*סיפורם של ילידי ארם צובא (חלב) שתוכלו למצוא בקטגוריה זו הושגו במסגרת פרויקט עבודת מחקר שנעשה במרכז למורשת יהדות ארם צובא בשנת 1996.
הכתבות נקלטו ונכתבו על ידי סטודנטים שונים אשר ראיינו את ילידי חלב, והועלו לאתר האינטרנט כפי דברי המרואיינים וללא שינויים, על מנת לשמור על מקוריות התוכן.
אנו מזמינים אתכם להיות חלק מהפרויקט החשוב הזה ולישלוח לנו את סיפורכם או ליצור עמנו קשר
החיים בחלב והעלייה לארץ ישראל
סיפורם של משה ורחל נקש
מוגש ע”י רונן נקש בשנת 1996
במסגרת פרויקט מפעל הסטודנטים של מרכז מורשת אר”ץ בשנת 1995-1996
פרק ראשן: עבודה בבית המטבחיים ובבית תלמוד תורה
״הייתי חותם על הבשר הכשר״ כך פותח סבא את סיפורו על עבודתו בבית המטבחיים. היה זה בין השנים 1945־1920, עבדתי כמחתים הבשר הכשר בבית המטבחיים.
היית המשגיח?
לא, הוא לא היה המשגיח, קופץ אבי ואומר, החכמים היו אלה שהגיעו לבית המטבחיים בחמש לפנות בוקר, ושם היו בודקים אם הבהמה כשרה לשחיטה. אם הבהמה היתה כשרה לשחיטה, סבא (שהייתה לו חותמת של הרבנות בחאלב), היה מחתים אותה, וכך ידעו כל בני העדה בחאלב כי הבשר שקנו הינו כשר. צריך לזכור כי בחאלב היו איטליזים של מוסלמים בלבד שמכרו בשר ליהודים, שכן היהודים, היו קונים בשר רק אם היתה עליו החותמת ״כשר״. האיטליזים המוסלמים העדיפו להחזיק בשר כשר בגלל מחירו היקר של הבשר הכשר, ובגלל שרוב לקוחותיהם היו יהודים.
עם איזה רבנים עבדת?
עבדתי עם אחי, חכם אברהם נקש ועבדתי גם עם חכם רחמים ענטבי, חכם מרדכי סרדל ושני בניו.
בתחילה, עבדתי עם אחי, חכם אברהם (שהיה רב ושוחט), והייתי משמש כעזר לידו. אחי היה בודק האם הכבשה ראויה לשחיטה ואם אין בה כל פגם, ולאחר מכן, אני הייתי מחתים אותה ב״לייה״(אלייה של הכבשה). השוחט, שהיה רואה את החתימה בלייה, היה שוחט את הכבשה. לאחר השחיטה, היו מפשיטים את עורה של הכבשה ושוב היה השוחט בודק אותה לפני שאני הייתי מחתימה במקומות שונים בבשר כדי שהקונים ידעו שהבשר כשר לאכילה. יום אחד, בא הרב מרדכי סרדל כהרגלו אל השוחט בבית המטבחיים, הוא בדק כחמישים כבשים ומצא אותן לא ראויות לשחיטה, (כאן נכנס אבי לדברי סבא ומוסיף, בתקופה ההיא גידלו בחאלב רק כבשים ולא פרות), רק כבש צעיר אחד היה ראוי לשחיטה. הרב מרדכי אמר לי תחתים את הכבש, אולם אני, ששימשתי זמן רב כעוזר ליד השוחטים הבחנתי כי באלייה של הכבשה ישנה נגיסה של חיה כלשהי. מיד פניתי אל המוסלמי, בעל הצאן, ואמרתי לו שאינני מחתים את הבשר מכיוון שהוא פסול. המוסלמי התרגז והרים את ידו להכות אותי, אך חברו מנע זאת ממנו ואמר לו שאם יכה אותי, יישלח לכלא לחמש שנים. לאחר מכן, קראנו לרב מרדכי והוא בדק שוב את הכבש ואכן אמר שהכבש איננו ראוי לשחיטה.
עד מתי עבדת בתור מחתים?
סבא, אומר אבי, עבד עד אשר עלח לארץ בשנת 1946.
ומניין הגיעו הכבשים?
הכבשים הגיעו מהשוק הגדול של חאלב, שם היו קונים אותם בעלי האיטליזים, ומביאים אותם לבית המטבחיים לשחיטה.
למיעוטי היכולת, שבידם לא היה כסף לקנות בשר ולחם, דאגו ראשי הקהילה, אומר אבי אברהם, הם ידעו זאת ע״פ מיקום האיזור שבו גרו מיעטי היכולת. איזור זה נקרא ״חארת אל כתאב״(בית תלמוד תורה״) שבו היו מחלקים בגדים, מזון ועזרה לניזקקים ע״פ רשימה שהיתה בידי מנהל בית תלמוד- התורה.
האם עבדת במתן בסתר?
לא. אני הייתי עובד בחלוקת לחם (״מזון״). הייתי הולך לבתי היהודים ואוסף פיתות, (היהודים היו אופים לחם ופיתות בבתיהם ולא היו קונים בחנויות, מוסיף אבי אברהם), לחם זה היה נאסף על ידי ביום שישי, ואותו הייתי מביא לבית הכנסת הקטן שנקרא מדרש, שם התגודדו מיעוטי היכולת שידם לא השיגה אפילו פת לחם, ולהם הייתי מחלק את המזון ע״פ גודל המשפחה.
האם עסקת במסחר כלשהו?
כן, אני הייתי עובד גם ב״אלטיזכן״, מכרתי נעליים משומשות וכל מיני דברים שקניתי מאנשים ואותם הייתי מוכר בשוק של יום שישי(שוק אל ג׳ומעה), שהיה מיועד גם למכירת סחורה מיד שנייה ונפתח עבור כך רק ביום שישי.
האם המשכת בעבודה בארץ ישראל?
בארץ ישראל עבדתי בתלמוד תורה בתור שמש בבית הכנסת בשכונת התקווה. היה זה בית כנסת של חאלבים ברשותו של חכם משה ששון, וחכם קבאסו.
פרק שני: סיפור עלייתה של סבתא רחל לארץ ישראל
הייתי עם ארבעה ילדים קטנים כאשר הודיעו לי שעולים לארץ ישראל ועלי להיות מוכנה למחרת בבוקר בככר השעון, כך מספרת סבתא רחל. למחרת, סבא הלך כדרכו לבית המטבחיים, ואילו אני הלבשתי את ילדיי ולקחתי אותם לנקודת המפגש בככר השעון, שם פגשתי את דיבו חיסנה, שהיה נציג הקהילה בחאלב. הוא העלה אותנו למשאית, וכאשר התכוונו לנסוע, הופיע סבא משה עם בגדיו המוכתמים מבית המטבחיים ושאל האם אני נוסעת? עניתי לו בחיוב והוא אמר לי: ״אללה מעכי״ (שאלוהים יהיה עימך כל הדרך).
רוצה אני להוסיף, אומר אבי אברהם, שאני לא הצטרפתי אל אימי. הייתי באותה תקופה בחור בישיבה וכאשר אימי סיפרה לי על דבר הנסיעה, הודעתי לה שאינני מצטרף אליה, ואני נשאר עם סבא כדי לזרזו ולגרום לו לעלות לארץ ישראל כמה שיותר מהר (סבא לא רצה לעלות לארץ ישראל בטענה שעליו לסיים את עיסוקיו ועבודתו).
נסענו לכיוון לבנון, וכשהגענו, היה גשום וקר. חיכינו במשאית כשלפתע הופיע בחור ושיכן אותנו בבית הכנסת. אולם, חוסר המזל גרם לכך שבאותו יום נתפס שמש בית המסת והואשם בהברחת יהודים לארץ ישראל, וכך נשארתי עם ארבעת ילדיי כשבחוץ קר וגשום וילדי הקטן, אלי, לא מפסיק לבכות. לאחר זמן מה לקחו אותי ואת ילדיי ושיכנו אותנו במרתף יחד עם אנשים רבים, מרתף בו נשארתי שמונה ימים, שכן אף אחד לא הסכים לקחת אותי לארץ ישראל בגלל הפחד שילדי הקטן שמכה יסגיר אותנו. לאחר שמונה ימים לקחו אותנו לבית של נוצרי ושם חיכינו חמש שעות עד אשר הגיע איש הסוכנות עם רכבו והסיענו מרחק מה ושם הוריד אותנו.
הנוצרי שהיה עמנו הוביל אותנו דרך ארוכה במשך שלוש שעות ברגל, כאשר ילדי הקטן על כתפי וילדיי הולכים לידי. כאשר הגענו לעלייה הראשונה לכיוון כפר גלעדי, כשלו רגליי ולא יכולתי להמשיך. הודעתי לנוצרי שימשיך עם ילדיי קדימה, ואני אגיע עם בני הקטן מאוחר יותר, הנוצרי לא הסכים וכך גם כל שאר המשפחות שהלכו עמנו, בטענה שאם אשאר מאחור אגרום לתפיסתם ע״י השלטונות.
בלית ברירה, עליתי את העלייה לכפר גלעדי וכך הגענו בשלום לישוב. מכפר גלעדי המשכנו לאיילת השחר, ושם נשארתי לבד, יחד עם בני אלי, ועם אנשים נוספים שהגיעו מדמשק. לאחד המתנה קצרה העלו אותנו לאוטובוס והסיעו אותנו לחיפה, תוך אזהרה שאם נעצר עלינו לומר שביקרנו את הורינו ופנינו מועדות לחיפה ותו לו. בדיעבד, כך באמת ארע.
נעצרנו ע״י שוטרים ערבים ששאלו לאן מועדות פנינו? אני השבתי כי ביקרתי את הורי ואני נוסעת לחיפה. לאחר שאחד הבחורים היהודים שילם שוחד לשוטרים הערבים, המשכנו בדרכנו לחיפה.
פרק שלישי: סיפור עלייתם של סבא משה ובנו אברהם לארץ ישראל
פעמיים ניסינו לעלות לארץ ישראל, מספר אבא. בפעם הראשונה, דרך לבנון שם שיכנו אותנו בבית מלון ונאמר לנו להמתין למדריך. אולם, לאכזבתנו הרבה, נעלם אותו מלווה עם כספנו ולא חזר. כך מצאתי את עצמי חוזר עם סבא לחאלב. בפעם השנייה, נסענו דרך דמשק ושוב שילמנו כסף רב שהועבר ע״י מתווך יהודי למדריך הערבי שיובילנו לארץ ישראל. בינתיים, שיכנו אותנו בבית כנסת בדמשק שנקרא ״ג׳ובר״, ורק למחרת בערב יצאנו לדרכנו ונסענו במונית במשך שעה עד אשר עברנו את הגבול של דמשק. מנקודה זו המשכנו בדרכנו כעשר דקות בחושך מוחלט, עד אשר פגשנו את המדריך השני וזאת לאחר קריאת סיסמה ע״י מדריכנו, שנענתה מתוך החושך. להפתעתנו, גילנו כי אנו נמצאים בחירבה ובה מצויות פרדות רבות שעליהן הועלו כל האנשים, כאשר אני, שנותרתי ללא פרדה, צועד ליד הפרדה של אבי(סבא משה).
צעדנו כחמש שעות כאשר לבסוף ראינו את אורות הקיבוצים בישראל אולם, הייתה זו רק אשליה שכן ככל שהתקרבנו לאורות לא הגענו ליעדנו. צריך להזכיר כי כל הדרך היתה רצופה במארבים ובפטרולים של הצבא הבריטי, שאותם נאלצנו לעבור ע״י שכיבה על האדמה והתכסות בשמיכות שדימו אותנו לסלעים.
לאחר אותן חמש שעות הגענו לשער של הקיבוץ יסוד המעלה, ושם פגשנו בחור עם נשק, שלאחר שנאמרה לו סיסמה קצרה, פתח את השער והובילנו לחדר האוכל. חייתה זו הפעם הראשונה שאני וסבא אכלנו לחם ולא פיתה עם ריבה. כשסיימנו לאכול, נתנו למורה הדרך חגורה כדי שיוכל לקבל את כספו. היה זה מעין סימן מוסכם שהמדריך הבאנו לישראל בשלום ועכשיו, יוכל לקבל את כספו.
למחרת הבוקר, הסיעו אותנו לצפת, והזהירו אותנו לבל נדבר עם זרים ואם נעצר, עלינו לומר שאנו נוסעים מיסוד המעלה לצפת. הדרך עברה ללא בעיות וכך הגענו לצפת./
*סיפורם של ילידי ארם צובא (חלב) שתוכלו למצוא בקטגוריה זו הושגו במסגרת הפרויקט “מפעל הסטודנטים”. פרויקט זה הינו עבודת מחקר שנעשה ביוזמת וניהול המרכז למורשת יהדות ארם צובא בשנת 1996.
הכתבות נקלטו ונכתבו על ידי סטודנטים שונים אשר ראיינו את ילידי חלב, והועלו לאתר האינטרנט כפי דברי המרואיינים וללא שינויים, על מנת לשמור על מקוריות התוכן.
אנו מודים מקרב לב לכל אלה שהשתתפו בפרויקט הזה בשנת 1996: אנשים יקרים אשר זכו להיות חלק מההיסטוריה של יהדות חלב, וסטודנטים דאז בפרויקט, אשר הצליחו לתרגם את חוויות המרואיינים על הנייר בצורה נאמנה. כתבות אלו כבר שייכות לארכיון של המסמכים ההיסטוריים שלנו ויהיו מקור למחקרים למען הדור הזה והדורות הבאים ב”ה.
אנו מזמינים אתכם להיות חלק מהפרויקט החשוב הזה ולישלוח לנו את סיפורכם או ליצור עמנו קשר
