נַזִיהַה

מאת: אברהם שמי-שהם

לילה קריר בסמטאות חלב החשוכות .שתי נשים הולכות זו לצד זו כשהמבוגרת ביניהן נתמכת בידה של הצעירה . עוד מספר צעדים והן תיבלענה לתוך סמטה חשוכה מקורה ומקושתת , נעלמות בחשכה כך שלא ניתן להבחין בהן יותר.

המבוגרת צלעה והלכה בצעדים איטיים .היא התקשתה בהליכתה . זו הייתה  טֶרַה. בתה, פרדוס ,תומכת בה בצעידתה.חייה של טרה קשים כיום. נכות ברגליה גורמת לצליעתה הקשה .  שנה לפני כן בעלה נפטר,  גם הוא היה נכה בידו. הוא התפרנס ממכירת גרביים שהיה מניח אותם על ידו הנכה ומכר אותם לעוברים ושבים ברחוב. שני בניה ברחו לישראל לפני מספר חודשים והשאירו אותה ואת אחותם לבדן. מצבן הכלכלי היה דחוק ביותר ולא היה להן ממה להתפרנס, אבל זה כלום לעומת הצרה החדשה מהשכנים המוסלמים החדשים שנכנסו לגור בחצרם . השכן הערבי החדש “שם את עינו “על פרדוס, הנערה היפה עם העיניים הירוקות וניסה באמתלות רבות להיכנס איתה לשיחה ולדבר על לבה. הנערה התהלכה תמיד באימה ובפחד בחצרה ובמיוחד בסמטה שמוליכה לכיוון ביתה. היא סיפרה לאימה שהבחור הערבי אמר לה בפירוש שהוא רוצה להתחתן איתה. הוא התחיל להמתין לה ליד הבית וכל פעם שהגיעה היא תמיד רצה ,מתנשמת, לתוך ביתה בפחד .

השנה הייתה אלף תשע מאות ששים ושתיים. סמטאות חלב היו מלאות בפליטים שהתחילו להיכנס ולגור בחצרות של היהודים אחרי שאלה התרוקנו מדייריהם, כי לפני כשנתיים אפשרו הסורים ליהודים, תחת שלטונו של ג’מאל עבד אל – נאצר, נשיא האיחוד של סוריה ומצרים, להגר לחוץ לארץ במגבלות מיוחדות. מספר לא מבוטל של משפחות יהודיות הגישו אז בקשות הגירה, נדרשו להתרוצץ ממשרד ממשלתי למשנהו ולהחתים בלי סוף טפסים של ויתורים שונים ומשונים בתקווה לממש את זכות ההגירה למרות מגבלותיה. אך,תהליך זה נפסק בפתאומיות. מי שהצליח  הצליח ומי שלא הצליח חייו היו קשים בגלל הפליטים שהורשו על ידי השלטונות לגור בבתים שהיהודים עזבו .

המבריחים הערבים התחילו להבריח יהודים בדרך מסוכנת לגבול טורקיה. המחיר היה כשלוש מאות דולר לאדם,סכום עצום במונחים של אז וביחס לכלכלה הסורית דאז. כל משפחה שביקשה לברוח , היתה משאירה את ביתה פתוח , הסירים על השולחן , המיטות מסודרות, הצלחות והכוסות מונחות על השולחן כאילו שתושבי הבית באמצע הארוחה כי הם פשוט לא ידעו מתי המבריח יבקש מהם לבוא מיד לרחוב פלוני ללא שום תיקים בידיהם כדי לא לעורר חשד . כך היתה נעלמת משפחה אחרי משפחה. הרבה בלשים מהשב”כ הסורי הסתובבו בין היהודים  ובכל מקרה של  משפחה שנעלמה , הם היו  עולים על זה שהבית ריק מיושביו, כל המטלטלים נפלו שלל בידי השלטון והבית נמסר לערבי אחר לגור בו. החיים הפכו לבלתי נסבלים.

נחזור לשתי הדמויות שהלכו בלילה בסמטה . הן הלכו ללא שום דיבור ביניהן עד שהגיעו לביתה של גברת נזיהה . זה היה סוד כמוס שנזיהה יכלה לעזור להם להגיע למבריח . הסוד הזה גונב לאוזניהן . הן נכנסו לחצר ומשם לתוך ביתה של נזיהה . טֶרַה לקחה את ידה של נזיהה והתחילה לנשק אותה ולמרר  בבכי לאמור “דכילֶק יה נזיהה” תצילי אותי כי הבת הולכת להיחטף . נזיהה הרגיעה אותה באומרה לה שכבר שמעה על ההטרדה של השכן לפרדוס. אני מבטיחה לך שאני אעזור כפי יכולתי אבל פיך שישאר סגור , אחרת , את יודעת מה יהיה- אמרה נזיהה והוסיפה שצריך לשלם על כל אחת מהן שלוש מאות וחמישים דולר.

טרַה הביטה בבעתה בפני נזיהה ביבבה: מאיפה אני אביא את הכסף הזה? אין לי פרוטה על הנשמה !פרדוס אשר שתקה רוב הזמן ניגשה אל נזיהה בתחנונים. אתמול ,תפסה אותה, בכניסה לחצר ,אמו של הבחור הערבי ואמרה לה ,את תתאסלמי ותהיי כלתי  ואנחנו ניקח אותך לבן שלי לאישה. היא אמרה זאת לנזיהה ברעדה תוך כדי החלקת ידה מעל זרועה בהוציאה מספר צמידי זהב שענדה על היד והוסיפה, קחי את הצמידים האלו , הרבה שנים היו על ידי והם זהב של עשרים וארבע קראט ואנא תצילי אותי מהר פן יהיה מאוחר מדי. נזיהה תפסה את הצמידים והביטה בהם. ברור שזה לא מספיק למבריח אבל היא הבטיחה לנסות ולדבר על לבו . שתי הנשים נפרדו מנזיהה .היא ליוותה אותם אל החצר ,הסתכלה עליהן ומחשבותיה חזרו לאחור . כמספר חודשים לפני המקרה הזה , נערה יהודיה אחרת נתקלה במקרה דומה .נזיהה נזעקה אז על ידי אמה של הבחורה אשר סיפרה כי בתה  יוצאת זה מספר חודשים עם גבר מוסלמי והתחננה שנזיהה תבריח אותה את הגבול.  הדבר גונב לאוזנו של אותו ערבי והוא שלח מסר דרך שליחים לאמור,אם תתכננו להבריח אותה ממני אין לי אלא דבר אחד ! אני הורג את הבחורה. נזיהה הרגישה אז, שהיא חסרת אונים וירדה מניסיון העזרה להציל את אותה נערה. עכשיו המקרה שונה שכן פרדוס היא זו שרוצה בכל מאודה לברוח . נזיהה הרגישה את כובד השליחות שמוטלת עליה והחליטה לעזור לשתי הנשים המסכנות האלה.

הפגישה עם המבריח נערכה לפי כל כללי הסודיות. אחרי שהמבריח שמע במי מדובר: אישה מבוגרת וצולעת, טען שזה מסכן אותו במיוחד שכן ישנו קטע בגבול עם טורקיה אשר בו צריך לצלוח נחל,מה שמחייב אותו להרים את טרה על גבו ולהעביר אותה את הנחל. זה יעלה הרבה יותר כסף, הוא סיכם. נזיהה נקטה באסטרטגיה שונה הפעם.היא ניסתה לעבוד על רגשותיו של המבריח ,שכן היא יודעת כשאומרים לערבי את הברכה بنالك ثواب (בִינאלַךּ תַוָאב),היינו תקבל זכות בגן עדן,כי הלא מדובר בעזרה לנשים מסכנות, מצווה כל כך גדולה כמצוות הנסיעה לחאג’ במכה. היא סיפרה לו על שתי האומללות האלה שאין להן פרוטה על הנשמה ושיחשוב שזו בתו שרוצים לפגוע בכבודה. כידוע,כבוד המשפחה הוא כה מרכזי שרק הסכין יכולה לטהר את הפגיעה בו.

נזיהה לא הזכירה את הצמידים ולא הראתה לו אותם כלל. הם נשארו ברשותה. השיטה פעלה והערבי נענה לבקשתה של נזיהה. ניכר היה שהוא רוחש לה כבוד והרבה הערכה , סוף סוף היא המפעילה שלו .הוא התרצה והודיע לה שמחר בערב יש לו נסיעה לכיוון ושהשתיים ימתינו לו בבאב-אל-כנדק , “על יד החנות של הארמני” וביקש שהם יסגרו את ביתם כשכל הדברים מונחים כאילו שהולכים לחצי שעה לבית הכנסת. כך הן תצאנה לדרך, ללא שום תיק!

כך היה וההברחה בוצעה בצלחה. יומיים אחרי, כשטֶרַה ובתה היו כבר בטורקיה , הגיעה שכנתם הערבייה לברך אותן, כהרגלה, בבוקר טוב והנה אין מענה! עברו מספר שעות ללא סימני חיים ממעונן של טרה ופרדוס! חיש מהר, הגיעו אנשי המוכאבראת ,פתחו את הדלת וגילו את מה שקרה. מיד חתמו את הדלת בחותמת שעווה ומנעול והבית עבר לרשות השלטון הסורי.

נזיהה אישה כבת ארבעים ומשהו,גבוהת קומה ויפת תואר. היא ניחנה באומץ בלתי רגיל ואולי גם רגש ציוני שכנראה התחיל בעת שברחה היא בעצמה לארץ ישראל בגיל עשרים. זה היה עוד לפני קום המדינה .אז היא נתפסה על ידי המנדט הבריטי והוחזרה לחלב . תמיד נשארה לה בלב ההחמצה הזו והרגש הציוני היה לה בעורקיה. בצעירותה עבדה אצל תופר יהודי כמתלמדת ושם הכירה את הבחור, ליאון, שהפך להיות בעלה במרוצת השנים. בחורה הרפתקנית ברוחה ובעלת אומץ רב היתה.

באחד הימים שמעה אותה שרה מנהלת אחת הלהקות של תזמורת נשים יהודיות שהיו מנגנות ושרות בחתונות מוסלמיות. היא הוקסמה מקולה הערב, מהופעתה המרשימה ומיופיה הרב. היא שכנעה אותה להצטרף ללהקה לשיר בחתונה מוסלמית. היא הבטיחה לה שהן שרות רק אצל הנשים ולא אצל הגברים ושהיא תשמור עליה כך שאין לה מה לפחד . נזיהה השתכנעה והסכימה לבוא איתה ועוד באותו ערב. הופעתה היתה מהממת. היא לבשה שמלה אדומה , אספה את שערות ראשה לאחור , שתי קצוות של שערות מעוגלות על לחייה ושני עגילים באוזניה, מה שנתן לה מראה של רקדנית פלמנקו. באותו הערב היא שרה מספר שירים בערבית בהצלחה מסחררת. היא גם תוגמלה בהתאם.

הבחור שעבד איתה גם כמתלמד אצל אותו חייט שמע את ההתפעלות ממנה וקנאתו בערה בו. לא עזרו ההסברים שלה שהשירה היא רק בפני נשים ללא גברים. נזיהה הופיעה תקופה מה. אך,מה שהפסיק את עבודתה כזמרת, היה, בנוסף ללחצי הבחור הקנאי, גם האירוע החמור שהיה בתוך חתונה ששרה בה. הגברים התחילו לירות יריות שמחה ואחד הכדורים פגע בחתן. מיד קמה אנדרלמוסיה נוראית ואמו של החתן באה לצד הנשים ולחשה להן קומו מיד ועזבו את החתונה כדי שלא תסתבכו כי הלא אתן יהודיות כך שקל להתנכל לכן. מיד ותוך שניות כל חברות הלהקה ובתוכן נזיהה עזבו את האירוע. כסף הן לא קיבלו כי החתן נפטר באותו הערב .כך נגמרה הקריירה של נזיהה כזמרת. תוך זמן קצר  התחתנה נזיהה עם אותו ליאון שהכירה והיא הפכה לעקרת בית .

נחזור לתקופה המאוחרת יותר שהתחלנו בה בזמן שעזרה לטרה ובתה פרדוס. היו אז לנזיהה שבע בנות ועוד ילד שמיני בדרך. לימים היא ילדה אותו, בן זכר אחרי שבע בנות ! השמחה היתה שלמה. בעלה, ליאון, היה חייט לגברים. היתה לו חנות לא גדולה שהיתה בבעלותו של אביו והוא עבר לעבוד בה אחרי שאביו נפטר. כך בזכות המקצוע הזה רכש לו מכרים רבים הן מהיהודים והן מהערבים, ביניהם אנשי מוכאבראת ואנשי אל מכתב אל תאני ,זרועות השב”כ הסורי הידוע לשמצה. ליאון, בתור החייט שלהם, רכש את אהדתם. מעולם לא ידע על הפעילות של אשתו אפילו לא ברמז. פניה תמיד היו חתומות ולא נתנה לו שום חשד למה שהיא מתכננת ועוזרת לאנשים לברוח לישראל.

  לנזיהה היה לב רגיש לכאבם של הזולת. פעם הגיעו מספר משפחות יהודיות מעיירה קטנה בסוריה  לחלב. מששמעה וראתה את מצבם המעורר רחמים ,היא נרתמה לעמוד בערב חג ליד בית הכנסת עם מטפחת ביד וביקשה מהאנשים שיתרמו כסף למשפחות היהודיות שהגיעו בחוסר כל.

 כנזיהה אשתו, ניחן גם ליאון בלב טוב. הוא התחבב על סביבתו. טיפוס חביב וחייכן תמיד. עבודה לא היתה חסרה לו, ממנה התפרנס בכבוד. עשיר הוא לא היה, אבל פתגם היה בפי האבות החלבים שהיו מבקשים מבניהם ללמוד מקצוע : يا ابني – الصنعة ادا ما بتغني – بتستر יָא אֵיבְנִי ,אִל צַנְעַה אִזָה מָה בִתְגְ’נִי,  בִתִסְתוֹר: בני, אם המקצוע לא מעשיר הוא לפחות נותן לחיות בצניעות ובכבוד. ליאון עבד ביושר ובתמימות לב כל היום עד הערב בחנותו וכשהגיע לביתו היו לו כל הסיבות להיות מאושר עם משפחתו ובנותיו ולבסוף גם עם הבן הנולד.

במוצאי שבת נהרו רוב הצעירים היהודים ללונה פארק שהיה מגיע פעם בשנה לתקופה של חודש עם כל המתקנים שלו וזו היתה הזדמנות לצעירים לבלות בין מתקניו והופעותיו. כך קרה ששתי בנותיה של נזיהה טיילו באחד ממוצאי השבתות בשטח הלונה פארק כשלפתע הבחינו ברוז, נערה יהודיה, שהסתודדה עם בחור ערבי. הנערה הבחינה בהן ומיד לחשה לבחור משהו והזדרזה להתרחק מהמקום. הם עקבו אחריה לראות לאן היא הולכת משם ולא עזבו אותה עד שראו שהיא נכנסה לביתה .הבנות מיהרו למסור לאימן את שהתרחש מבלי לדעת על פעילותה של נזיהה. בחורה יהודיה נפגשת לפגישה רומנטית עם ערבי הינו עניין רגיש ממדרגה ראשונה. נזיהה  הלכה מיד לאימה של הנערה וסיפרה לה אודות הרומן שכנראה נרקם בין בתה לבין אותו בחור ערבי. האימא ספקה את כפיה וסטרה על לחייה והרגישה שדבר נורא הולך להיות עם הבת אם לא ימצאו פתרון מהיר .

שבוע אחרי זה הנערה היתה בדרכה לישראל בזכות הפעילות האינסנטיבית של נזיהה. כשחזרה מפגישתה עם המבריח , בעלה ראה אותה נכנסת הביתה בהתרגשות והוא שאל היכן היית והיא ענתה לו , הלכתי לתת אוכל לתרנגולים. אמרה ולא הוסיפה.

הילד של נזיהה הוא כבר בן שמונה חודשים. הבנות עסקו בכל עבודות הבית ואפילו בישלו כי נזיהה עם הראש ההרפתקני והתוכניות הבלתי נדלות שהעסיקו אותה היתה רחוקה מלהיות אשת מטבח במובן המילה כדוגמת הנשים החלביות האחרות. מאידך, היא השכילה ללמד את הבנות את רזי המטבח החלבי כך שבעלה לא ידע אם הבישול הזה נעשה על ידי אשתו או בנותיו וזה כמובן לא הדאיג אותו במיוחד. לימים מתבקשת נזיהה על ידי משפחה יהודית להבריח שתיים מבנותיה, תונה – שם החיבה של פורטונה- ופרידה לישראל, שכן בחורים חלבים למטרת חתונה התמעטו -אם בכלל היו מועמדים. הבחורות הרגישו את עצמן ללא עתיד וללא אפשרות להינשא ולהביא ילדים לעולם. חיש מהר, הזמן נקבע ושתי הבחורות, תונה ופרידה , יצאו עם מלוויהן לדרך. נזיהה נשמה לרווחה שהנה עוד שתי נשמות הצילה .

השמועה על בריחת שתי הבחורות פשטה מהר בקרב היהודים. וכך קרה שבחור יהודי, ממשפחת אל- מאלח, ניגש לליאון ולחש לו. שמעתי ששתי בחורות  ברחו לישראל. ליאון ענה לו, כהרגלם של יהודים רבים, מה אני אעשה , זה לא ענייני. למען האמת ,היהודים לא אהבו להתעסק עם חדשות כאלה מפחד מהשלטונות. הם חשבו שכמה שידעו פחות ,כך ייטב..

באותו יום שבת אחרי הצהרים, התמלא הגן הציבורי הסמוך ,”אל-משתל”,  במשפחות יהודיות שטיילו עם ילדיהם בגן היפה והמטופח. כך היה נהוג: צעירים וצעירות רבים מבלים שם שעות בשבת. גם נזיהה ובעלה ליאון עם ילדיהם ועגלת התינוק בן שמונת החודשים נמנו עם המטיילים. שעות של הנאה צרופה של משפחה לבושה בבגדי שבת מעבירה שעות של צחוקים בכיף. ליאון העיר את תשומת לבה של נזיהה שכבר מתחיל להחשיך וכדאי להתחיל לחזור הביתה. הם הלכו לאיטם ברחוב הראשי שמוביל לכיוון הפנייה של אל-כנדק שממנה מגיעים לכיוון השכונה. מספר משפחות היו מסביבם שגם הם חזרו לכיוון הבית והתכוונו להיכנס לבית הכנסת להתפלל. גם הנשים מיהרו לבית הכנסת לשמוע הבדלה כמו כל מוצאי שבת. כשהגיעו למרחק מטרים ספורים מביתם הבחינו בשתי דמויות שעמדו בפתח הבית .  חמורי סבר הם ניגשו לבעלה של נזיהה ושאלו אותו אם שמו ליאון. הוא הבחין מיד שאלה אנשי המוכאבראת הסורי, בלשי “אל-דאירה” -משרד החקירות של השב”כ הסורי. נזיהה הבינה מיד  שקרה משהו עם המבריח הפעם וליבה ניבא לה רעות. שתי הדמויות שאלו גם אותה לשמה ומשהזדהתה הודיעו לה כי היא ובעלה חייבים להתלוות אליהם מיד. ליאון הביט בפני אשתו ולא יכל לשער את הסיבה לכל  המתרחש. נזיהה ביקשה מביתה הגדולה לקחת את התינוק הקטן לתוך הבית ולעזור לאחיותיה להסתדר.

שני אנשי המוכאבראת הקיפו את הזוג והלכו איתו כשני רחובות. שם,ליד בית היתומים היהודי, התגלתה מכונית שחורה שחנתה בצד. הזוג נכנס למכונית ביחד עם מלוויהם ונסעו לכיוון אל-ג’מילייה, שם שכן משרד השב”כ שכלל גם מרתף מיוחד אותו הכירו היהודים כאתר שנועד לחקירות ולעינויים.

מיד עם כניסתם לאל-דאירה, הבחינה נזיהה בפרצופו המנופח של עוזרו של המבריח המוכר לה. עיניו היו מכוסות בכתמים שחורים והדם ניגר ממצחו. היא הבינה מיד שהפעם ,המבריח לא נסע בעצמו אלא שלח את עוזרו לבצע את ההברחה של תונה ופרידה. עוד צעד נוסף ואז הם מבחינים גם בשתי הבחורות, תונה ופרידה, בתוך החדר הפנימי.

אחרי שאנשי המוכאבראת חקרו את ליאון והשתכנעו שאין לו שום קשר למעשיה של אשתו הודיעו לו כי הוא רשאי ללכת הביתה ואילו אשתו תצטרך להישאר לחקירה. ליאון חזר לביתו במוצאי שבת מתוח ומפוחד. הוא לא ידע על כל העניין של ההברחה . באותו לילה עיניו לא ידעו שינה מפחד ודאגה לאשתו .למחרת בבוקר הלך מיד אל משרד אל-דאירה כדי לשמוע שאשתו תישאר במעצר ללא הגבלה. מחשבות מטורפות עברו במוחו אודות יהודים שנעלמו במרתף המוכאבראת לתקופות ארוכות מבלי לדעת עליהם מאומה וכאשר חזרו לביתם הם היו שבר כלי. הוא ניגש למפקד המשרד והתחנן אליו. הוא סיפר לו שאשתו נזיהה בהריון ,הוא שיקר כמובן, הוא חשב שהלה יכמרו רחמיו על האישה שגם לה תינוק בבית .אך הלה גיחך ופלט ,לך הביתה אתה בחור טוב.

ליאון הלך לביתו וניסה לארגן את העניינים בבית . הוא פקד על בנותיו שינסו להתארגן עד יעבור הסיוט הזה ולנסות לחיות באופן טבעי. יום רדף יום מבלי לשמוע שום ידיעה מאשתו. את הסיבה למעצרה הוא כבר הבין מבין הלחישות של הסביבה. הוא אבה להאמין שאשתו היתה כה הרפתקנית ועשתה את כל מה שהיא תכננה מבלי שהוא ירגיש בסוד הכמוס הזה שהיה בביתו .

הוא הלך לחנותו כדי לנסות לעבוד, אך ידיו לא יכלו לתפוס מחט ולא בד לתפירה. המחשבות התרוצצו במוחו. איך הוא יכול לנסות ולקבל פיסת מידע על מה שקורה לאשתו . למזלו נכנס לחנותו מכר ערבי שליאון תפר לו חליפות מספר פעמים. הערבי היה בעל מועדון ובתור שכזה היו לו חברים רבים בקרב אנשי המוכאבראת. ליאון סיפר לו שאשתו נעצרה והוא לא יודע על מה. הוא ביקש מהאיש בתחנונים שיעזור לו בקרב מכריו מהשלטון. משחזר האיש למחרת, בשורה לא היתה בפיו. הלכתי למוכאבראת ,הוא סיפר לליאון,אך הם פטרו אותו במשפט אחד באומרם, אם אתה חבר שלנו אל תתערב בענין הזה.

כעבור חודשיים גדושי מתח נוראי ודאגה גדולה הסתובב לו יום אחד גבר באופן מוזר ליד חנותו של ליאון. ליאון חשד שזה אחד העובדים במשרד הבולשת . מתוך פחד הוא הזמין אותו להיכנס לחנות. הברנש נכנס בצעדים מהוססים ולחש לליאון אני באתי מצד אשתך. ליאון קלט שהאיש רוצה לדבר.הוא מיהר החוצה להזמין משכנו, מוכר התה, כוס תה לאורח. הוא ביקש מהאורח לקום ,לקח סרט מדידה והתחיל לקחת לו מדות למכנסיים. הוא סיים את המדידה ואמר לאורחו לבוא ביום שלישי כדי לקבל שני זוגות מכנסיים. תגובתו של האורח לא איחרה לבוא: תבוא מחר בצהרים אל מרתפי השב”כ מהצד האחורי ותראה את אשתך.

למחרת בצהרים ליאון כבר עמד במקום האמור יחד עם האורח מאתמול. הוא רעד מההתרגשות והמתח ניכר על פניו. חודשיים לא ראה את אשתו ועכשיו הבשורה שהנה הוא הולך לראות אותה .הדלת נפתחה והשומר סימן בידו לליאון להיכנס. ליאון נכנס לתוך המרתף, לסדרה של חדרים. בחדר השלישי הוא ראה את נזיהה. הוא רץ אליה וחיבקה. דמעות שניהם ניגרו כמים. ליאון הביט באשתו ורק שאל לאיזה צרה נכנסת ? ואיך הסתבכת?היא, בהחלטיות, הגיבה שכבר מאוחר לבכות על חלב שנשפך.  הוא ראה שהדמות שעמדה לפניו רחוקה מהדמות של אשתו שהוא מכיר. תהה מה הם עשו לה! ואיך חקרו אותה! הוא ידע ושמע על אכזריותם ואיך הם הופכים לחיות טרף כשהם רוצים להוציא מידע מאדם ובפרט שנפלה בידיהם אישה יפה שיכולים להתנכל לה כאוות נפשם ללא שום ביקורת עליהם . מה הם עשו לך -הוא שאל אותה בבכי. היא לא הנידה עפעף ולא השיבה. רק מספר דקות עברו ואיש עם גלאבייה, חגור באקדח במותניו, נכנס לחדר ללחוש משהו על אוזנו של השומר. הלה רץ ללחוש, בתורו, לאותו ברנש שליווה את ליאון. זה האחרון ניגש לליאון לומר לו: ליאון, לך מיד הביתה.

ליאון עזב את מרתף השב”כ והלך לביתו. הפגישה נראית לו כחלום. הוא לא האמין שזה קרה אבל משהו הרגיע אותו שסוף סוף ראה אותה.הוא הרהר בלבו שבאפלולית המרתף לא יכל להבחין במצבה הגופני של נזיהה ולא את פניה בבירור. התקווה היא שהפגישה הזו לא תהיה חד פעמית. בסתר לבו האמין שהוא עוד יכול להיעזר באותו ברנש שעזר לו הפעם. כמובן שהוא יהיה מוכן לשלם את המחיר שזה ידרוש.

ואכן הפגישות עם נזיהה בכלאה נמשכו. לפגישה השנייה הלכה הבת הגדולה לראות את אמה ושאלה אותה בבכי: אמא מה הם עשו לך? נזיהה שתקה ולא ענתה, אך פניה הסגירו את סבלה. היא לא רצתה לספר מאומה. היא רק נתנה לבת חבילת בגדים וביקשה שיכבסו לה אותם בבית. הם נפרדו בפנים חתומות ללא אפשרות להתפרק ולפתוח את הלב.

את הפגישה הבאה שלה עם אמה לא תשכח הבת במהרה. היא חשבה על רעיון ולמחרת יישמה אותו . היא הגיעה הפעם למשרד השב”כ ובידיה החזיקה את אחיה התינוק. היא נכנסה למשרד וביקשה לדבר עם המפקד הגדול. תחילה לא רצו להכניסה כלל אך אחרי תחנוניה הכניסו אותה לחדר הפנימי שישב בו מפקד אל-דאירה. אדוני המפקד, אנא ממך תראה את התינוק הזה , הוא זקוק לאמו, תעשה חסד ותשחרר אותה לתינוקה ולמשפחתה-אמרה מתייפחת . המפקד נעץ בה עיניים אכזריות ובפנים קפואות הוא ענה לה: אמך? תחשבי שהיא מתה. וכך יצאה בעיניים דומעות מבלי להשיג שום תוצאה או הקלה שהיא.

החיים בבית השתנו ללא היכר. הבנות אמנם תיפקדו חלף אימן אך הן היו תמיד תחת פקעת עצבים. הטיפול בתינוק הקטן הוסיף לדאגתן. מספיק היה להסתכל על חבילת הבגדים שהביאה הבת מאמה ולראות שם עליהם את כתמי הדם כדי להרגיש את הזוועה שעוברת אימן בימים אלה וזה למרות הפנים הקפואות שלא מסגירות את הסבל. הן ידעו שהיא קורצה מחומר אמיץ וחזק ולא רצתה להדאיג אותן . ליאון התחיל לחזור מוקדם מהעבודה שממילא לא היה יכול להתרכז בה. דאגתו היתה להיעזר בלקוחותיו כדי למצוא עורך דין לנזיהה. ואכן, אחד מהלקוחות שלו נתן לו שם של עורך דין ערבי ממשפחת טראבישי שהיה ידוע כממולח בבתי המשפט. טראבישי ביקש שלושת אלפים לירות סוריות תוך הסתייגות שאם יתברר שהתיק נגד נזיהה הוא עבירה חמורה על חוקי המדינה, כי אז אין הוא יכול לעזור. למרות זאת, הוא דרש את שכר טרחתו למפרע. לתהייתו של ליאון אודות  גורל הכסף במקרה שהוא לא יצליח, התריס שזה הימור כמו בפוקר. ליאון התייעץ עם הילדים אך כולם החליטו שהעורך דין נוכל וסתם הוא רוצה לגזול את הכסף מהם. מוטב שהכסף ילך לרווחתה של אמנו בבית הסוהר, הכריעו.

עוד שלושה חודשים עברו. נזיהה הועברה אל  בית הכלא המרכזי ששוכן ליד מצודת חלב והיא כעת אסירה במעצר מינהלי ללא משפט וללא אפשרות ערעור. אבל, כעת, בתור אסירה בבית כלא כזה, ניתן לפחות לבקר אותה באופן מסודר יחסית  כמו לכל האסירים. לפי נוהלי בית הסוהר, יום שלישי נועד לנשים מבקרות ויום שישי נועד  לגברים, כאשר המשפחה יכולה לשלוח בכל פעם אדם אחד לבוא ולבקר את האם הכלואה. ליאון התכונן למפגש המרגש מבעוד מועד. הוא הכיר את אשתו ואת אנינות הטעם שלה באוכל. הוא יודע שהיא רעבה במקום הזה והחליט לקחת לה אוכל שבישלו הבנות לערב שבת.  הוא לקח “אִל-מַטְבַאִייֶה”,סוג של מתקן שמורכב משלושה סירים קטנים אחד על השני המוחזקים על ידי ידית שמקיפה את כל הסירים ביחד. כך הוא הכניס בסירים אלה שלושה סוגי בישולים . הוא הגיע לבית הסוהר שם הוא נדהם לראות המולה רבתי של הרבה משפחות שבאו לבקר קרוביהם האסירים. כולם נדחפו לכיוון הכניסה. ליאון תפס את סירי האוכל בחוזקה ונדחף עם השאר. הוא רק הצליח לעבור מטרים ספורים במעבר הצר כשהדחיפות דוחקות בו מכל הצדדים. הסירים נשמטו מידיו וכל האוכל שהיה בהם נשפך על האדמה, אך הוא לא התעכב והמשיך להידחף עד שהגיע אל החצר  הגדולה שמחולקת באמצעה בקיר של תיל. כל המבקרים עמדו בצד אחד ובצד השני היו  האסירים. הוא ראה את נזיהה מתקרבת לקיר המחיצה,  שאל בהתרגשות לשלומה ומה קורה איתה והיא ענתה לו הכל בסדר,אל תדאגו לי. ניכרת בה העקשנות שלא לרמוז מאומה על מה שקורה לה  בתוך הכלא. ליאון סיפר לה על הסירים שהוא הביא לה ושהלכו לאיבוד בזמן הכניסה . אם ילך הביתה להביא אוכל בשנית, אז יעבור הזמן המותר לביקור והוא לא יוכל לראותה עד יום שישי הבא. היא קיבלה את המצב שנוצר בהכנעה, אבל גם הוסיפה שהיא לא יכולה להכניס לפיה את המאכלים של בית הכלא.  חוץ מתפוחי אדמה שום אוכל אחר לא נכנס לפיה. היא ביקשה מליאון שכשתבוא אחת הבנות ביום שלישי , שתביא איתה אוכל מהבית. ליאון הביט באשתו וראה שהיא השילה ממשקלה מספר קילוגרמים . ליאון העיר לה ,תראי כמה רזית והיא ענתה לו: يسلم العود واللحم مردود ,”יִסְלַם אִל עוּד ואְל לחם מַרְדוּד” – אם השלד ישרוד אז את השומן אפשר להחזיר.

באחד מימי הרמדאן הגיע לחנות של ליאון הנהג של מפקד בית הסוהר שאותו הוא פגש מספר פעמים בעת ביקוריו בבית הסוהר. הנהג שאל את ליאון אם הוא רוצה למסור משהו לאשתו כי לו יש את האפשרות  לראות אותה מתי שהוא רוצה. ליאון שמח על ההזדמנות לקשר כזה ומסר לו מספר פריטים כדי שימסור לה ואכן הלה התחיל לגשת לנזיהה ולשאול אם היא רוצה או צריכה משהו ממשפחתה וכך התחילה המשפחה לקבל מסרים מנזיהה. על פי נהלי בית הסוהר, על כל מבקר לעבור חיפוש מדוקדק על גופו ובכיסו. הסוהרים ניצלו זאת להחרמת חפצים לצמיתות. ליאון נזכר שבביקורו האחרון, “נתפס” בכיסו אצבעון שהיה משמש לו לתפירה והסוהרים החרימו לו אותו. כלל נוסף חייב להחתים, בחותמת דיו, ידם של המבקרים אותה הם מציגים בפני השומרים ביציאתם מהביקור וכאמצעי זהירות למנוע בריחת אסירים. עתה בזכות הקשר החדש עם הנהג של בית הסוהר ,ליאון היה נכנס לביקור מבלי שיערכו עליו חיפוש. גם זו היתה הקלת מה, הגם שהנהג לא הצליח לשחררו מחובת ההתייצבות להחתמת היד בחותמת המיוחדת.

חיש מהר התחילה הסחיטה של נהג בית הסוהר. כך קרה שיומיים לפני סוף הרמדאן, הגיע אותו נהג לחנותו של ליאון, כביכול להתעדכן במסר כלשהו להעברה לנזיהה. הוא דאג גם ללחוש באוזני ליאון שהנה הגיע החג ואין לו כסף לקנות בגדים לילדיו. ליאון הבין את הרמז. תיגש לחנות הבגדים של פלוני ותגיד לו שאני שלחתי אותך לקחת בגדים על חשבוני-הגיב ליאון מיד. פניו של הנהג אורו משמחה והוא נפרד מליאון עד לפגישת הסחיטה הבאה.

נזיהה התבקשה ללמוד תפירה בבית הכלא. היא תפרה בגדים ששימשו לאסירים ולאסירות. כך עברו עליה עשרים וארבעה חודשים תמימים במעצר מנהלי, רחוקה מביתה, מבנותיה ומתינוקה. היא הפכה לשבר כלי. את ימיה העבירה בתפירה ובשתיקה. גם בשעות שביקרו אותה היא לא היתה מדברת, אלא רק עומדת ומתבוננת במבקריה. משנגמר הביקור, היא היתה הולכת לאיטה במעין אפאתיה בלתי ניתנת לפענוח.

באחד הימים ישב ליאון בחנותו. ידיו לא יכלו לתפוס מחט לתפירה. הוא ישב חסר אונים ומהרהר במצב אם ילדיו, בנותיו המתבגרות בגילים שונים שאימן רחוקה מהן והן נעשו אחראיות לכל עול הבית. הן התבגרו בטרם עת ותקופת הילדות נלקחה מהן.  לפתע נכנס שכנו מוכר העוגיות שהיה לו מכשיר טלפון בחנותו ואמר לליאון, בוא מהר יש לך שיחה מאשתך. ליאון ענה לו ,מה אתה משוגע, וזינק החוצה לחנותו של השכן. הוא לקח את השפופרת והאזין. להפתעתו עונה לו קולה של אשתו באומרה בוא לבית המעצר,אני משתחררת.

ליאון סגר מיד את החנות ורץ לבית המעצר לפקיד השחרורים שהודיע לו שחייבים לחכות עד שיגיע טופס השחרור מהשב”כ הסורי. ליאון ישב ליד אשתו בהמתנה מתוחה. לשמחתו לא היה גבול ולא ידע את נפשו מרוב אושר. קשה להאמין שהסיוט מסתיים ושאשתו חוזרת לביתה ולילדיה .סבלנותו פקעה כשעברו מספר שעות והטופס טרם הגיע, אך היה עליו להתאפק. רק בשעות אחרי הצהרים המאוחרות הגיע הטופס המיוחל. נזיהה חתמה להם על הטופס ושניהם יצאו לכיוון הבית.

כשהגיעו לכיוון חצרם הופתעו לראות את כמות האנשים שחיכתה להם בחצר. חצרם היתה כמרקחה וכולם בירכו וצהלו ושמחו לראות את נזיהה בביתה. לימים נודע שגם שתי הבחורות האסירות, תונה ופרידה,  השתחררו גם הן לביתן.

נזיהה חזרה לביתה אך זו לא היתה אותה אישה שמשפחתה הכירה. שעות היתה יושבת ובוהה ליד החלון. הבנות רצו רק לדעת מה היה בחקירות ואם הם פגעו בכבודה. נזיהה מילאה את פיה מים ולא אמרה מאומה אך משהו בעיניה כבה . שתיקתה היתה רועמת והעידה רבות על הסבל וההתעללויות שעברה בעת שהיתה חסרת אונים בידי סוהריה. היא ניסתה לחזור למסלול החיים הרגיל ללא הצלחה. בלילות ,בנותיה היו מתקרבות למיטתה כדי לראות אותה ישנה , לשמוע את דפיקות לבה ולראות כלא מאמינים שאכן אימן חזרה הביתה,

מסתבר שהסיוט טרם הסתיים. מכתב שנשלח בדואר מבשר לנזיהה שעליה להתייצב בבית המשפט כדי להישפט אצל שופט צבאי. המתח בבית התחיל מחדש והסיוטים חזרו. מה היא עלולה לקבל במשפט והאם יכניסו אותה שוב לבית הכלא. ימים רבים עברו במתח נוראי עד מועד המשפט.

ביום המשפט התייצבה נזיהה ואיתה בעלה וחלק מבנותיה. היא המתינה בשקט על ספסל הנאשמים וחיכתה לתורה שיגיע . התור אכן הגיע והשופט הביט בה ובתיק ההרשעות שלה. אחרי שתיקה ארוכה הודיע לה שעבור האשמה שלה, העונש החוקי הוא חודש מאסר! מעניין שהוא גם ציין בפליאה מדוע החזיקו אותה שנתיים מבלי להגיש אותה למשפט! לשמחתם לא היתה גבול כששמעו את בשורת השופט. הם קמו, התחבקו והתנשקו וחיש מהר עזבו את בית המשפט ונסעו לביתם.

עברו מספר שנים. נזיהה העבירה את זמנה בתפירה לנשים יהודיות וערביות. זה היה  ריפוי בעיסוק והיא לא הרגישה את השעות שעברו. שמחת החיים שלה נעלמה וכך גם חיוכה. פניה נהפכו חתומות תמיד וגם האנשים הקרובים ביותר אליה לא הצליחו לחדור למוחה ולפענח את צפונות לבה. ברור היה שהאירועים שעברו עליה בחדר החקירות שברו את רוחה.  אלמלא משפחתה וילדיה ואשר ידעה שהם ממתינים לבואה  מי יודע מה יכלה לגרום לעצמה. לפעמים, בשבת, היו מבקשים ממנה לשיר כפי שנהגה לעשות בעבר בבית, אך, עתה, היא מסרבת לשיר באמרה אני לא יכולה לשיר יותר. משעברו שנים, ביקש ליאון להקליט את קולה למזכרת למשפחה. היא סירבה ומעולם לא עלתה שירה על שפתותיה מאז מאסרה.

השנה אלף תשע מאות שבעים ושמונה. הילד הקטן הוא עתה בן שנים עשר שנים. רצה הגורל והמבריח שנזיהה העסיקה בזמנו הגיע אליהם לביקור. הוא ביקש לדבר עם ליאון בנפרד. שניהם עלו אל החדר העליון. המבריח הפתיע באומרו שהוא מוכן להבריח אותו ואת משפחתו את הגבול. ליאון נבהל למשמע ההצעה, קם על רגליו ופסק בהחלטיות שאין הוא מעונין אפילו לחשוב על זה . ליאון נשאר מאובן במקומו ולא ידע את נפשו מפחד. הוא חשב על בנותיו.שאם חס וחלילה ייתפסו על הגבול, מה יכול לעלות בגורלן ומי יכול לעזור להן- מחשבה שהפחידה אותו עד מוות. הוא היה חייב לשתף מישהו בפחדיו כך שהוא סיפר זאת לאשתו. נזיהה חשבה אחרת. היא החליטה שצריך לבצע את ההרפתקאה הזו ויהי מה, גם במחיר הסתרת ההכנות מליאון. יחד עם זאת, יש לשתף את הילדים בהחלטה וכך עשתה. אלה דשו בעניין והחליטו שיש לנצל את ההזדמנות ולברוח, אך להסתיר בשלב זה את העניין מאביהם.

הימים ימי חג הסוכות. ליאון חזר עם בנו  מתפילת החג. הוא הרגיש שהבית כמרקחה. יש תכונה שונה מאתמול. הבנות מלחששות עם אימן והאם שותקת. הבת השניה לא התאפקה יותר ואז אמרה לאימה בקול רם: ספרי לו, אין ברירה, הוא צריך לדעת. ליאון הנדהם התחיל להבין את מה שמבשלת לו אשתו. אז היא זרקה את הפצצה: ביום שישי אנחנו בורחים לישראל . ליאון התעלף במטבח. בנותיו תמכו בו והושיבו אותו על כיסא. לקח לו דקות ארוכות עד שהצליח להתאושש ולפלוט מילות זעם מפיו: אני אשלח את כולכם לבית הסוהר, אני יכול בשנייה אחת לטלפן למוכאבראת, יש לי שם חברים… הוא היה כה מבולבל שלא שלט במה שהוא פלט. ארוחת החג לא התקיימה. ליאון הלך לשכב במיטתו באפיסת כוחות מרוב התרגשותו . הוא חשב על בנותיו ומה יהיה אם? שלושה ימים הוא לא הלך לעבודה. הוא התחיל במסע שכנוע משלו. אולי כדאי שנזיהה תסע עם הבנות והוא יישאר בינתיים עם הבן בחלב. ואולי, בכלל, כדאי לדחות מהלך זה לימים טובים יותר. אך, נזיהה החליטה. ליאון יקירי, אתה נוסע איתנו, צעד אחרי צעד. אף אחד מאיתנו לא נשאר כאן. הפעם, המבריח בעצמו, ולא עוזריו, יוצא לדרך . הוא תמיד עבר בלי בעיות את הגבול. זאת ועוד, אין לנו עתיד בסוריה. מאיפה נצליח לחתן את הבנות האלה כאן? ליאון קיבל את הדין והחליט לשתף פעולה עם אשתו. הבעיות טרם נפתרו. איך ישלמו למבריח כסף רב שאין להם?כמשפחה גדולה, יצטרכו כסף בסכום נכבד כדי להסתדר ולהתחיל חיים חדשים בישראל! נזיהה פקדה על בנותיה: תורידו את כל תכשיטי הזהב שלכן ובעזרת השם תוכלו לקנות תכשיטים חדשים בארץ ישראל.כך היה. התכשיטים הורדו ונמסרו למבריח שהסכים שזה יהיה שכרו. כך, לא נשאר בבית שום זכר לתכשיט כלשהו, פרט  לצרור קטן של צמידים שנזיהה שמרה ושעליו עוד יסופר.

היום יום  שישי. ארוחת הצהרים הסתיימה. הסירים הושארו על השיש. המיטות נותרו לא מסודרות. המשפחה נטשה את הבית ללא שום שקית או תיק ביד. יחד הם יצאו לכיוון גן “אל-סביל” המרוחק ,שם הם התיישבו על ספסלים סמוכים בהמתנה. לפתע, לבו של ליאון החסיר פעימה. מולו, צעד , עם חברו, אחד הבלשים מהמוכאבראת שהוא הכיר. משראה את ליאון הוא חייך חיוך רחב ואמר לליאון , מטיילים מה? וליאון השיב לו בחיוך, כן, אתה רואה! הלה המשיך ללכת ונעלם בסיבוב של אחד משבילי הגן הגדול . ליאון והמשפחה נשמו לרווחה ולחשו תפילות בלבם שכבר ייגמר הסיוט הזה . עשר דקות אחרי זה הגיע טנדר שנעצר ליד פתח הגן. נהגו סימן להם לבוא. הם הלכו, אחד אחד. בזהירות  ונבלעו במהירות בתוכו. הטנדר התרחק מהשטח לכיוון הדרך הארוכה לחירות. בהמשך הדרך מבקש המבריח מכל הנשים להתעטף במטפחות ראש כך שייראו מוסלמיות למהדרין. הוא גם מבקש מכולם לנעול מגפי גומי גבוהים אותם הכין מבעוד מועד, שכן הדרך, רגלית, מחייבת זאת. שעות ארוכות עברו עד שהגיעו לכיוון ההרים בשעת חשיכה. מולם התגלה נחל שהפריד בפועל בין הגבולות של שתי המדינות, סוריה וטורקיה. עוד מעט קט ולא תהיה שליטה יותר של חיילים סורים בשטח.  נזיהה נזכרה בפעמים האחרות שעזרה להבריח נערות. היא היתה נותנת להן חצי משטר כסף סורי והיתה מבקשת שיתנו אותו למבריח רק כשעוברות את קו המים. אז המבריח היה מגיע אליה חזרה עם חצי השטר והיא היתה מוודא שזה החצי של השטר שבידה מה שמוכיח שהכל עבר בשלום. עכשיו היא ומשפחתה עוברים את הדרך הזו ללא חצאי שטרות. הם עברו את הנחל כששמעה את החיילים הסורים שואלים את המבריח ליעדו והוא ענה להם שמדובר במשפחה שלו הנוסעת לחתונה בכפר הסמוך . המבריח נסע איתם עד שהגיעו לכפר הטורקי שם שהה איתם  ארבעה ימים עד שהגיעו אנשי הסוכנות היהודית לסדר להם מסמכים כדי להעלותם לארץ. יחד עם איש הסוכנות, הם ניגשו למשרד המודיעין הטורקי כדי לחתום על מסמך שלא היה ברור להם מה טיבו. לימים נודע להם שזוהי פרוצדורה שהיתה מוסכמת בין הסוכנות היהודית ושלטונות טורקיה. הפקיד הטורקי שאל את ליאון, בטרם יחתום, אם הוא רוצה לחזור לסוריה תוך הבטחה שלא יאונה לו כל רע, לא לו ולא למשפחתו. הפעם היה ליאון החלטי! זהו, אנחנו מחוץ לסוריה וכנראה שלעולם לא נחזור אליה.

יממה אחרי חג הסוכות, נחת מטוס אל-על בנתב”ג מטורקיה. ממנו ירדו ליאון, נזיהה וכל ילדיהם. הם דרכו על אדמת ארץ ישראל בהתרגשות גדולה וידעו בלבם , שכל קושי שיהיה להם בקליטה הוא כאין וכאפס לעומת הסבל שהיה בחלב.

נזיהה ומשפחתה התגוררו במעון עולים בנתניה כשנתיים. העובדה  שנזיהה הגיעה לישראל עשתה לה כנפיים. חיש מהר התדפקו על דלתם  יהודים חלבים רבים שהגיעו בזמנו מחלב . כולם באו לראות ולשמוע חוויות מעירם שבעבר.

על האורחים שבאו לבקר את נזיהה נמנתה אורחת שבלטה בצליעתה. היתה זו אותה טרה שהגיעה עם ביתה פרדוס לדרוש בשלומה של האישה הנפלאה שהצילה אותן בעבר. היא נכנסה בבכי ,התנפלה על כתפיה של נזיהה ואמרה לה אני חייבת לך את החיים שלי ושל בתי . תראי את פרדוס :היא כבר נשואה וזה בזכותך.  נזיהה נכנסה לחדר השינה ויצאה משם עם צרור קטן של תכשיטים שאותו שמרה בחיקה ולא מסרה אותו למבריח שהוציא את משפחתה. היא פתחה אותו והגישה לטרה את הצמידים של פרדוס שבזמנו נמסרו לה. הנה הצמידים של בתך. קחי אותם. אני לא נתתי אותם לערבי שהבריח אתכן! טרה פתחה זוג עיניים כלא מאמינה ואמרה בתדהמה לנזיהה: לא! אני לא אקח אותם, הם שלך. נזיהה התעקשה לומר, אלה שלך ואני שמרתי לך אותם בנאמנות עד היום. טרה לקחה את הצמידים ולא יכלה למצוא את המילים להודות לאשה הזו המיוחדת במינה.

כעבור שנתיים, עברה המשפחה לגור ביפו. נזיהה הוזמנה למשרד הביטחון  שם הוענקה לה תעודת ציון לשבח ותעודת אסירת ציון. אלה היו כל ההטבות שניתנו לה עבור כל הסבל שסבלה בסוריה ועבור כל מה שעשתה למען עליית יהודים לארץ.

גם בהגיעה לישראל לא שפר מצב רוחה עליה. היא נשארה מופנמת ללא יכולת להתאושש מהמאורעות שעברה. ילדיה נישאו ונולדו לה נכדים. גם הם ביקשו לשמוע את קולה של סבתם מזמרת, אבל היא לא הסכימה לשיר לעולם. היא עבדה בתפירה גם בארץ. ליאון, לעומתה, זנח את התפירה. מצב רוחו היה עכור לרוב. הוא נזקק לכדורי הרגעה כדי שיוכל לתפקד.

בשנת 2004, באחד הימים, התדפקה על דלת המשפחה אישה שביקשה לדבר ביחידות עם בתיה, אחת הבנות של נזיהה. בתיה לא היתה בבית. ליאון שהיה אז בבית ופתח את הדלת לאותה אורחת, שמע ממנה, לאחר היסוסים רבים בשורה מרה ומכאיבה. נזיהה נדרסה על ידי עגלה עם סוס בשדרות ירושלים ביפו והיא הועברה בבהילות לבית החולים וולפסון. המשפחה מיהרה לבית החולים. לחדר שבו אושפזה נזיהה  הם לא הורשו להיכנס, אך צעקות רמות של כאבי תופת הם שמעו מאחורי הדלת. הרופא הודיע להם שהיא נפצעה אנושות וכולה מגובסת כך שאין אפשרות לבקרה כעת.

 ימים בודדים התפתלה נזיהה מכאבים . היא היתה כמעט ללא הכרה עד שליאון הגיע באחד הימים לבית החולים. במסדרון פגשה אותו נכדתו ושאלה אותו אם הוא לקח היום  את כדורי ההרגעה הקבועים שלו. לשמע השאלה המוזרה, נתקף ליאון בבהלה. מדוע את שואלת אותי על כך-אמר. הנכדה הורידה את עיניה ולחשה:סבתה שלי איננה.

 נזיהה נפטרה בייסורים נוראים שבוע אחרי התאונה.

כך נסתיימו חייה של האישה הגיבורה והנועזת .