נס מוסאן – עלילת דם
מאת: רב אהרן לוי
עלילת הדם ניחתה על יהודי חלאב שבסוריה כרעם ביום בהיר. בערב פסח הופצה שמועה כי היהודים חטפו את הילד “מוסאן” ושחטוהו כדי ללוש את מצותיהם בדמו. פחד נורא נפל על בני הקהילה ושמחת ערב הפסח נקטעה באחת.
אל בית מושל העיר הובהל החכם הגאון רבי חיים מרדכי לבטון זצ”ל – אב בית הדין לקהילת “ארם צובא”, ובצאתו היו פניו חיוורות כסיד. אחריו יצאו הרצים וכתב דת חתום בידיהם לאמר: “אם לא ימצא הנער “מוסאן”, יוצאו להורג מנהיגי הקהילה וחכמיה, ושאר יהודי העיר יגורשו מבתיהם”.
בהוראת חכמי העיר נתאספו היהודים בבתי הכנסת לתפילה ברוב עם, להעביר את רוע הגזירה. את שמחת ההכנות לחג החליה דממת אבל, והעיר חלאב נבוכה. חג פסח עצוב עבר על קהילת חלאב. כולם ידעו שאם לא יימצא הילד “מוסאן”, אסון נורא יפקוד את קהילתם המעטירה.
עם צאת החג הושמו פרנסי העיר במעצר, וחיפושים נרחבים נערכו בבתי היהודים. כחודשיים ימים נמשכו החיפושים, אך את “מוסאן” הנער לא מצאו. הוא נעלם כאילו בלעתו אדמה.
בי”ג בסיון ציוה ה”חכם” לבטון זצ”ל לערוך תפילה המונית בבית הכנסת. “איש בל ייעדר” – כך פסק. בתי הכנסת שבחלאב מלאו אדם. זקנים וחולים, גברים ונשים, טף ועוללים. איש לא נותר בביתו. כל תפילתם היתה, שיחוס הקב”ה וירחם עליהם, שיימצא הילד “מוסאן” בריא ושלם. בתום התפילה יצא הגאון רבי חיים מרדכי לבטון זצ”ל את בית הכנסת לבדו. גם לשמשו המסור לא התיר להצטרף אליו. בני הקהילה הביטו אחריו משתאים, האם נתקבלה תפילתם? היצליח ה’ דרכו של החכם מורם ורבם?
החכם לבטון פסע בצעדים מדודים ובטוחים אל מקום ה”חטיפה” שליד הכנסיה. ברחבה הגדולה שיחקו שני ילדים שלא הבחינו ב”חכם” המתקרב והמשיכו במשחקם כשהם צועקים בקול גדול כדרך הילדים. לפתע הצביע אחד מהם אל מרכז הרחבה ואמר לחברו. – “בעיני ראיתי כיצד לקחו הנוצרים את הילד “מוסאן” מן המקום הזה בו אנו עומדים והחביאוהו בכנסיה הסמוכה”.
הפך חכם לבטון זצ”ל את פניו, וצעד לעבר ארמון המושל, וביקש ממנו להתלוות אליו אל הכנסייה הסמוכה כדי שיחזה במו עיניו בהשבת הילד “מוסאן” להוריו. עם כניסתם הבחין החכם בילד המשחק לתומו בחצר הכנסייה הפנימית וקרא לו.
– “מה שמך ילדי?” שאל החכם.
– “מוסאן אני”. השיב הילד לפי תומו.
ציוה המושל לאסור את כומרי הכנסייה בשל עלילתם השקרית ושילח את הרב לביתו שמח וטוב לב. עם שובו התפשטה הידיעה כי רצה ה’ בעמו ונתבטלה הגזירה, ושמחתם של יהודי חלאב גדולה היתה עד לשמיים.
מתוך הכרת תודה לאלוקי ישראל על נס הצלתם, התקין ה”חכם” הגאון זצ”ל שיהפוך יום י”ד בסיון ליום משתה ושמחה, ושיהודי ארם צובא לא יפלו על פניהם ביום זה.
יום זה אף זכה לשם משלו, ונקרא שמו בישראל “פורים מוסאן”.
אם נקלעתם ביום י”ג בסיון לבית כנסת לעדת החלאבים, ותהיתם מדוע אין בני חלאב נופלים על פניהם. דעו לכם כי אין הדבר נובע מחמת קיצור התפילה או שכחה. חלילה לכם. בני חלאב אינם מקצרים את התפילה שכן הם אוהבים את התפילה מאוד. וגם שכחה אין אצלם שכן תלמידי חכמים רבים מצויים בקהילת בני חלאב, וכיצד ישכחו לומר תחנון? הם אינם נופלים על פניהם מחמת מנהג. וידוע שבני חלאב אדוקים במנהגים שלהם ובהלכה גם בהיותם בארץ הקודש. הם אינם נופלים על פניהם בי”ג סיון בגלל “נס מוסאן”.
