מקבץ ממנהגי אר״ץ(חלב) המיוחדים לימי הפורים
יהודי חלב הקפידו לחגוג את אירועי הפורים כמתחייב בהלכה היהודית. יחד עם זאת, הם פיתחו מנהגים מיוחדים להם שתמציתם נסרוק בפרק זה.
שבת זכור
בשבת זכור, שהיא השבת לפני פורים, שרים את הפיוט ״מי כמוך״(*) בעברית, לאחר קריאת התורה וברכת “מי שבירך”.
מקאם התפילה
את תפילות הפורים נהגו בארם צובא לבצע במנגינות ממקאם סיגא.
קריאת המגילה
לפני קריאת המגילה בליל י״ד, שרים את הפיוטים המיוחדים לפורים ובמיוחד הפיוט “אור גילה”.
שליח ציבור הקורא את המגילה, פושט אותה בשעת הקריאה ואינו גוללה.
מנהג ארם צובא לומר “חמשה פסוקים של גאולה”, מתוך מגילת אסתר, בקול רם כשכל המתפללים מנגנים אותם במנגינת קריאת המגילה הנהוגה בחלב. החזן היה חוזר על אותם פסוקים לאחר מכן. הפסוקים האלה הם:״איש יהודי״, ״בלילה ההוא״, ״ומרדכי יצא מלפני המלך”, ״ליהודים הייתה אורה״ ו”כי מרדכי היהודי משנה למלך”.
את ארבעת הפסוקים הראשונים נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא בקול רם, בעוד יהודי חלב הוסיפו לקריאה בקול רם גם את הפסוק החמישי.
נהגו להכות ברגליהם ברצפת בית הכנסת בעת אזכור שמות עשרת בני המן, אך, לא עשו זאת בכל פעם שהשם המן הוזכר בקריאת המגילה כפי שחלק מעדות ישראל עשו.
מנהג ארם צובא, שקוראים שכבר יצאו ידי חובת קריאת מגילת אסתר, יקראו אותה בלי הברכות שלפניה ואחריה כשהם חוזרים על כך בפני מי שלא שמע את קריאתה.
כשחל י”ד אדר במוצאי שבת, נהגו בארם צובא לברך “בורא מאורי האש” לפני קריאת המגילה .
ה”שרח” (התרגום לערבית-יהודית של חלב)
בעבר נהגו בשבת זכור וביום פורים לקרוא בבית את “שרח” הפיוט “מי כמוך”. מנהג זה התבטל בדורות האחרונים.
יומיים פורים
את פורים חגגו במשך יומיים בארם צובא, בגלל הספק של היות העיר חלב מוקפת חומה מימי יהושוע בן־נון, כי העיר הינה אחת מערים הקדומות בעולם. לכן קראו המגילה בי״ד ובט״ו באדר. בי״ד קראו את המגילה בברכות, ובט״ו, בלי ברכות. הנהיגו שמחה וסעודת פורים ומתנות לאביונים בשניהם, אך בי״ד באדר הרבו יותר.
בעבר, נהגו יהודי העיר ה”מוסתערבים”, היינו ילידי המקום, לקרוא בעמידת התפילה ובברכת המזון את “על הניסים” בשני ימי הפורים. לעומתם, מגורשי ספרד, “הספרדים” של העיר הסתפקו בקריאתו רק ביום הראשון כפי שנהגו בארצות אירופה שממנה באו. כך היה לגבי הוצאת ספר תורה בפורים כשהמסתערבים עשו זאת במשך יומיים והספרדים רק ביום אחד. אך, עם הזמן, ועם האינטגרציה ועירוב הגלויות שהיה בחלב בין המוסתערבים, הספרדים והאשכנזים, אימצה כל הקהילה את מנהגי המוסתערבים לגבי קריאת התורה ו”על הניסים” בשני ימי הפורים.
אם חל ט”ו באדר בשבת מוציאים שני ספרי תורה . בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני “ויבא עמלק”, ומפטירין ”פקדתי“ .אך, עם הזמן, בוטל המנהג להפטרת “ופקדתי” כשפורים חל בשבת.
במאה האחרונה, התפתח מנהג לפיו נהגו בבית הכנסת הגדול בחלב, במניין המוסתערבים, להוציא ספר תורה גם ביום ט״ו באדר, שושן פורים, וקראו בו ״ויבא עמלק״. אך,בשאר בתי הכנסת ובתי המדרש, ביום שושן פורים — ט״ו באדר, לא הוציאו ספר תורה ולא אמרו ״על הנסים״.
הווי חיי היהודים בחלב בימי הפורים
*את הסעודה ערכו ביום ראשון של פורים, לאחר שהתפללו תפילת “מנחה גדולה”.
בסעודה, מעדני המטבח החלבי היו נוכחים בשפע: קיִבֶּה פִיל סֵנִיֶה, מַחְשִי בַסָל, לַחְם בְעָגִ’ין, אַרְנָבִית מְאַלָאְ, קוּוְיסָאט, קיִבֶה ב’גראז, ויַבְרָאא.
כמובן, כפי ש ”חִילוּוֵיָאת“ (מתוקים) היו חלק בלתי נפרד בכל חג או אירוע חגיגי אצל החלבים, גם לפורים הכינו מגוון רחב של מאפים כמו: מַעְמוּל, בַאְלָאווָה, קרא’ביז’ עם נַאטֶף, גְ’רַייבה, אראס בעז’ווה ועוד. על המאפה ״אוזן המן״, לא שמענו בחלב.
*שרו שירי פורים, אמרו ״מי כמוך״ עם השר”ח (תרגום לערבית). בעבר, נהגו גם לעשות ״השכבה״ היתולית להמן, לזרש אשתו ולעשרת ילדיהם.
*הילדים השתמשו באקדחים של ״קפוצונים״ או של ״טאבו״ (ה״טאבו״ דומה לפקק של צלוחית והוא משמיע רעש יותר חזק מה״קפוצונים״) גם בזמן קריאת המגילה וגם ברחובות.
*יוצאים לטיולים ביום פורים לפני הצהריים , מאחר וחג זה אינו אסור בנסיעות. בעבר נהגו לקחת את המשפחה לטייל, אם זה בכרכרה (“ערבייה”) או בחשמלית TRAMWAY) שנהגו לקרוא לו בשם “טראם” שנסע לאורך מרכז העיר משכונת ה”ג’מילייה” שבה גרו היהודים האמידים ועד לשכונות העתיקות של חלב ובכללן “בחסיתה” שבה גרו היהודים המבוססים כלכלית פחות).בטיולי הכרכרות עשו “דורת חלב אל צג’ירה” (הסיבוב המצומצם של העיר) או “דורת חלב אל כבירה” (הסיבוב הגדול של העיר).
*שולחים משלוח מנות איש לרעהו שכללו מאכלים שונים או דברי מתיקה, שוקולדות, סוכריות, עוגיות ומשקה חריף בצורת בקבוק יין או ערק.
*מחלקים כסף לעניים ולאביונים. “בית היתומים” שהיה בחלב במאה האחרונה נהג לשלוח את חניכיו בפורים , עם התזמורת המיוחדת שהיתה לו, לבתי העשירים להשמיע להם נעימות ומנגינות לכת. ובתמורה הם קיבלו מאותם עשירי העיר משלוח מנות ומתנות כסף. עוד נהגו לתת דמי פורים שנקראו “פורייה” לילדים, לשמשי בתי
הכנסת ובתי המדרש ולמלמדי תינוקות של בית רבן. מאחר ופורים קרוב מאוד לשבת פרשת “כי תשא” נהגו להזכיר לקהל להתכונן מראש לדמי פורים (שנקראו “פורייה”) ואז השתרש בפי העם לומר באותו ניגון ובאותם טעמים של פרשת “כי תשא” מעין פסוק שבו ערבבו עברית עם ערבית באומרם: “כי תשא, פוריית אל-חכם לא תנסא”, היינו “בפי תשא, אל תשכח את דמי הפורים של החכם-הוא המלמד בבית הספר ניהודי.
*בשנות השישים והשבעים התפתח מנהג אצל צעירי וצעירות ה”ג’מילייה” לערוך מסיבת BAL MASQUE , מסיבה חגיגית של ריקודים סלוניים למגינת ליבם של רבני העיר שלא אהבו זאת. על תחפושות לפורים שהתפתחו בהשפעת הפסטיבלים באירופה אצל היהודים שם, לא שמעו יהודי חלב.
