תעלומת התנ״ך האבוד מאת יוסי ריבלין

מתוך החוברת דרכי אר”ץ מס’6 שנת 1990

תעלומת התנ״ך האבוד
מאת: יוסי ריבלין

(פורסם לראשונה ב״לענין׳/ 26.5.89)

חקירה המתפרסת על פני ישראל-ארצות־הברית-דרום־אמריקה נערכת בימים אלה, החיפוש אחר ״כתר ארם-צובא״, ספר התנ״ך היקר ביותר בעולם. את שוויו קשה לאמוד, ספק אם יש לו בכלל מחיר. דת, מסורת, ריגול, כסף. סיפור מסתורין

לא חקירה ביטחונית, גם לא חקירה משטרתית. לא עבודת דוקטורט,

וגם לא תחקיר עיתונאי. ובעצם -מדובר בכל החקירות האלה יחד. זוהי החקירה הנערכת בימים אלה, שרבים בארץ ובעולם חשבו כבר כי לעולם לא תתבצע. חקירה אחרי שרידיו האבודים של ‘כתר ארם־־צובא,״ ספר התנ״ך היקר ביותר בעולם.

סיפור גלגוליו של הכתר הוא אחד הסיפורים המופלאים במסורת היהודית. חוקר אחד אמר כי אם תגיע החקירה להישגים, היא תקרב את הנוער למורשת הוריהם. כמעט שנה מתנהלת החקירה. בלי נדר, אומרים המעורבים בה, שמסיבות מובנות אינם יכולים להיחשף. בלי נדר, בראש השנה יוכלו לבוא לטלוויזיה הישראלית עם גילויים.

״כתר ארם־צובא״ נכתב בארץ ישראל בראשית המאה העשירית על-ידי הסופר בן־בויעאה. זמן קצר אחר־כך נשדד והובא למצרים. לחלב, סוריה, הגיע במאה וד14. חכמי ארם-צובא שמרו עליו 600 שנה.

הצרות החלו במאה ה־20. מיד לאחר הכרזת האו״ם על הקמת המדינה, ב*47׳, פרצו בחלב פרעות, ובמהלכן נשרפו בתי כנסת. אז נפגע הכתר, אבל חלקים גדולים ממנו ניצלו על־ידי אנשי הקהילה והוסתרו במקומות שונים במשך עשר שנים. עשר השנים הללו יכולות לספק חומר לכל סופר בלשים, אך בסיפור הכתר לא ברור אם כל האמת תצא בסוף לאור.

לסיפור הצלת הגווילים גרסאות שונות, אף אחת עדיין לא אומתה. כיום ברור כי חלק מהם נשרפו, הלכו לאיבוד או נרקבו. עם זאת ברור, כי במקומות שונים בעולם מוסתרים דפים מתוכו.

״כתר ארם־צובא״ הוא כתב־היד העתיק ביותר של תנ״ך שלם המוכר לנו. ככל הנראה, הוא המקור המוסמך, המדויק והמקודש ביותר של הטקסט המקראי ושל מערכת הניקוד, הטעמים והמסורה. כל אלה נעשו על ידי בעל המסורה החשוב ביותר, אהרן בך־אשר, ונבדקו על ידי הרמב״ם בכבודו ובעצמו. על פי העדויות הידועות כיום, היה הספר חלק מספרייתו של הרמב״ם במצרים, שנים רבות לפני שהגיע לקהילת היהודים בחלב, למשמרת.

היום מצויים בישראל 295 דפים של הכתר, והם עוברים עכשיו תהליך של שיקום וחידוש באגף הרסטורציה של מוזיאון ישראל. 200 דפים עדיין חסרים, דפי התורה ודפים מספרים שונים מנביאים וכתובים. כל דף נוסף שיימצא עשוי לשפוך אור על חקר התנ״ך, הניקוד, המסורה, ההיסטוריה בכלל ומורשת ישראל בפרט.

30 שנה מאז היום שבו הגיעו דפי הכתר לארץ, בשנת 58׳ (אז הגיעו 294 דפים; דף נוסף הגיע בשנת 81׳), לא נעשתה שום פעולה רצינית לפתרון הפרשה. מדינת ישראל ידעה פרשיות שדורגו בסדר חשיבות גבוה יותר. בתחילת שנות ה-60 ניסו חוקרים אחדים להתחקות אחר דפים חסרים בצורה עצמאית, בברכתו של הנשיא דאז, יצחק בן-צבי. כך, למשל, פעל בנושא שגריר ישראל בברזיל, אלכסנדר דותן, בתחילת שנות ה-60. הוא חקר את אנשי הקהילה החלבית בדרום־אמריקה, ואף היה בדרך לממצאים, עד שתאונת־ דרכים קטלנית קיפחה את חייו. חקירת הספר ודפיו נעצרה.

לאחרונה קרו שני דברים שהזיזו את החקירה: ראשית, אמנון שמוש כתב את ספרו ״הכתר״. שמוש, יוצא חלב בעצמו (“מישל עזרא ספרא ובניו״), לקח על עצמו את חקירת הכתר כפרויקט אישי. בספרו מתחקה שמוש אחר התעלומה. גם אחר דפיו החסרים וגם אחר שאלות הקשורות למידת חשיבותו. למשל, האם השתמש הרמב״ם בכתר בעת שכתב את ספר התנ״ך שלו. בביתו, בקיבוץ מעין־ברוך, טוען שמוש כי לפחות שאלות אלו באו על פתרונן. הוא הוכיח, לדבריו, שהרמב״ם אכן השתמש בספר. אך שאלות אלה מחווירות לעומת השאלה הגדולה והעיקרית: לאן נעלמו 200 דפי הכתר החסרים.

הצעד השני לקידום החקירה נעשה לפני כשנה וחצי, כשארגון כלשהו, ששמוש מסרב בתוקף לחשוף אותו, שלח את הסופר איש חלב לתשע קהילות יהודיות בעולם, כדי לרחרח אחר דפיו הנעלמים של הכתר.

40 יום הסתובב שמוש בקהילות. הוא חזר בלי תוצאות ממשיות, אבל עם המלצה חד־משמעית: ״יש לערוך מיד חקירה רצינית ומקיפה. מה שלא הולך בטובות, ילך שלא בטובות.״ שמוש הבין כי עם פנייה חברית בסגנון של ״חבר’ה״ תעשו טובה, מי שיש לו דף של הכתר שיצער קדימה,״ הוא לא יגיע לשום מקום. החקירה החלה.

אמנון שמוש, השבוע, בשיחה ללעניין: ״הדף האחרון שהגיע אלינו בשנת 81׳ היה אצל יהודייה תושבת ברוקלין. היה לה שמץ מושג על ערכו של הדף, והיא שמרה אותו לימים קשים. כמוה יש כנראה עוד. מי שמחזיק בידו דף מדפי הכתר מחזיק אוצר. עם הזמן הולך ערכם של הדפים ועולה. יכול גם להיות שיש דפים אצל אספני כתבי־יד עתיקים, שמפחדים להיחשף.״

באוקטובר האחרון התגלה בברוקלין שריד מתוך עמור מהכתר, הלקוח מספר שמות. ספר שמות וספרי התורה האחרים חסרים, כאמור. הדף נמצא אצל יהודי יוצא חלב, החי בברוקלין. החוקרים מיהרו לניו יורק ושמעו מאותו יהודי כי כאשר הוצת בית־הכנסת בחלב, היה הוא הראשון שהגיע אליו. הוא הוציא את הדפים מהאש, כך סיפר, אבל לקח רק עמוד אחד. את השאר, כך סיפר, פחד לקחת.

מיכאל גלצר, מזכיר אקדמי וחוקר בכיר ממכון יד בן־צבי, שוחח אישית עם אותו יהודי מברוקלין. ״מצד אחד,״ אומר גלצר, ״עדותו מחזקת את הסברה כי הדפים החסרים נעלמו. מצד שני, יש כל־כך הרבה אנשים שהעידו כי היו הראשונים שנזדמנו לבית־הכנסת לאחר שנשרף, עד שיש מקום לפקפק בדבריו ולהמשיך בחקירה.״ אותו יהודי השתמש בדף מהכתר כקמיע. לאחרונה, כשעבר ניתוח לב פתוח היה הדף עימו כדי לשמור עליו. הוא לא התבקש למסרו למכון יד בן-צבי ואף לא נדרש לעשות כן. למען האמת, בשלב זה לא ברור אם אפשר לתבוע מאנשים המחזיקים בחלקי הכתר למסרו לידי מדינת ישראל. במכון יד בן־צבי מקווים לפחות שאותו אדם יוריש להם את השריד היקר לאחר מותו. אגב, בתום השיחה ביקש גלצר להפנות בקשה לקוראים: לחפש בבוידעם או במחסנים הישנים, אולי במקרה יימצא שריד כלשהו מהכתר, או פרט שיכול להוביל אליו.

עד כמה יקר הספר אפשר ללמוד מהסיפור הבא: לפני כמה שנים נמכר עותק פקסימיליה(עותק שצולם מהמקור בגודל טבעי) על נייר קלף במחיר של 40 אלף דולר במכירה פומבית, שהכנסותיה הוקדשו לקשישי ישראל. שועי הקהילה החלבית בעולם התמרמרו אז כי לא קיבלו התרעה מספקת כדי להגיע לארץ ולרכוש את העותק. הם לא התייאשו, וזמן קצר לאחר מכן רכשו את העותק מהקונה במחיר כפול. דף אחר מהכתר שנשלח לאחרונה לתערוכה במוזיאון הגדול להיסטוריה בניו יורק, בוטח על־ידי ממשלת ארצות־הברית ב־100 אלף דולר.

העדנה שזוכה לה הכתר בזמן האחרון לא מסתכמת רק בחקירה, אלא גם ב״פינוק״ שבו זוכים הדפים. 30 שנה שכב הכתר במרתפי מכון בן־צבי, מאוחר יותר בבית-הספרים הלאומי בגבעת־רם בירושלים, ונרקב. לא היו תקציבים לטפל בו. מה שלא עשו לכתר 600 שנה בנכר, עשו לו 30 שנה של הזנחה בישראל. עכשיו נמצא התקציב, מתר, מתו של סטיב שלום, יהודי יוצא-חלב החי בארצות־הברית, והדפים עוברים, כאמור, תהליך רסטורציה על־ידי המומחה מיכאל מגן.

אמנון שמוש: ״יש היום קהילות של חלבים כמעט בכל מקום בעולם. אפילו בהוגג־קונג, במנילה, בטוקיו. צריך להגיע אליהם. שלחתי מברקים לקונסולים. אבל לא היו לי משאבים להגיע אליהם אישית. נפגשתי עם צעירים, בניהם ונכדיהם של יוצאי חלב. שלחתי אותם לעליות־הגג של בית־אבא, למחסנים, לארונות הישנים, לנסות לחפש את הדפים החסרים.״

שמוש נותן דוגמא לבעיה נוספת בחקירה: ״הגעתי לארכיון אליאנס בפריס היו שמועות שכאן אמורים להיות ארבעה צילומים נדירים, שעשה במאה הקודמת חוקר התנ״ך המפורסם ויליאם ויקס. נברתי בערימות, אך לא מצאתי דבר. אז התברר לי שבמלחמת העולם השנייה שדדו הנאצים אז כל ארכיון אליאנס בפריס והעבירוהו לשטרסבורג. בתום המלחמה הוחזר הארכיון, אבל אז התברר שהנאצים השמידו את הקטלוג. המסמכים שנגנבו התגלגלו לפראג ולבודפשט. הצילומים, יכול להיות, נמצאים שם. לא יכולתי להגיע לשם, אבל מישהו חייב להגיע.״

מה ששמוש כן מצא תוך כדי מסעו, הוא תנ״ך שהיה ברשותו של רב ירושלמי, שנשלח במאה שעברה לחלב, לערוך השוואה בין התנ״ד שברשותו לבין הכתר, ולעשות הגהות בעזרתו. ממצא חשוב כשלעצמו. ספר תנ״ך דומה, שהיה ברשותו של הפרשן קסוטו, שאף הוא נסע לחלב לערוך השוואות, נמצא בספרייה היהודית בגבעת-רם, על-ידי חוקר הכתר, יוסי עופר.

אחת העדויות המפורטות ביותר, גם אם בעייתית, על הצלת הגווילים השרופיס, היא זו של מרדכי פאחם, יהודי יוצא חלב, ומי שהביא את הכתר לירושלים. את גרסתו מסר בשנת 76׳ להיסטוריון פרופ׳ חיים רבין. היה זה 18 שנה אחרי הצלת הכתר מסוריה ו28 שנים לאחר שריפת בית הכנסת בחלב. פאחם סיפר כי נכנס לבית־הכנסת אפוף הלהבות, מצא את הכספת שבתוכה הוחזק הכתר, ואף איתר את הספר כשהוא עולה בלהבות. הוא כיבה אותו בעוד מועד ונמלט מהמקום לכיוון ביתו של שמש בית־הכנסת, אשר בגדדי.

סיפר אז פאחם ״נכנסתי לשכונת בית־ הכנסת. בדקתי את הכתר. כיביתי אותו בבגדי, ניגבתי אותו כמו שצריך. דפקתי על דלת ביתו של השמש אשר בגדדי. הוא היה מפוחד. קראתי לו ואמרתי לו מי אני. הוא מכיר אותי כי היה עובד אצלי שכיר במלאכת הגבינה. אמרתי לו, ׳אני מוראד פאחם, תפתח, אל תפחד.׳ אמר לי, ׳מה יש? אני לא יכול לרדת לבית הכנסת.׳ אמרתי לו, ׳אל תרד, רק פתח לי. רוצה לדבר איתך. פתח. אמרתי לו, “זהו הכתר שנשאר מבין הכתרים, וזה הכתר של עזרא הסופר. אני לא רוצה לקחת הביתה. קח !

תמסור אותו לאחד מראשי העדה הגבירים. שמעא נסע, רחמו נחמד נסע, משה שלם נסע, ולא נותר אלא איברהים אפנדי כהן. קח את הכתר, תמסור לו אותו ותגיד לו, זה נתן לי מוראד פאחם, במצב זה. יתר הכתרים נשרפו.(הציטוט – מתוך ספרו ! של שמוש).

זוהי עדותו של פאחם אך קשה לקבל ! אותה בביטחון. מה שרבין לא ידע הוא, שבשנת 58׳ העיד אותו פאחס בעדות ראשונה, כי הכתר נלקח על־ידי הגויים ונמסר למושל דמשק. פאחם התייחס בעדותו ו לשמש בית־הכנסת בגדדי, רק כשנשאל ג עליו מפורשות, ואמר כי את הגרסה על בגדדי שמע מפי הרב יצחק דיין.

גרסה אחרת• אישה ושמה שרה חבר ביקרה בשנת 48׳ בחלב וטענה לאחר ביקורה כי אכן אשר בגדדי השמש הוא זה שהציל שרידים מן הכתר, והם נמצאים בידו. רב אחר, צדקה הררי, טען כי הוא זה שהוציא את הכתר מהאש והחביאו; הרב משה טאוויל, מראשי העדה, העיד בזמנו כי חברו, חכם שחייבר, אף הוא מראשי הקהילה, הוציא אותו בנוכחות אשר בגדדי.

גזבר הקהילה העיד בזמנו בפני השגריר המנוח דותן כי בגדדי מסר את הכתר אחרי שידולים לידי בן העדה, סאלים עציץ. חזן הקהילה סיפר כי כשעזב את ה חלב ב־48׳, הועבר הכתר למשה ג׳מל, וכשזה עזב את חלב, חמישה חודשים אחר־ כך, העבירו לידי איברהים כהן. וזה עוד לא הכל. איש העדה החלבית בברוקלין, ג׳וזף סיטון, טען בספרו ״מרבד הקסמים״ כי הכתר נגנב על־ידי שר סורי שנמלט איתו ללבנון.

כך או כך, חוקר שינסה לשרטט את מלוא התמונה, יגלה כי כל הדרכים מובילות לאשר בגדרי. משפחת בגדדי עלתה לארץ בשנת 51׳, ועד היום לא טרח איש לחקור אותם.

זוהי רק דוגמא אחת למלאכה העומדת עתה בפני החוקרים שמחפשים אחר הדפים החסרים. ברשותם שמות רבים הקשורים לכתר, חלקם חסויים וכנראה שלא יעשו בהם שימוש, כי רבים מהם עדיין קשורים לקהילה היהודית הנמצאת בחלב, ויש חשש לפגיעה בהם.

ומסביב לכל הפרובלמטיקה הזאת התגבש צוות־החקירה. החוקרים נהפכו לגרופי׳ם לרעיון והפכו כבר מומחים בפני עצמם. הם פועלים בתקציב נמוך, ולאחרונה הקימו עמותה כדי שיוכלו לקבל תרומות. פנו לעשירי העדה החלבית, אבל רובם סירבו לשתף פעולה. חוששים להיות מעורבים.

פרט מעניין בכל הסיפור הוא השיתוף בין החוקרים לטלויזיה הישראלית. סיפור החקירה עתיד להפוך לסרט, והטלווידה הקציבה לשם כך 100 אלף דולר. הודות לשיתוף הפעולה הצפוי, יכולים החוקרים לעבוד במקרים מסוימים במסווה של מראיינים טלוויזיוניים. אם יהיה לסרט הזה סוף טוב או לא, יגידו רק הימים הבאים. החוקרים, שמציאת ספר התורה ממלאת עתה את חייהם, יודעים רק דבר אחד: הם רוצים להביא את הדפים החסרים מהכתר הביתה, לישראל.