי סוריה בישראל. נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, נפגש עם רב הקהילה היהודית, אברהם חמרה. לאחר הפגישה, הודיע חמרה לתקשורת: ״כל דרישותינו נענו״. העולם רעש, הספקולציות עפו, וכעבור מספר ימים, הובהר כי הנשיא אסד התיר ליהודים לעזוב את המדינה. מאז, הפך קו דמשק – ניו יורק עסוק במיוחד. מאז, שבו משלחות ישראל וסוריה אל שולחן הדיונים, משהו, כך נראה, משתנה. אבל יוצאי סוריה בארץ אינם מתרגשים מהמחוות של אסד. ״הוא החליט לאשר עליית יהודים״, מסביר משה כהן, ״בגלל ההתקרבות שלו לארצות־הברית. כבר אין לו את המשענת של ברית־־המועצות, וזה גם עוזר לדימוי שלו. בסך הכל, אנחנו מדברים על 4,000-3,000 יהודים שנשארו שם, רובם זקנים״.
כ-850 יהודים כבר עזבו, 1000 נוספים אוחזים בוויזות. אבל נמל התעופה בן-גוריון אינו יעד נחיתה מועדף. המהגרים נוהרים לברוקלין, שם קיימת קהילה סורית גדולה. ריטה דאיה: ״הקהילה היהודית מאוד עוזרת. הם גם מקבלים הסכמה אמריקאית תוך ארבעה חודשים״. אפילו אם השלום בפתח, יהודי סוריה מזדרזים לנטוש. העתיד רחוק מדי, והעבר צורב וקרוב מאוד. נציגי פזורת סוריה מדווחים על אנטישמיות, על בידוד, על הפחד. זה התחיל ברחוב, נמשך בשוק, וגם לבית הספר הגיע. בספרי הלימוד, למשל, לא הוזכרה המלה המפורשת ״ישראל״. מדינת ישראל עוטרה בתואר המפוקפק ״מדינת הכנופיות״.
״חומר הלימודים״, אומר משה כהן, ״השתלב בשנאת יהודים. אני זוכר, למשל, שבאחד הספרים הופיע המשפט ״יהודים הם אויבים״, ואנחנו היינו צריכים לנתח היכן הנושא, הנשוא, והמושא של המשפט.
ראובן דאיה: ״על כל סופר או משורר הוטל להקדיש חלק משיריו לנושאים לאומיים כמו המלחמה בישראל, או הפליטים המסכנים, ועל זה היינו נבחנים לבגרות בספרות״.
״בבחינה שלי בחיבור״, נזכר רמי שרים, כיום מהנדס עיריית רמת-גן, ״היתה שאלה מהסוג הזה, ועניתי כמו שהתבקשתי ולמדתי, אחרת לא הייתי עובר את הבחינה״.
בניגוד ליוצאי מדינות ערב אחרים, שמעידים על יחסי שכנות נפלאים, יוצאי סוריה זוכרים את האיבה. משום כך, לא התערו בחברה הסובבת, מחשש להתנכלויות. ראובן דאיה התגורר בג׳מליה, שכונת יוקרה בעיר חאלב: ״בג׳מליה, שהיתה שכונה יוקרתית, לא הרגשנו באנטישמיות, אבל נמנענו מללכת לשכונות אחרות, אחרת היינו עלולים להיפגע. הבעיה היתה, שלא יכולנו להסתיר את יהדותנו, היה לנו מבטא. מספיק שהיינו אומרים בוקר טוב, מייד היו יודעים שאנחנו יהודים״. ילדי חאלב למדו בבתי ספר יסודיים יהודיים, שנחשבו יוקרתיים ואף איכלסו כמה מצאצאיהם של אנשי מפלגת השלטון. אחר-כך עברו לגימנסיות פרטיות נוצריות, שהיו משהו שונה לגמרי. ריטה שרים מספרת, שהיו עושים מעגלים סביבם, ומציקים בהתמדה, ואחרי החשיכה, פשוט לא יצאו החוצה. רמי שרים מתרץ את העניין במעשה שובבות של ילדים.
״בחברה הקרובה לא חשנו אנטישמיות״, טוען ראובן דאיה. ״היו לי חברים ערבים, ואני זוכר, שאפילו רמזתי לחבר ערבי, מוסלמי, שאני רוצה לנסוע לישראל, והוא אמר לי: תיקח אותי איתך. הוא שנא את השלטונות, כי הוא בא ממשפחה עשירה, והממשלה הלאימה את רכושה״. ואכן, אם נשמעו אמירות ביקורתיות נגד הממשל, הן נאמרו בחדרי-חדרים, בשיחות של ארבע עיניים. אף סורי לא השתוקק במיוחד להיחקר על-ידי גורמים משטרתיים, באשמת חתירה כנגד הממשל. רמי שרים, שלמד הנדסה באוניברסיטת חאלב: ״רוב העם באמת חושב כמו המנהיג, אבל יש שכבה שאינה מביעה את דעתה. באוניברסיטה היו לי שיחות עם סטודנטים, ואז היינו שומעים דעות גם נגד הממשל, אבל בסוריה יש דיכוי של השכבה המשכילה״. ״יש סטיגמה על הסורים, שהם אכזריים וברברים״, אומר משה חבר, ״אבל באוניברסיטת דמשק, שם למדתי, היהודים היו הכי פופולאריים וראשונים בכיתה. לעומת זאת, באוניברסיטה בארץ, אני זוכר סטודנט ערבי, שתמיד ישב בצד״.
״אתם זוכרים רק דברים טובים״, מתפרצת שלי נחום. ״לא פעם ולא פעמיים, אמרו לי שיהודים משתמשים בדם של נוצרים בפסח, ובאוניברסיטה לא העזתי לדבר עם אף־אחד על פוליטיקה, ובטח שלא על ישראל. זה היה נושא רגיש״.
התקופה הנאורה נצבעת באחת בשחור כהה, ולפתע, נזכרים גם אחרים, שבעצם, לא הכל היה כל-כך ורוד. כהן: ״אני זוכר שקבלתי מילגה מטעם האוניברסיטה, ודווקא סטודנטית נוצריה, שהיתה השנייה בכיתה, כתבה סיסמאות נגד יהודים, שהיהדים צלבו את ישו. היא היתה מאוד משכילה, מאוד אינטליגנטית״.
שרים, אף הוא סטדנט בדימוס, מסביר את הרתיעה מהיהודים בחינוך המוסלמי. ״אני זוכר שרצו להכיר לי בחור ירדני, והוא לא הסכים להיפגש איתי, ורק אחר־־ כך הפך לחבר הכי טוב שלי. החינוך בבית-ספר נותן תמונה נוראה על יהודים. באמת, גם באוניברסיטה היתה לי הרגשה, שיש כמה סטודנטים שממש שונאים אותי, אבל מתוך נימוס, כנראה, הם לא אמרו כלום״.
לא רק באוניברסיטה. יהדות סוריה, מסתבר, ניהלה אורח חיים מודרני לחלוטין גם מחוץ לקמפוס. הנשים, למשל, לחצו ידיים ואף לבשו מכנסיים, ״כולל הבת של הרב״, מספר ראובן דאיה. ״אף־אחד לא גידל זקן. גם לא הסתובבנו עם כיפות״. וריטה שרים מוסיפה ש״רק פה בארץ ראיתי מה זה פיאות ארוכות. פעם ראשונה בארץ, ראיתי תימני עם פיאות״.
הנשים החאלביות רכשו את מיטב הלבוש בחנויות בגדים תוצרת חוץ, והיו מושא קינאתן של השכנות המוסלמיות. ״בחגים היתה תחרות בהופעה של הנשים״, מספרת ריטה דאיה, שאביה ניהל את בית הספר היהודי (כמובן, בפיקוח מנהל בית־ ספר מוסלמי). ״לבשנו לבוש אירופאי. חיינו חיים לוקסוס. הנשים לא עבדו, כי זה לא היה מקובל, אבל עשינו חיים. היינו מבלים במסעדות. אפילו יום־הולדת לילד היינו עושים בבית קפה. מכרים שמתגוררים בברוקלין, מספרים לי שהם לא יוצאים מהבית בערבים, ובחאלב היינו מבלים. היו לנו גם חברות מוסלמיות. בדרך-כלל, יצאנו לבלות עם יהודים, אבל בעלי היה רופא, והיתה לנו חברה של רוקחים ורופאים לא-יהודים, ופעם בשבוע היינו מבלים איתם״. ״כשעליתי לארץ והלכתי לרקוד״, מגחך ראובן דאיה, גיסה של ריטה, ״אז שאלו אותי אם בסוריה היינו רוקדים״. וכהן נזכר בערגה בתחרות הריקודים הסלוניים, בה זכה עם נדיה בפרס ראשון. ״האשה היהודיה בחברה הסורית נהנתה ממעמד מיוחד״, מסביר כהן. ״לא הייתי אומר, שמעמדה היה שווה לזה של הגבר, אבל כמו לינדה ב״מישל ספרא ובניו״ היא הנהיגה את הבית, תוך מתן כבוד לבעל. היא היתה מבשלת את העניינים -חתונה, דברים כאלה – אבל נותנת לבעל להגיד את המלה האחרונה״. קשה להתייחס ליהודי סוריה כאל מקשה אחת. חוץ מחלוקה למעמדות חברתיים, נמצאו איפיונים ברוכים של יוצאי חאלב ובני דמשק. החלאבים מאופיינים בסגירות, באיפוק, בשונה מהדמשקאים הפתוחים. רמי שרים: ״יש פתגם שאומר, שהחלבי – התשובה בפיו, ואילו הדמשקאי מתייעץ עם אמו״. החאלבים גם נחשבו למסורתיים יותר. ״בשבת. למשל, אנשים היו נוסעים״, מספרת שלי נחום, ילידת דמשק. ״היו הולכים להתפלל בבית הכנסת, ואחר-כך נוסעים בשבת״.
והשפה. משכילי סוריה שעלו לארץ, התהדרו בלשון עברית רהוטה, שיכולה לגרום לכל מורה באולפן להסמיק במבוכה. ״אחרי שעליתי לארץ״, משחזר כהן, ״שלחו אותי לאולפן ברמת יוסף בבת־-ים. הייתי שם שעה וחצי, ויותר לא נכנסתי לשום אולפן. בכיתה בה למדתי היתה טלוויזיה במעגל סגור. באותה שעה שודר משחק כדורגל, והמורה שאלה מי יודע ״מי ניצח״. אני הצבעתי ואמרתי שהמנצח הוא ״מי שידו על העליונה״. היא כמעט התעלפה, כששמעה את המשפט. מנהל האולפן אמר לי, שאני לא צריך אולפן״.
רוחות חדשות נושבות מדמשק, ויוצאי סוריה כבר מציינים מספר שינויים שהתחוללו מאז שעזבו את המדינה. ״בטלוויזיה של דמשק, מדברים על שיחות שלום, וכבר לא אומרים ״המדינה הציונית״, אלא ״הצד הישראלי״. אומרים ״ראש ממשלת ישראל״, במקום ״ראש מדינת הכנופיות״. ממש לא יאמן, שזה רדיו דמשק״, מתרגש משה חבר. עוד לפני פרוץ שיחות השלום, ניתן היה לזהות שינוי הדרגתי לטובה ביחס ליהודי סוריה. מלחמת ששת הימים נחשבת לנקודת מפנה.
״עד מלחמת ששת הימים״, מסביר משה חבר, ״התייחסו לישראל כאל סרטן שאפשר לרמוס אותו. המלחמה גרמה זעזוע. התחילו להבין שם, שזה כבר לא סרטן שאפשר לחסל אותו״. משה כהן: ״יש הדרגתיות של מציאות והשלמה עם ישראל. לא מתוך אהבה, אלא מתוך ההכרה שאין ברירה. העם הסורי הוא עם שמורגל למנהיגות, מכאן שהמנהיג יכול לגרור למלחמה וגם לשלום. יש בוס, הוא קובע, והם אחריו. אם אסד רוצה שלום, הוא יכול להוביל את העם שלו לשלום״. ״לא הייתי רוצה שיצליחו בשיחות השלום, כי אני לא בעד לרדת מרמת הגולן, אומר ראובן דאיה, ״אבל העם הסורי יקבל יפה את השלום. זה לא עם פנאטי. הוא גם פתוח לתהליך של דמוקרטיזציה. אלא שיש בעיה. השלום עם מצרים מחזיק מעמד, בגלל שהמצרים זקוקים לו יותר מאיתנו. הם צריכים לספק לחם, כדי אנשים לא ימותו ברעב, ולכן השלום משרת אותם. סוריה יכולה להסתדר כלכלית גם במצב של מלחמה.״ אבל רמי שרים מאמין בשלום: ״אם יהיה שלום, ואסד כבר לא יהיה נשיא, אז אולי תהיה נסיגה, אבל הם לא יחזרו למצב של מלחמה. זה אולי יהיה שלום קר, אבל אני נוטה להאמין, שאפשר לעשות שלום עם סוריה, ואולי יום אחד ללכת לבקר בחאלב״.
