גיבורי המקאמה: ילדים, בני משפחות דלות אצמעים, אשר עברו מסלול לימודים בשני בתי ספר: הראשון -בית הספר ״תלמוד תורה״, והשני – בית הספר ״אליאנס״.
״תלמוד תורה” או ״אל־כותאב״ בשפת אנשי המקום, פעל בגיטו היהודי, בחסיתא, אזור מגורים מעורב ביהודים ובמוסלמים. במרכזו שכן, בין היתר, מוסד לחולי־רוח ושוק ירקות. בית הספר ״אליאנס״ נוסד מאוחר יותר בפתח הגיטו, בבאב־אל-פרג’ כבית ספר מתקדם, וכדגם מועתק ל״אליאנס״ אשר שכן בשכונת היהודים האמידים בג׳מיליה, שם לא יכלו ילדי המשפחות הבינוניות והדלות ללמוד.
מדובר בקבוצת תלמידים אשר התחילה ללמוד ב״תלמוד תורה״ והמשיכה ב״אליאנס״ לאחר יסודו. בין חברי הקבוצה נכללו, בנוסף לכותב מקאמה זו, יצחק שושן, תופיק שירו, רחמים אוס, תופיק צפדיה, יצחק ששו(שושן), משה כהן, יוסף כסאר ורחמים כאביה, המוזכרים במקאמה. הם היוו את הכיתה העליונה ב״אליאנס״ PREMIERE CLASSE, השתלבו בתנועת הצופים, והיוו חלק מתזמורת כלי הנשיפה של תנועה זו.
(1 ) הכוונה לנשים שעסקו ״במקצוע״
(2 ) מלבין כלי נחושת, מקצוע שהצריך אחזקת חנות מיוחדת לכך.
(3 ) ״הכופר״, כינוי למוכר ירקות יהודי שהיה מכונה כך, משום שלא הקפיד על שמירת המסורת.
(4 ) ברובעים השונים של העיר (5 ) מוכר הפול (6 ) בחשבון (7 ) לטועה
(8 ) מכה על כף היד במקל שטוח
(9 ) ״אל עלאה״ ו״אל פלאה״ אלה הן מכות במקל על כפות הרגליים, כשהן כפותות בחבל ומורמות כלפי מעלה.
(10) כלא המשוגעים. לילדים נאמר שאם יהיו שובבים, הם יושלכו לכלא הזה.
(11) ככר לחם
(12) ממולאים
(13) פסוק 2 בספר עובדיה: ״הנה קטן נתתיך בגויים בזוי אתה מאוד״, או, כפי שתורגם לערבית, בשפת העם, ״ג״חש חמור, פי תימק אל ג׳רדון״
(14) חצי האי ערב
(15) כמה מכות על כפות הידיים
(16) שבועה בקנין ותקיעת כף
(17) ריבוי של ״עלאה״ (ראה (9) לעיל)
(18) ריבוי של ״פרחה״, שמחה. כותב המקאמה מזכיר פתגם שהיה שגור בפי הילדים לציין בעצב, את סיום ימי החופש מהלימודים בבית הספר כאשר נהגו לומר אז: ״כלץ אל־עיד ופריחתו, איג׳ה אל כותאב ועליאתו״ – היינו, נגמר החג ושמחותיו, התחיל בית הספר ומכותיו.
(19) מסלול ההליכה עבר ליד אתרים שבהם לא נשמר המוסר.
