סיפורו של זאב חוסני

סיפורו של זאב חוסני

המרכז עלייה לארץ שניהל מחלב

ראיון משנת 1996, במסגרת פרויקט מפעל הסטודנטים של מרכז מורשת אר”ץ בשנת 1995-1996

שמות שהוזכרו בראיון: שכונות בַחְסִיטַה וגְ’מִילִיֶיה, דרג’ אסחה, מורה-חכם יומטוב ענזרוט, חכם יוסף אשכנזי, המנהל – חכם יצחק שחיבר, חכם צאדק, משפחת ג’ברי, אברהם עבאס, שלמה מנג’ד, יונה כהן , מוסה כפיף, דוד מנג’ד, רחל בן- צבי, אליהו שמי, דוד עיון, עני אפנדי , עקיבא פרנשטיין, חיים ענתבי, יוסף קוסטיקה, מורדוך עזיז, דיבו בן שחוט חוסני.

זאב חוסני נולד בשנת 1926 בחלב שבסוריה.

באותה תקופה לא היה בחלב גן ילדים. מגיל 4 נשלחו הילדים ללמוד בתלמוד- תורה (כותאב).

בחלב היו שתי שכונות בחסיטה וג’מיליה. בבחיסטה התגוררו בעיקר הפועלים ובג’מיליה האנשים היותר אמידים. דרג’ אסחה – שכונה יהודית בקרבת ביהכנ״ס, אמצע השוק בבחסיטה. גרו 4 נפשות בחדר גדול מאד עם חצר. היה גס מרתף גדול. בחוץ היו השירותים והמטבח. באמצע החצר היה עץ תות. תלמוד תורה היה ממוקם בחצר גדולה, 10 חדרים גדולים, בנויים כיתות, כיתות (כותאב). הלימודים התקיימו בשפה הערבית. למדו ערבית, חשבון, תפילה. בכל כיתה למדו 30 תלמידים. המורה – חכם, בזמנו היה יומטוב ענזרוט, חכם יוסף אשכנזי. המנהל – חכם יצחק שחבר. חכם צאדק התמחה בלימוד השפה הערבית. למדו כ-10 שעות ביום. ארוחת צהריים, מטעם הקהילה התקיימה בביה״ס.

זאב מעיד על עצמו שהיה ילד לא שובב אשר המורים אהבו אותו. הוא היה בן יחיד.

בעיות משמעת או הופעה רשלנית טופלו ע״י הזמנת ההורים ומכות. המכות נעשו בעזרת חזרן ופלאה.

בתלמוד תורה למדו עד גיל 12. בסיום הלימודים קיבלו אישור סיום.

את חגיגת הבר-מצווה חגג זאב בטקס צנוע בבהכנ״ס. אח”כ יצא לעבוד עם אבין בחנות למכירת משקאות בבחסיטה. זו היתה חנות קטנה מול ביתם. הם היו קונים בחביות ומעבירים לבקבוקים. כמו כן הכינו יין כשר לפסח בביתם. לא היה רב משגיח, סמכו על ״המילה״ שלהם. זאב עבד עם אביו בחנות עד שאביו נפטר כשהיה בן שש עשרה וחצי. לאחר פטירת אביו ניהל את החנות לבדו. לאביו היו קשרים מיוחדים בשל עיסוקו כגובה כסף למשפחת ג’ברי. אביו ידע להסתדר עם קהל. בגלל הופעתו התייחסו אליו יפה מאד כאשר בא לגבות כסף. לזאב מספר תכונות הדומות לאלו שהיו לאביו-גם הוא איש ציבור. זאב אהב את השפה הערבית. היה יושב וקורא לשכניו הערבים עיתונים, בעיקר בימי המלחמה בשנת 41. הערבים אהבו אותו והתייחסו אליו יפה גם בשל החובה לאביו עליו השלום. החיכוכים עם הערבים עד השנים 40-41 היו רק על רקע מסחרי. בסה״כ התייחסו אליהם בכבוד והערכה.

החנות שימשה מרכז לפעילויות ציוניות. בשנים 39-40 כשזאב היה בן 14-15 הוא עדיין לא ידע על הפעילויות. באותה תקופה- אביו היה נעלם מדי פעם לשבוע והיו מסתודדים בחנות. בשנת 40 זאב החל להרגיש שלאביו ישנם קשרים. קשרים עם אנשים בלבנון ועם התנועה הציונית שפעלו להבאת עלייה.

במלחמת העולם השנייה דרכי הים נסגרו וכמעט כל העלייה התבצעה דרך היבשה. מוסדות העלייה ארגנו דרכים דרך ארצות הבלקן ודרך טורקיה. מאחר וחלב שימשה צומת דרכים חשובה אז היו מגיעים אליהם יהודים דרך טורקיה. באותם ימים היו לישוב היהודי 1500 אישורי עלייה מסודרים. הסוכנות היהודית ניצלה את המיכסה לכל מיני עליות. העדיפו להעביר את העולים דרך ארצות הבלקן, טורקיה, קמישלי ומשם לחלב. בחלב התחילה התארגנות לעלייה בערך בשנות ה- 40.

בשנת 41 נשלח לחלב אברהם עבאס ז״ל. הוא נשלח מטעם המוסדות הלאומיים של א״י. הוא התאכסן אצלם. אברהם עבאס היה יליד דמשק, ציוני נלהב, ממקימי תנועת ״החלוץ״ בדמשק. עזר להקים את תנועת ״החלוץ״ בחלב. הפעילות במסגרת התנועה- מתארגנים במועדון, שומעים דברים על א״י, מתלהבים, כל אחד רוצה לעלות ארצה. התחילה התעוררות בחלב שהביאה לכך שעד שנת 46 כמעט %80 מיהדות חלב עלו ארצה. כמו כן היה לחלב חלק מכובד בעלייה. פעילים שקיבלו את העולים, ארגנו אותם, סידרו להם ת״ז וכו’. בלבנון היה מרכז פעיל ורציני. התנועה הציונית הקימה שם מוסדות רציניים. החלק של הפעילות בחלב היה רציני מאד הן לגבי היהודים בחלב והן לגבי קבלת העולים הלגאליים והבלתי לגאליים. הייתה רכבת בשם ״רכבת המזרח התיכון המהירה״, דרכה היו עולים עם אשרות, והייתה להם חניה בחלב.

נציג של חברת פרתוס בשם שלמה מנגד. בן למשפחה ענפה וציונית. אחיו הגדול דוד ז״ל היה יד ימינו של זאב שעזר בארגון ההעפלה מחלב. שלמה ידע שפות והיה עובד מטעם חברת פרתוס בקבלת עולים. העולים היו נשארים כשעה, שעתיים. היו מכינים להם מזון-לחמניות אוכל וכו’. את העולים שהיו מגיעים בדרכים בלתי לגאליות היו מאכסנים במספר חדרים בקרבת ביהכנ״ס המפואר בחלב. בשנים 40-41, כשזאב היה בן 16-17 החנות שימשה הסוואה לפעילות הרבה יותר רצינית להגברת ההעפלה. עולים שהגיעו בעלייה לגאלית, 8-10 איש ויותר. היו מלבישים אותם בלבוש ערבי, מכניסים אותם לתחנת הרכבת, הם היו נכנסים לקרונות שיש בהם עולים בלתי לגאליים ומתערבבים בתוכם. הדבר נעשה היות ולא יכולים לבדוק את כולם. זו היתה מלאכה מתוכננת. לא היו מעורבים בכך ערבים. הם ידעו מה קורה לעולים באירופה.

הייתה תחנת רדיו B.B.C בלונדון שנחשבה תחנה אמינה. הם ידעו את האמת על מה שקורה באירופה ושמעו על התקרבות הגרמנים. עקב כך היחס אליהם התחיל להשתנות בעיקר מצד אלו שלא אהבו את היהודים. הם התכוננו להישמר במידה ויהיה איזה פוגרום. החלבים נודעו במשפחתיות שלהם. המשפחה הייתה דבר חשוב.

משנת  40 והלאה בחורים רבים לא הלכו עם הבחורות היהודיות. הם ניסו לשכנע אותם להצטרף לתנועת החלוץ. החוגים הדתיים לא היו מרוצים מתנועת החלוץ. התנועה שלחה הרבה נוער וזרם העלייה גבר. הרבנים טענו שהנוער לא הולך בדרך הדתית אלא נשלח לקיבוצים. יונה כהן פעל מטעם החלוץ הדתי, לימד דקלומים. מקום המפגש העיקרי עם בחורות היה בתנועה, בעיקר לצורך סידורים וביקורים משפחתיים. לאחר תקופת יציאה ביחד היו חייבים להתארס. החלבים החשיבו את האדם ע״פ כספו.

זאב ריכז סביבו מספר פעילים ללא כל פרוטה ולמען הציונית. פעיל בשם עזרה שאשו- עבד בעיתון והיו לו הרבה חברים שעבדו בביטחון הפנימי הסורי. פעילים נוספים היי מוסה כפיף ודוד מנג’ד שהיו מעמודי התווך של החנות. לזאב תמיד היו חדשות לפעילים וכולם היו באים אליו לחנות. דוד מנג’ד היה אוהב לשתות. החנית היתה פתוחה עד שעה 22-23 בלילה. זאב היה שומע כל מיני דברים. הרבה דברים שעזרו לתת הערכות פחות או יותר על הלכי הרוח באותה תקופה. ההתנגדויות לציונות מצד הרבנים לא היו חריפות. הרבנים התנגדו מהבחינה המסורתית, דתית. מבחינתם לעלות לא״י זו מצווה אך ביקשו שילכו לכיוון הדתי. יונה לקח הרבה מהם לחלוץ הדתי. רחל בן- צבי, מי שלימים הייתה אשת נשיא המדינה, ביקרה בחלב. נפגשה בחנות עם עבאס. היא ראתה שחלק מהנוער דובר עברית, וספרים של השומר, חיים ביאליק וברנר. היא התרשמה עמוקות “לא יאומן כמה הגרעין הציוני היה חזק”.

בשנת 42 אברהם עבאס שלח את אביו של זאב לקמישלי, לבדוק איך ניתן להעביר יהודים מעירק דרך ג’זירה, קמישלי, זוהר ומשם לחלב. הדברים האלו הביאו ברכה. אביו חזר חולה במלריה. הייתה התקדמות, נקשר קשר עם מבריחים מקומיים שפעלו בשכר. הם היו מעבירים אותם בת”ז אמתיות של יהודים שעלו או שעזבו, הם שינו את התמונות כמה פעמים. לא הייתה בעיה לבחורים היהודים מעירק להיות בסוריה. השפה בעירק ובמזרח טוריה מאוד קרובה. גם המראה התאים. הם שימו עבור כל ת״ז 40-50 ל״י סוריות. זה היה הרבה בסף. באותה תק׳ אביו התחיל לספר לו על הפעילות. אברהם עבאס והפעילים עוררו את יהדות קמישלי לעלות.

בשנת 42 איש בשם אליהו שמי, היום שמאי, רפד כמקצועו, חבר של זאב. היה לוקח סחורה ומוכר בכפרים הערביים. באותה. עת המדריכים הסבירו להם שהגרמנים החדירו צנחנים מרגלים דרך ממשלת וישיי הצרפתית שעזרה לגרמנים. המרגלים קיבלו עזרה מהערבים והיה צריך להיזהר. הכוונה שלהם היתה לפגוע בצבא הבריטי. הם היו קשורים בבני הברית וכל פגיעה בבריטים זוהי פגיעה ביהודים. בכפר חלאל אל עסל מצאו בד מיוחד עשוי משי מהסוג שמשתמשים בו הצנחנים. אליהו שמי קנה את הבד. היא סיפר לזאב על הבד. זאב סיפר על כך לעני אפנדי, קצין ביטחון בדימוס, שעבד עם הבריטים. בדיעבד התברר שהבריטים ניצלו את המידע ותפסו 2 מרגלים גרמנים. מקרה אחר – אברהם עבאס הודיע לי שמגיע אליו ערבי הביתה ושיכנס איתו לכניסה לפני הבית- בוואבה. בשעת בין הערביים בא אליו אדם, אח״כ זאב גילה שהיה זה דוד עיון, יהודי דמשקאי שעסק בהעפלה. זאב היה צריך ללתת לו תעודות, ת״ז מזויפות וחומר חשוב אחר. בערך בשעה 22 הגיע קצין בריטי בדרגת רס״ן עם כלב ובריטי נוסף. הם שאלו אותי על דוד עיון, שלטענתם היה מרגל גרמני. הם רצו להיכנס אליו הביתה. באותה שעה ישבו אצלי בחצר 2 ערבים מכובדים ששתו ערק. הבריטים שאלו אותם על האיש והם השיבי שלא ראו כלום. הם באמת לא ראו מפני שזאב הכניס אותו ממקום שהם לא יכלו לראות אותו. הבריטים נכנסו אליו הביתה. הייתה לו תמונה גדילה של צ׳רציל. הם ירדו אתו למרתף ואיימו עליו שאם לא יספר להם על האיש הם יהרגו אותו. למחרת בא אליו עני אפנדי שביקש להעניק לו פרס על תפיסת 2 הגרמנים. זאב הספיק להודיע לדוד עיון שעוקבים אחריו ובזכות ההודעה הוא הספיק לברוח. באותה שנה, 42 זאב היה בן 17. עני אפנדי דיבר עם הקצין הבריטי והם ירדו ממנו. התקרית הזאת העיבה עליהם והיה צריך להיזהר. הם השתמשו בכתבי סתר בינם לבין השליחים בבירות ובקמישלי. 20 פח גבינה = מגיעים יהודים ערקיים, שמן= טורקים או עולים שאינם דוברי ערבית. זאב היה שולח ידיעות לביירות, מביירות היה מגיע עקיבא פרנשטיין, יהודי ציוני בעל תושייה. הוא היה מגיע עס עוד חייל יהודי מהצבא הבריטי עם משאית GMC גדולה. הם היו מעבירים את העולים בעגלות עם סוסים לג׳מעה מחוץ לאוניברסיטה ושם היו מחכים להם. באותה תק׳ העלו ילדים שהוריהם הסכימו. זו הייתה תק׳ של עליית נוער, תק׳ אברהם עבאס שהחליף את גמליאל בעבור- יליד דמשק, איש אשדות יעקב. אח״כ החליף אותו חיים ענתבי.

היו תק׳ שנתקעו עולים, היו לנו דרכים אחרות. מוסה כפיף היה לוקח 2-3 עולים, עולה איתם באוטובוס או במונית, נוסע איתם עד לביירות ושם מוסר אותם לאחד הפעילים. הייתה הרגשה של התרוממות רוח בבל פעם שהעבירו עולים. זאב בעצמו נסע עם עולים מחלב לביירות. לא תמיד ידע לדבר איתם. פעם, נסע עם 3 במונית, בעל המונית ערבי ידע שלנוסעים אין ת״ז. הם חנו בגראז’- אמצע הדרך בין חלב לביירות. הגיעו 2 שוטרים וביקשו לראות ת״ז. זאב נתן את שלו, 2 הבחורים עשו את עצמם ישנים, היה לו ספר הכניס בפנים כמה לירות, השוטר לקח את הספר וברך אותם לשלום. התשלום- תרומה. כינוסי תנועת החלוץ התקיימו במדרש עדאס בבסחה, שכונה יהודית בחלב צפונית לבחסיטה. הייתה להם ספריה של ב- 60 ספרים בעברית שהביא עבאס. קראו על א״י, קראו מכתבים ששלחו ילדים מא״י להוריהם. העלייה של הנוער זירזה את ההורים לעליה. ב 43 נודע לו מאביו על תכנית אדירה להעברת אוניה לטריפולי. לאביו היה ידיד ממשפ’ מוקדם. חלק מהם היו בממשלת לבנון. משפחה מכובדת בטריפולי. אביו נסע לטריפולי להכין את הקרקע לקבלת האוניה מאירופה. משום מה נותק הקשר והאוניה לא הגיעה. תק’ חיים ענתבי, השליחים שבאו לחלב היו: יני אבידוב, דוידקה-מפק׳ הבכירים של ההעפלה. התק׳ של גמליאל היתה, שקטה. לאחר שאביו נפטר שמרו על הקיים. תק’ ענתבי הייתה, דינאמית, חודש הקשר עם המבריחים ונוספו עליהם ערבים שקיבלו כסף תמורת העברת היהודים. הכסף הגיע מא״י. לאחר ענתבי היה יוסף קוסטיקה.

• סיפור:יום אחד  ענתבי הגיע אליו לחנות וביקש את עזרתו בחילוץ 2  יהודים שתקועים בגבול טורקיה. הוא וגדרו- מבריח מפחיד, נסעו שעתיים במונית והם לא מגיעים. תפס אותם צבא בגבול, שילמו שוחד ועברו. הגיעו למשטרת הגבול בגבול טורקיה, לקחו אותם לאורוות ונעלו אותם. הם חיכו שיגיע מישהו, הגיע האיש, לקח שוחד, הם לקחו את העולים וחזרו באותו ערב.
• סיפור: היתה תקועה שיירת עולים מעירק בקמישלי. היו אמורים להגיע לחלב 12 עולים בערך. בד״כ היו מגיעים בשעות הערב כאשר העסקים ברובם סגורים. זאב וענתבי הלכו לקבל את פני העולים. חיכו להם בבאו אל פארג’- מגרש חניה במרכז העיר. באותה תק’ שנת 44-45 הבריטים והצרפתים יצאו מסוריה. הסורים החלו להשתלט על המוסדות. הובילו את העולים לפי כללים מסוימים ע״מ שלא יעוררו חשד. לאחר הליכה של 15 דק’ הגיעו לביהכ״ס והתברר שהיה חסר מישהו. הם פחדו שאם הוא ייתפס כל הקבוצה תתפס. הוחלט ללכת לחפש אותו עם עוד אחד מן העולים. לאחר 2-3 שעות חיפושים מצאו אותו יושב בבית קפה משחק שש-בש ושותה תה. ענתבי שהיה שקט מטבעו נתן לו סטירה מצלצלת. העולה סיפר שהיה מיובש וחשב להגיע אח”כ לביהכ”ס. עשינו דברים ללא הבנה, ללא התעמקות במודיעין. זייפנו ת״ז, העברנו נשק ומסמכים, גייסנו מבריחים, קיבלנו אימונים וכד׳. משרדים מסודרים היו יכולים להתפעל מהסדר, הסודיות, הקשר בין החברים וביצוע המשימות.
• סיפור: קבוצה תקועה בקמישלי תקופה ארוכה. טיפל בכך יוסף קוסטיקה. יוסף היה בעל שעור קומה בנושא עליה. עבד ביחד עם עבאס. הוא יצר קשר עם עזיז מורדוך יהודי מכובד מקמישלי. עזיז סידר להם 30-40 ת״ז. לא הייתה אפשרות לשלם לו. העולים הגיעו עם תעודות מסודרות. התגייסו כולם, עזרה שאשו, דוד מנג’ד, עזרה אלו, מוסה כפיף. העברנו אותם לביהכ״ס. יוסף חזר ממורמר על היחס שקיבל מעזיז. עזיז איים עליו שאם לא ישלם לו הוא ילשין עליו. הודענו לביירות שהקבוצה הגיעה. פינשטיין הגיע אלי ב- 12 בלילה כדי לקחת את העולים. עברתי בין האנשים והודעתי לחברה שהגיעה משאית מביירות. בשעה 5 בבוקר לקחו את העולים. קנינו להם אובל היות והנסיעה ארוכה. צרכים עשו בפחית. המכוניות היו בריטיות עם תעודות מסודרות להעברת חומר סודי כך שלא בדקו אותם. אחרי 12 שעות מקבלים ידיעה שהעולים הגיעו לא״י. בבוקר בא אלי עזיז ושאל על קוסטיקה והעולים, רצה כסף. אמרתי לו שנשלם לו. יוסף לא רצה לשלם לו. הם רבו ועזיז הלשין. תפסו את יוסף עם מסמכים ורשימות. אחיו של יוסף התקשר עם עזרא שאשו שעבד בעיתון נוצרי והיו לו קשרים במוסדות. עזרא סידר עם הביטחון הפנימי הסורי שתמורת כסכזם מכובד יחליפו את המסמכים. החלפת תיק בתיק. הטילו עליו 150 ל״י ו 45 יום בכלא. זה היה כלום לעומת מה שהיה צריך לקבל באמת. עזיז התבייש. כשעלה לארץ וביקש ממני המלצה שלחתי אותו לקוסטיקה.

9 חודשים לפני שעליתי לארץ היה זרם עליה חזק והסורים התחילו להיות ערניים. הפעילות הייתה בזהירות רבה. החנות הייתה מרכז העצבים של העדה. הייתי מעביר ידיעות. המשכתי במסורת בפי שירשתי אותה מאבי. כל הפעילות לעליה הייתה בשכונה שלנו. העבודה הייתה בקבלת העולים, ארגונם, שמירה עליהם הכנת אוכל וכד’. באותה תקופה הרבה פעילים ״נשרפו״ ועלו לארץ. עקיבה פינשטיין נתפס ועונה בעוון עלייה. קוסטיקה ואחיו עלו לארץ. הרגשתי שהטבעת מתהדקת סביבי. בל החברה והעוזרים שלי עלו, נשארתי כמעט לבד.

באוג’- ספט’ 1946 בא אליי המוכתר סלים ששון ובישר לי שקיבלנו מכתב מדמשק. במברק היה רשום שדיבו בן שחוט חוסני- זאב מואשם בהברחת יהודים ופעילות ציונית ויש לתפוס אותו. המברק הגיע בעזרת אחד המשתתפים למוכתר. באותו ערב עזבתי את חלב. נתתי את החנות לרביע, מורה בתלמוד תורה. זאב ואימא שלו נסעו לביירות. בביירות ידעו על בואו וסידרו לו מקום. משם עלה לא”י. קיבל חדר אחד בחולון. בא”י המשיך את פעילותו במשך 25 שנה בחיל מודיעין.

סיפור זה ועוד הרבה סיפורם של ילידי ארם צובא (חלב) שתוכלו למצוא באתר שלנו הושגו במסגרת הפרויקט “מפעל הסטודנטים”. פרויקט זה הינו עבודת מחקר שנעשה ביוזמת וניהול המרכז למורשת יהדות ארם צובא בשנת 1996.

הכתבות נקלטו ונכתבו על ידי סטודנטים שונים אשר ראיינו את ילידי חלב, והועלו לאתר האינטרנט כפי דברי המרואיינים וללא שינויים, על מנת לשמור על מקוריות התוכן.

אנו מודים מקרב לב לכל אלה שהשתתפו בפרויקט הזה בשנת 1996: אנשים יקרים אשר זכו להיות חלק מההיסטוריה של יהדות חלב, וסטודנטים דאז בפרויקט, אשר הצליחו לתרגם את חוויות המרואיינים על הנייר בצורה נאמנה.

כתבות אלו כבר שייכות לארכיון של המסמכים ההיסטוריים שלנו ויהיו מקור למחקרים למען הדור הזה והדורות הבאים ב”ה.