קהילת ארם צובא בפנמה
כתבה משנת 2003
קהילת ארם צובא במרוצת שלושה דורות
מאת אפרת טהר-קדם
חוברת מס’ 14 שנת 2003
מטוס חברת “קופה” (copa) נחת על אדמת פנמה בשעת בוקר מאוחרת של יום שישי בחודש אפריל 2001. עשרה ימים לפני ליל הסדר תוך כדי התארגנות הנוסעים לירידה מהמטוס אני נזכרת בשיחת הטלפון האחרונה, אחת מיני רבות שניהלתי עם איזק לניאדו (מראשי הקהילה). “הרב לוי טוען שבחרת מועד גרוע מאוד להגיע לקהילה. הוא עסוק מאוד לרגל החג ואני בספק אם יוכל להקדיש לך זמן.” מה לעשות חשבתי לעצמי שהחופשים של משרד החינוך ואוניברסיטה תל-אביב אינם תואמים ללוח הזמנים של הרב ציון לוי. תהיתי אם בכל זאת אזכה להפגש עם הרב לוין אולם, ברגעים אלו תוך שאני פוסﬠת לאיטי עמוסת חבילות אני נזכרת כי למעשה איני יודעת את מראהו של מארחי, הכיצד אזהה אותו בים הנוםעים הנראים כה דומים וכה שונים זה מזה?
אני מצליחה “לגנוב” עוד כמה דקות לעצמי באוספי את מזוודותי. תוך דקות ספורות אני מוצאת עצמי גוררת עגלה המובילה אותי לאולם קבלת הנוםעים. מבט ועוד חצי מבט ואני מזהה בבטחה גבר חייכן בשנות ה-50 לחייו מושיט לי יד ואומר “ברוכה הבאה אני איזק לניאדו”. “אני אפרת” השבתי המומה מיכולת שננו לאתר זו את זה בין כל ההמונים. “בואי מהרי, יום שישי היום ובשתיים יש לי ישיבה בעיר אותה דחיתי משום בואך עתה ואני רוצה שנספיק לבקר בכמה מקומות”. מיד הבנתי לאיזה קצב חיים הגעתי וגם אם רציתי לשתף את מארחי בחויות הטיסה המיגעות שעברתי נותרו אלו בגדר רצונות בלבד. תוך דקות ספורות הייתי ישובה במכוניתו המרווחת של לניאדו, שומעת הרצאה על ההיסטוריה של מדינת פנמה. הנוף הניבט משמשת המכונית נראה צחיח ושומם. מזכיר במידת מה את צפון הנגב אצלנו. ככל שהתקובנו לפאתי העיר ניבטו גורדי שחקים ענקים שהזכירו במידת מה את מנהטן.
ההיסטוריה של יהודי פנמה המונים כיום כ-7000 נפש מתפרסת על 120 שנות חיים. ראשוני המגרים היהודים הגיעו מהאיים הקריביים, יהודים אורטודוקסים מצאצאי אנוסי ספרד ופורטוגל. רבים מהם התבוללו והנותרים מהווים היום את הקהילה הרפורמית שלה בית כנסת, ובית ספר נפרדים. בשנות הארבעיס הניעו משפחות ממוצא אשכנזי. היום הם מונים מאות אחדות ולהם בית כנסת משלהם ורב שהגיע מישראל לנהל את חיי קהילתם.
הגל החלבי מהווה היום כ-40% מסה”כ יהודי פנמה שהגיעו בשנים 1925-30. “החלוצים” התישבו בעיר קולון. אח”כ עברו לצפון המדינה לדוד צ׳יריקי ולבסוף לפנמה סיטי. אליאס זכאי הירושלמי ממוצא חלבי היה המנוף הראשון להגירת יהודים חלבים תושבי ירושלים.
כך מתאר בפני חוסה זבדה (68) את ההיסטוריה של משפחתו:”אבי הגיע לפנמה מירושלים ב-1924 עם אחיו. וזאת משום שקרוב משפחתנו אליאס זכאי חי כאן בעושר.
מירושלים הגיעו שמועות על עוני ומצוקה ועל הבריטים ששולטים בישוב היהודי ביד רמה. חפשנו דרך מוצא לצאת לחיים חדשים ונוחים יותר. אמי הגיעה לקולון, הביאה איתה את אחותה הן נושאו ועברו לדוד צ’יריקי. בערים אלו היו אז מרכזים יהודיים. אני נולדתי בדוד צ’יריקי, וב-1940 בהיותי בן 9 עברה משפחתי לפנמה סיטי”.
מכאן אני למדה על מוטיב המאפיין את הקהילה החלבית בפנמה בראשית המאה העשרים ובסופה. קרוב מביא קרוב. הראשון עוזר לבאים אחריו להתאקלם ולהתבסס כלכלית. נודע כי ביתו של זכאי היה בית פתוח ושימש מרכז למהגרים חלבים. אני שומעת מרחל, ישראלית החיה כ-15 שנים בפנמה סיטי ונשואה ליוצא חלב, כי לאחר שהשתקעה בעיר ובעלה העמיד רשת של חנויות מצליחות. הגרו כמה מאחיה מישראל בעיקבותיה. קבוצה זו של יורדים ישראלים, לרובם מוצא חלבי לפחות חלקי, מהווה קבוצה חדשה יחסית והיא שמביאה למימדיה המשתנים של הקהילה.
מכוניתו של לניאדו דהרה ותוך דקות ספורות מצאתי ﬠצמי בכניסה לביה”ס היהודי הותיק אעשטיין (נוסד לפני 46 שנים)
790 תלמידים מונה אוכלוסיית ביה”ס. זכיתי לקבלת פנים לבבית, ממנהלו משה גזית אשר הגיע לפני 8 חודשים מישראל. גזית סיפר לי ﬠל שינויים מינהליים ואירגוניים שﬠובר ביה”ס בימים אלו. “הללו יתבטאו במבנה ההיררכי כאשר לכל חטיבת גיל ימונה מנהל, לכל מקצוﬠ רכז הממונה ﬠל תוכנית רוחב מגיל הגן וﬠד י”ב. ביה”ס יהפוך לדובר אנגלית כבר מגיל הגן משום שהבנים ﬠם סיום לימודיהם נשלחים לאוניברסיטאות בארה”ב.
מקצוﬠות היהדות יתאחדו לאשכול שיכלול ﬠבריח כשפה, ספרות, ולשון. מקצוﬠ נוסף חדש: ציונות. הסתובבתי באגפים השונים.הללו הזכירו לי בית ספר מקיף ישראלי. טרם ﬠזיבתי זכיתי להזמנה שלימים תחרט כאחד הרשמים היותר חזקים שהיו לי בביקורי הקצר בפנמה. הוזמנתי להשתתף כאורחת הקהילה בחידון התנ”ך המסורתי המתקיים בביה׳׳ס אינשטיין אחת לשנה. הזוכה משתתף דרך קבﬠ בחידון התנ’ך הﬠולמי הנﬠרך בירושלים ביום הﬠצמאות. מר גזית ליווני למכוניתו של לניאדו כשהוא מוסיף למאמר: “פנמה של היום אינה פנמה של פﬠם. מאז שהאמריקאים גורשו ממנה לפני שנה החלה הכלכלה לצנוח. סימניה ניכרים היטב גם בקרב הקהילה היהודית. ﬠדיין אין אלו ניכרים בקרב יוצאי חלב. אך כ-%20 מכלל המשפחות אינן מסוגלות היום לשלם שכר לימוד הנטל נופל ﬠל הקהילה כולה.
תהיתי האם ﬠובדה זו תשפיﬠ ﬠל “מסﬠ התרומות” שלקחתי ﬠל ﬠצמי לנהל ﬠבור המרכז הﬠולמי למורשת יהדות ארם-צובה אשר מימן את טיסתי.
התחנה הבאה היתה בית הכנסת “שבת אחים”. זהו מרכז החיים היהודים הרוחנים והתרבותיים של יהודי חלב. המבנה המפואר, מכיל חדרי לימוד, תלמוד תורה ובית כנסת מהודר ששופץ לאחרונה ומנוהל ביד רמה משך 50 שנה ﬠ”י הרב ציון לוי.
בבית המדרש הסמוך פגשתי ברב מאיר ﬠנתבי. “שלום לך, ברוכה הבאה” קידמני בחביבות. “מנחם ידיד שוחח ﬠימי על בואך ואﬠשה הכל כדי לﬠזור לך. אולם אני מבקש ממך לקחת בחשבון את הﬠובדה שאני רב של כולם ולא רק של החלבים. ולכן בנושא שיווק הספרים ﬠל רבני חלב לא אוכל לﬠזור לך.” וכך נסגרה בטרם נפתחה הדלת שתכננתי לפתוח הישר ﬠם בואי כדי לﬠניין את חברי הקהילה אודות מפﬠל ההנצחה האדיר המושקﬠ בשנים האחרונות במורשת יהדות ארם צובה.
הרב ﬠנתבי תאר בפני את היהודי החלבי האופייני כאדם מפולפל, פיקח, שהצלחתו היא גם בזכות חריפותו אך בﬠיקר בזכות אמונתו החזקה בקבייה. אולם המאפיין הﬠיקרי של הקהילה החלבית בפנמה הוא, לדברו, נﬠוץ בהבדלותה. זו קהילה יחידה בﬠולם שאין בה נישואי תﬠרובת ﬠד כדי כך שבחור המﬠוניין לשאת בת מבנות הקהילה – יבדוק היטב אם בשושלת המשפחתית גר או גיורת מצויים.
גיל הנישואין בקהילה זו מﬠט יותר גבוה. בעוד במכסיקו נישאות בנות בגיל 15 ובברוקלין בהגיע לגיל 18 ולגיל 17, בפנמה הן נישאות בגיל 20-22 לﬠיתים לאחר מס’ שנות למוד אקדמיות. הבנים נישאים מﬠל גיל 25 לאחר ששבו מלימודים באוניברסיטאות בארה”ב והחלו להתבסס בﬠסקי אבותיהם. לפני כשנתיים הוקם בית כנסת נוסף באזור המגורים פאיטייה, אזור אליו ﬠברו בﬠשרים השנים האחרונות משפחות רבות מיוצאי חלב וזו סיבת בואו של הרב ﬠנתבי לפנמה לנהל את בית הכנסת הקרוי “אהבת ציון” כהוקרה ואהבת הקהילה לפוﬠלו המסור של הרב ציון לוי.
השיחה נקטﬠה ﬠם הכנסו של יצחק לניאדו לחדר ואיזכורו שﬠלינו להמשיך בתוכנית. ﬠם צאתי מבית המדרש – טפח ﬠל ראשי – גל חום נוראי. במשך שבוﬠ ימים לא הצלחתי להסתגל לחום וללחות הכבדה, אן כפי שאמר לי אחד מזקני הקהילה “כשיש ביזנס טוב מתרגלים לכל מזג אוויר”.
בהגיﬠנו למרכז היהודי החדש נכנסנו תחילה לסופרמרקט “כושר” בבﬠלות משפחת זכאי. בין המדפים מצאתי מוצרי אוסם, תלמה, מצות לפסח, יינות-אפרת וכרמל מזרחי וﬠוד בסמוך מצוייה מסעדה כשרה. האוירה היתה ישראלית, מﬠט בני-ברקית מתובלת בירושלמיות.
בליל שפות נשמﬠ בחלל: ﬠברית, אנגלית, ﬠרבית וספרדית. ﬠרוב הגילאים מצביﬠ ﬠל נשים צﬠירות בשנות הﬠשרים לחייהן הבאות ﬠם זאטוטיהן להתפנק מחוץ לבית וﬠד לאנשי ﬠסקים הבאים לחטוף מרק ביתי. “בכל פﬠם המרק שונה והאחד טעים יותר מהשני” מסביר לי מארחי.(בשנים האחרונות הוקמו בפנמה סיטי מספר מסﬠדות כשרות).
בﬠוד אנו מסבים סביב השולחן נכנסת ג’ינה לניאדו אשתו הנאה והמטופחת של איזק. מאחור מגיע בהפתﬠה נכדו הנמרץ שמﬠון. ג’ינה פונה אלי בﬠברית קלה. “את מוזמנת אלינו לﬠרב שבת” היא מיד אומרת. וכך אני לרגﬠ תוהה ביני לבין ﬠצמי האם היום הראשון ישאר בזיכרוני כאפיזודה חולפת? האם הדלתות תמשכנה להיפתח בפניו והאם המידﬠ המוקדם שקיבלתי אודות סגירותה של הקהילה החלבית הפנמית בפני זרים ולא כל שכן בפני חוקרים הוא מוטﬠה? ימים יגידו…
מותשת מן המרוץ אך מופתﬠת מקבלת הפנים החמה והפתוחה גררתי ﬠצמי למכוניתו של לניאדו.
