מתוך החוברת דרכי אר”ץ גיליון מס’ 2 שנת 1987

המרגל

מחלב לישראל ומשם לביירות ודמשק

*מאת: לבנה מושון

שאול כרמלי, לשעבר בוקעי, נולד בחלב ב־1927, להוריו זהבה ויוסף בוקעי. אביו היה דרשן בבית הכנסת הגדול, והדרשות שנשא בשבתות אחר־ הצהרים ריתקו אליהן המונים מבאי בית הכנסת. משפחת בוקעי התגוררה בחצר של הרב מרדכי לבטון. עוד כשהיה בן 12, תלמיד ב״תלמוד תורה״, מת עליו אביו, והוא הועבר ל״בית היתומים״ של הקהילה.

זוהי עדותו של ׳מסתערב׳. הוא ריגל בביירות ובדמשק בשנתיים הראשונות של המדינה, ועם המון מזל יצא בשלום. היום,כשהוא קולט מה עבר עליו, קשה לו להירדם. סיפורו התפרסם לראשונה ב״כותרת ראשית״.

שאול כרמלי(80. פנסיונר). 38 שנים עברו מאז חצה את הגבול הלבנוני חזרה לארץ. אבל הפחד עודנו טרי.כרמלי נולד בחאלב. סוריה, ועלה לארץ ב־1943. תחילה היה בקיבוץ נען ולאחר מכן עבר לגבת. שם צד את עינם של אנשי המחלקה הערבית של הפלמ”ח. בגיל 17 1/2 סופח הנער בעל החזות המזרחית ליחידת ה־מסתערבים. לאחר הכשרה בסיסית נשלח לאסוף מידע מודיעיני בירושלים המזרחית מטעם הש”י, השתתף בלכידתם של רוצחי הזוג היהודי בגן־הוואי שבירקון, סייע בהבאת מעפילים בקיסריה ובנהריה ואסף מידע על הכוחות הערכיים ביפו.

אבל ההרפתקאה הגדולה שלו החלה בפברואר 1948. מספר כרמלי: ״בחודשיים לפני כיבוש חיפה הערבית בידי כוחותינו ירדתי לעיר התחתית, הסתובבתי שם ואספתי מידע. תודות למידע שסיפקנו חברי ואני פוצצה. בעודה במוסך. מכונית־תופת שהיתה אמורה להישלח להדר־חכרמל מאז לא ניסו הערבים לשלוח מכוניות־תופת לשכונות היהודיות.

“ביום שנפלה חיפה הערבית בידינו, באפריל 1948, קיבלתי הוראה ממפעילי ביחידת המסתערבים, ש’, לעזוב את הארץ עם הבריחה ההמונית. ללא שום הכנה משימה כזאת לא עלתה בדעתי. קרא לי האיש אליו למעלה, להדר־הכרמל והודיע:

“מחר אתה יוצא לביירות. לך בבוקר לנמל. יגיעו סירות. תהיה בריחה, תשלם עכור הנסיעה ותעשה כמו כולם. הנה 600 לירות. דאבר חאלאק, ואללה מעק. (דאג לעצמך וירחם השם).”

אחד מאנשי היחידה. ג’מיל, כבר היה בביירות, וחבר אחר, יצחק. עשה גם הוא את דרכו לשם. “הכסף היה כתוך חגורת בד. שקשרתי אותה סביב בטני מאותו רגע היתה זו הבעיה שלי איך להמשיך את הדרך. לאיש לא היה מושג. הלכתי לבית־מלון ולנתי שם אותו לילה. לאחר כיבוש חיפה. שמעתי מחדרי במלון את קולות הצהלה בעיר. הרמקולים השמיעו שירים של שושנה דמארי. הם שם שמחו. ואני הייתי במלון עלוב רקוב ומטונף, בדרך אל הלא־נודע. הכל היה עגום. במיסדרונות קיללו את היהודים. פחדתי שמישהו ינסה לבדוק את זהותי. היה לי אמנם כיסוי של פליט פלסטיני. אבל המיבטא שלי היה שונה ממי-בטאו של ערבי מוסלמי. בעל המלון הסתכל עלי בחשד. בבוקר. בדרך לנמל, ראיתי את החבריה שלנו נכנסים לבתים הנטושים. כל אחד החזיק משהו ביד.״

הסירות המתינו בנמל. כרמלי יצא תחת השם תאופיק אסעד, ונמנע משיחה עם הנוסעים האחרים. עד מהרה נודע כי הסירות לא יגיעו לביירות, אלא רק עד צידון המוני הפליטים בנמל היו נסערים מאוד. “היתה לי חרדה עצומה,״ מספר כרמלי. ״הייתי רק בן עשרים הסירה היתה מלאה עד אפס מקום. הפליטים האחרים הציקו לי. הרגשתי רע והיקאתי. כל הזמן דאגתי איך אמצא את ג’מיל. כעבור יממה הגיעה הסירה לצידון ועגנה רחוק מהנמל. השילטונות הלבנוניים לא התירו לפליטים להיכנס. בוססנו את דרכנו במים ובחשאי נכנסנו לצידון״.

רק מזל

לאחר קשיים כאלה ואחרים הגיע כרמלי באוטובוס לביירות. המידע היחיד שש’ צייד אותו עם צאתו היה ש”לג’מיל יש בית־ חרושת לסוכריות באיזור המיסחרי של ביירות׳. הוא לא הצליח לאתר את ג’מיל, אך מצא חלפן־כספים שהיה מוכן להחליף את כל כספו — 16 לירות לבנוניות ללירה מנדטורית אחת. בתוך שבועיים, עקב נחירת הפליטים וההיצע הרב שבעיקבותיה, ירד ערך הלירה המנדטורית כדי מחצית. בימים הראשונים התגורר כרמלי במלון, אך מאחר שהמשטרה נהגה לפשוט על בתי־המלון ולעשות חיפושי־פתע בנסיון לאתר פליטים פלסטיניים, הוא שכר דירה ברובע הנוצרי: ״עשיתי זאת משתי סיבות. האחת — נראיתי כנוצרי יותר מאשר מוסלמי. והשניה — הנוצרים נהגו לשאול פחות שאלות.״ עד מהרה התחוור לו כי שכניו הנוצריים היו פרו־קומוניסטיים הם שנאו את הערבים המוסלמים ובכל הזדמנות ששו לבשר על ניצחונה של ישראל בקרבות. ביתרת כספו. חמשת אלפים לירות לבנוניות, רכש כרמלי קיוסק באחד מרחובותיה הראשיים של ביירות

״חזרתי לחפש את בית־החרושת לסוכריות של ג׳מיל, והפעם הצלחתי. התברר שנותק הקשר בינו לארץ. כעבור חודש הגיע מהארץ שמעון. הוא בא דרך קונייטרה. וידיד. כומר, העביר למענו מכשיר־קשר, על גבי חמור. שמעון שכר דירה והתקין כה את המכשיר. לא עבר זמן וחבר בשם יעקובה הגיע, בסירה. והביא איתו מכשיר־קשר שני. 12 אלף לירות־שטרלינג ונשק. בכסף קנה מונית ועבד עליה כנהג. נעזרנו בו רבות לנסיעותינו ולהעברת חפצים. המשימות היו מועברות בקשר. נהגנו להיפגש ברחוב ולבלות יחד. היום, כשאני חושב על כך, ברור לי שהיתה זו טעות. אסור היה לנו להיראות ביחד.״

הקשר עם הארץ התבצע שלוש פעמים ביום. היום הוא סבור שרק במזל לא עלו עליהם. המזל שיחק להם יותר מפעם אחת. ג׳מיל החזיק בבית־החרושת שלו פועל מיקצועי ראשי שעשה עבורו את רוב העבודה. הוא הציע לג׳מיל לשאת את אחותו היפה לאשה. הקשרים הלכו והתהדקו וג’מיל התארס. יום אחד יצאנו. ג’מיל, יצחק. הפועל ואני לבלות בבית־קפה. בהופעה של זמרת. בחרנו בשולחן הקרוב ביותר לבימה והזמנו כיבוד. המסך עלה — ומי נראה על הבימה! המתופף של התיזמורת היה לא אחר מאשר בן אחי. מייד, מחשש שיחשוף את זהותי (מאוחר יותר הסתבר שהוא בכלל לא הבחין בי), קמתי ואמרתי לחברים שאני מסתלק. בצד הסברתי להם את העניין. הפועל לא הבין מה קרה. המצאנו איזושהי סיבה שבגללה עלינו ללכת. ג’מיל והפועל נשארו. אחר כך סיפר לנו ג’מיל שהיה לנו מזל גדול: המשטרה הגיעה לבית־הקפה כדי לחפש אחר פלסטינים שהתחמקו מהחזית ושהו בביירות אילו נשארנו, ודאי היינו נעצרים לחקירה. ג’מיל עצמו יצא מזה בגלל שהיה לו פספורט טוב

״יום אחד הגיע לקיוסק לקוח. הוא הסתכל על שותפי יצחק וקרא “אללה, זה כמעט הוא בכבודו ובעצמו. אני משוכנע בזה!” לא הבנו על מה הוא מדבר. האיש סיפר, כי הוא היה בעל המוסך בחיפה. מקום שם התפוצצה מכונית־תופת והרגה שניים מבניו. הוא היה בטוח, כי שותפי יצחק דומה לאיש שהביא את מכונית־התופת למוסכו. לאחר שהמסתערבים גילו כי במוסך “אבו שאב” שבחיפה התחתית עומד אמבולנס של הצלב־האדום טעון חומר־נפץ, והוא עומד להישלח במכונית תופת לחיפה העילית, יצאו שני מסתערבים. שאחד מהם היה יצחק, בשני כלי־רכב אל המוסך. הנהג השני הכניס לתיקון מכונית עמוסה ב*300 ק”ג חומר נפץ והעמידה לצד המאבולנס, בכוונה לפוצצו. בעל המוסך התווכח איתו וטען, כי הוא אינו מוכן לתקן את המכונית. “הנהג” התעקש ולבסוף ביקש לגשת רגע לשירותים. בפתח המוסך חיכה יצחק עם רכב הנסיגה. תחת לגשת לשירותים יצא ה־נהג אל המכונית הממתינה והשניים נמלטו. המכונית הטעונה התפוצצה לאחר כמה דקות, האמבולנס התלקח כמובן. וכשלושים איש נהרגו. כרמלי: “התברר, כי בעל המוסך ניצל. משום מה הוא זכר את פניו של יצחק. אנחנו העמדנו פנים שזו טעות. נתנו לו לאכול ולשתות והעברנו את העניין אבל אחר־כך דאגתי מאוד”.

״בערב האירוסין של ג’מיל ישבנו אנו, חבריו, ובני משפחתו והיטבנו ליבנו במאכל ובמשקה. אבי הנערה קם וסיפר “מה אניד לכם” לפני חודשים אחדים התחתן בחור פלסטיני עם בחורה לבנונית מוסלמית. הבחור הביא לשימחה את כל החברים שלו. התברר, שהם היו כולם מרגלים ציוניים הם נתפסו ונכלאו כך סיפר האב, נדהמנו. מייד תפסנו את עצמנו, התאוששנו והתחלנו לקלל “ימח־שמם של הציונים האלה, שילכו לעזאזל”. העניין נבלע איכשהו״.

סחיטה

החברים בביירות המשיכו להיפגש זה עם זה ברחובות ללא חשש. אי־הזהירות כמעט שהסגירה אותם. הסיפור הבא יעיד על כן: “יום אחד בא אלי ג׳מיל, הוא היה חיוור, מבוהל ורועד. התברר, כי יצא לטייל על גשר בבירות עם הפועל שלו(גיסו לעתיד). לפתע שאל הגיס, כמה קילוגרם חומר־נפץ נחוץ כדי לפוצץ גשר מעין זה! בתור מה אתה שואל אותי, אמר ג’מיל, בתור מוכר סוכריות? בתור מרגל ציוני. השיב הפועל. ג’מיל נדהם. הפועל הרגיע אותו. אל תדאג, אני אמנם מוסלמי אבל בעד ישראל; לא איכפת לי שתישא את אחותי לאשה. אבל ג׳מיל כעס עליו ואמר שהוא מדבר שטויות. הפועל התעקש — בוא ואצביע לך על השגיאות שעשית. אמר. מי קורא 14 עיתונים ביום? איך זה שאתה והחברים שלך מסתובבים כל היום בחליפות ומתבטלים? שמעתי את ג׳מיל, והרגעתי אותו. התקשרנו לארץ ושאלנו מה עושים התשובה — משאירים זאת לשיקולכם. החלטנו, שלא כדאי לחסל את האיש. ג’מיל קבע איתו פגישה והציע לו לקנות את בית־החרושת כיוון שהוא עומד לצאת לטיול לחו״ל. הפועל הבין שכאן הוא יוכל לסחוט כסף. בסוף הוא זכה במיפעל חינם. ג’מיל אמנם נשאר בביירות. אבל עבר לחלק אחר של העיר״.

״לימים. בעודי מטייל ברחוב בבירות. פגשתי את אפרים אפרים. הבחור שאיתו הייתי בעיר־העתיקה בירושלים. אפרים היה רזה ומבוהל, הוא סיפר. שצה״ל שבה פלסטינים והושיבם בכלא. הוא וסגן יעקב בוקאי הושתלו בכלא בין השבויים. כדי שיוכל לצאת איתם. לאחר שישוחררו, לירדן. בהיותם בירדן. בוקאי עשה טעות כנראה. ומישהו הלשין עליו. הוא נתפס.

הורשע והוצא להורג. אפרים נמלט בעוד סועד והצליח להגיע לביירות. מיד העברתי את הידיעה בשידור לארץ. רק כך ידעו מה עלה בגורלם של השניים. באותו ערב הלכנו לקולנוע. הוצג סרט דוקומנטרי על כיבוש יד־מרדכי בידי המצרים, ראינו את הקרב המר על הקיבוץ. ראינו תמונות אותנטיות שבהן נראו חיילים מצריים נופלים בקרב. הקריין התפאר בניצחון. אחר־כך שודרה ידיעה כאילו שני ישראלים. חברינו עזרא חורין ודוד מזרחי. נתפסו על־ידי המצרים. עונו והודו כאילו משימתם היתה להפיץ חיידקי טיפוס ודיזנטריה במי־הבארות. הם הוצאו להורג. מיהרנו לשדר נם את הידיעה הזאת לארץ”.

סניף ראשון בדמשק

גולת־הכותרת של הפעילות בביירות היתה חיסולה של הספינה “אכט היטלר”, שרכש לבנוני אמיד לבילויים וטיולים. הישראלים חששו שהלבנונים מתכוונים להשתמש בה במלחמה. הספינה עגנה במיפרץ ראס־ ביירות, והודעה על כך הועברה לארץ התשובה היתה: לפוצץ. לאחר תישדורות אחדות לכאן ולשם הוחלט כסופו של דבר לשלוח חבלו מהארץ למשימת פיצוץ הספינה. ״עשינו סיורים כדי למצוא מקום־ נחיתה מתאים על החוף. זו היתה עבודת נמלים. עם הידע המועט שלנו במיפוי איתרנו מקום מיפגש מרוחק. סמוך לבית־הקפה “מידיטרנה” שמיקומו היה ידוע לצה”ל. לא ידענו לתת נ”ץ ימי. בלילה שנקבע יצאה ספינה מן הארץ ועליה מפקד חיל־הים. יוחאי בן-נוןי בכבודו ובעצמו. וכן החבלן -חברנו אלי. איש המחלקה שסופח לחיל־הים. בערב הלכנו לכלות באותו בית־קפה. היה שם קוסם שקרא בכף־ היד, וסיפר דברים על כל אחד. ברחנו משם לפני שיגיע אלינו. נסענו עם המונית “שלנו” לנקודה על החוף. בשעת־ האפס אותתנו בפנס עטוף בנייר. שהאיר בכיוון הים בלבד. אלי הגיע לחוף בסירת ־גומי. הוא פשט את חליפת־ הצוללנים שלו ולבש בגדים יבשים שהביא איתו. נכנסנו למונית. חצינו את ביירות. הגענו לקצה השני. לראס-־ביירות, ושכרנו סירה. יצחק ואני ירדנו איתו למים. הוא לבש את חליפת הצוללנים, לקח את חומר־ הנפץ והדביק אותו לתחתית הספינה. אחר־ כך החליף את בגדיו וחזרנו. בסירה שלו היו כמה חבריה והיתה פגישה מרגשת. הספינה התפוצצה למחרת בבוקר. למרבה המזל, לא קשרו את העניין לישראל. התברר, שבעל היאכטה היה מסוכסך עם ארגון יהיד־ השחורה׳, שדרש ממנו כספים ואיים שיפגע בו״.
באחד הימים פגש כרמלי וחבריו בפאוזי באוג׳י, מפקד הכנופיות הידוע, שעמד בראש ההתקפה על קיבוץ משמר העמק והצליח להימלט מבעד מועד לביירות. ״שאלתי בשידור לארץ, אם לחסל אותו, השיבו: אין צורך. טכנית, יכולנו לעשות זאת.״

במהלך המלחמה התכוון צה״ל לפוצץ את מאגרי הנפט בטריפולי. החוליה הביירותית התבקשה לאסוף מידע על מצב המאגרים. כרמלי וחבריו שוטטו ימים על ימים בטריפולי, ואולם המלחמה הסתיימה והתוכנית לפוצץ את המאגרים התבטלה. חצי שנה לאחר שהגיע כרמלי לביירות. הורה לו ש’ לצאת לדמשק ולהקים שם סניף דומה. ״למה הוא בחר בי — אני לא יודע. השארתי את הקיוסק ליצחק. ג׳מיל נתן לי סכום כסף גדול ונסעתי. אמרו לי להסתובב קצת בעיר ולשכור דירה. שהיתי שם עשרה ימים וחזרתי לביירות, להביא את שמעון ואת מכשיר־הקשר.״

“בשובי לדמשק החלטתי ללמוד צרפתית. הלכתי לבית־ספר •ברליץ׳ לשפות. ״בית הספר היה מיבנה של 12 חדרים ובו למדו כעיקר אנשי־הקצונה של הצבא הסורי, מדרגה של סגני־אלופים ומעלה. כרמלי התיידד עם מנהל בית־הספר והציג עצמו כירושלמי לשעבר, ממשפחה מיוחסת ורבת אמצעים. יום אחד סיפר לו המנהל שקיבל מענק גדול מאוד ממשרד־החינוך הסורי. ״הצעתי לו להשקיע גם מכספי ונעשינו שותפים. שמעון הועסק בבית־הספר כמורה לצרפתית. התחלתי להתיידד עם הקצינים.

תקרית מצערת

בדמשק נהג כרמלי ללכת להתפלל במיסגד ובכנסיה לפי הצורך. הוא נמנע מכל קשר עם הקהילה היהודית, והמשיך להתרועע עם הקצינים. יום אחד נתבקשתי לצאת לשדה־התעופה הצבאי, אל מאזה, כדי לאסוף ידיעות. זה היה מחוץ לעיר. היו לי אופניים ויצאתי לדרך. לצידי הדרך ראיתי חבורה של אנשים שעסקו בעבודות דחק ועליהם הופקדה שמירה. תחילה חשבתי שאלה הם אסירים. עצרתי מולם, ופיתאום אני שומע שהם מדברים עברית. השומרים הרחיקו אותי. כשחזרתי, התקשרתי לארץ לברר מי הם, השיבו לי שיכול להיות שאלה השבויים מהקרב על משמר-הירדן.

ייצאתי לגיחה שניה על האופניים ולקחתי איתי בגד־ים במסווה. מחוץ לעיר היתה בריכת־שחיה לאזרחים. כשעמדתי מול הישראלים השבויים עצרו אותי שומריהם. הם הסיעו אותי לחקירה. לא עוניתי, אבל הועברתי מחוקר אחד למישנהו. לאחר חקירה מאומצת נתתי להם שמות של קצינים שאיתם הייתי מיודד. הם חשדו שאני פלסטיני־מוסלמי, שמרגל לטובת הציונים בעבור בצע כסף. לרגע לא העלו על דעתם שאני יהודי. סיפרתי להם על משפחתי הפלסטינית המכובדת. לי עצמי לא נראו התשובות שנתתי להם משכנעות. רעדתי כולי וכל הסימנים אמרו שאני משקר. למעשה, הם יכלו לוודא את הפרטים האלה בוועד הערבי־העליון, אך למזלי, הסתפקו בכך שהתקשרו לבית־הספר לשפות ודיברו עם המנהל, שותפי. הוא אישר שהוא מכיר אותי. אחד הקצינים החוקרים יצא איתי לבית־הספר; המנהל חתם על טופס ולקחנו את הקצין למסעדה. בעל המסעדה קיבל אותי בלבביות גדולה, והקצינים שאכלו שם ניגשו לדבר איתי. הקצין המלווה בא במבוכה והתחיל להתנצל על התקרית המצערת. אני עודדתי אותו ואמרתי, שהעירנות שלהם ראויה להערכה.”

אותו לילה לא עצם כרמלי עין. הוא היה מבוהל לגמרי והמחשבות על מה שעתיד עוד לקרות לו ריפו את ידיו. ״הלכתי לשמעון וביקשתי שיודיע לארץ שאני מוכרח לעזוב. התיק שלי כבר נמצא אצלם. מחר עלול לבוא קצין יותר חכם ולבקש לפתוח את התיק מחדש. אני לא רוצה להסתבך שנית, ועדיף שאעזוב. הסכימו שאחזור לביירות. אמרו לי לסדר את עניין עזיבת דמשק מבלי לעורר חשד. למנהל בית־הספר סיפרתי שאני צריך לנסוע דחוף. לבעלת־הבית שלי לא אמרתי דבר. עוד באותו יום חזרתי לביירות. הסתובבתי שם שלושה ימים. לא הייתי שקט. ביקשתי בשידור לארץ לחזור הביתה. הפחד לא עזב אותי לרגע. עד היום יש לי סיוטים. כאשר עוצר אותי שוטר ומבקש רשיון־נהיגה, אני נזכר בפחדים שלי מקצינים חוקרים, והיד שלי רועדת.״

ביולי 1949 הגיע כרמלי במונית מביירות עד לכפר בינת־ג׳ביל. סוכם, כי שמריה גוטמן, שהיה מפקד היחידה באותם ימים, ימתין בגבול כדי לזהות אותו. כרמלי היה לבוש חליפה. הוא חצה את הגבול ברגל ישר אל עמדות צה”ל. החיילים צעקו אליו בערבית להרים ידיים. הוא ענה בעברית, ושאל על שמריה גוטמן. הם לא הבינו על מה הוא מדבר. מאוחר יותר הגיע גוטמן והעניינים הסתדרו. כרמלי חזר הביתה.

״כעבור זמן מה בא אלי שמריה גוטמן ואמר שהוא רוצה לשלוח אותי לעיראק. לא פחות ולא יותר. אמרתי לו, תן לי קודם לעכל את מה שעברתי. אם אשתחרר מהסיוטים שלי, אדבר איתך על עיראק.״ שאול כרמלי לא יצא שנית לאף שליחות. במשך שנה היה מושל צבאי בגליל המערבי. ולאחר־מכן עסק בענייני מיסים. חבריו ליחידה המשיכו בשליחותם ועברו מארץ לארץ. הם עדיין נפגשים לפעמים. סיפורים לא חסרים להם — אבל עוד לא נמצא גורם שיהיה מוכן לממן ספר על עלילותיהם.

*לבנה מושון. עיתונאית וסופרת, נולדה וגדלה בתל־אביב. בת להורים ילידי חלב, ונכדה למלמד אליהו מושון ז״ל ולרב אברהם רביע ז”ל. היא למדה בתיכון עיוני ״תלפיות״ וקיבלה את התואר הראשון באוניברסיטת בר־אילן בלימודי חינוך וגיאוגרפיה, כן למדה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב. לבנה כותבת בעיתוני ילדים ומבוגרים כאחד. בין ספרי הפרוזה שלה. ” זרעים של חלומות״, ״חוט צמר כחול״, ״איך אני״ ו”קמטי דאגה״.