* הפיוט ידוע לרוב יוצאי אר״ץ. שרים אותו בעקר ברגלים והוא מופיע ברוב ספרי הפיוטים, בין השאר ״שיר ושבחה הלל וזמרה״ בהוצאת חברת הפצק של ק״ק מגן דויד בניו־יורק.
* כפי שנהגו משוררי אר”ץ, הפיוט מותאם למנגיגה של שיר בערבית ובמקרה דע השיר המקורי בערבית הוא: ״ באלדי אסכר״. בפיוט הזה, כמו ברוב הפיוטים, השתדל המשורר להתאים גם את צליל המלים (במיוחד בבתים הראשונים)
ובן החרוז למלים ולחרוז של השיר בערבית. אפשר להעריך את מדת הצלחתו ע”י השואה עם השיר בערבית בסעיף הבא. לא ידוע לי שמו של מחבר המלים בעברית.
השיר המקורי הוא מן הסוג: ״מואשח״ () או “תאושיח” ( ) שהיה נפוץ מאד בתקופת הפריחה
של התרבות האיסלאמית בספרד וזכה לפופולריות רבה ברוב ארצות המזרח. הסולם או יותר נכון הנעימה ( ) או מה שידוע יותר היום בכנוי ״מקאם״ (שהוא לאמתו של דבר הטון הבסיסי), הוא “ביאת”. הקצב
(“איקאע״) הוא ״סמאעי דארג״ שהוא מהמקצים הפשוטים במוסיקה המזרחית ומקביל לקצב 3/4.
הפיוט מעזי בערבית
תודה לערוץ יוטיוב PIZMONIM.COM
המלים המקוריות של השיר הם דוגמא טיפוסית לרעיונות הפיוטיים של השירה הערבית. בתרגוס מעובד במקצת:
(אשביעך) במי שבישם לשכרה בניחוח ארגמן השפתיים
את כל כוס (יין) אשר תגמע וכל טיפה (ממנו),
במי שכחל עפעפיך במה
שהקסם (או הכשוף) השתחוה לו ורק התקרב (לרמתו)
ובמי שהזיל דמעותי כאשר
כאשר סרת (ממני) ללא סבה,
הנח על חזי את ימינך כי אין
ראוי כמים לכבוי הלהבה
כנהוג כהרבה שירים בערבית, הפנייה אל האהוב היא בלשון זכר, גם כאשר הכונה לאהובה. עד היום מוצאים דוגמאות לנוהג זה, למשל כשירי מוחמד עבד־אל ואהאב או פריד אל־אטרש.
* כידוע, עד לזמן מאוחר לא רשמו הערבים את מנגינת השירים בתוים, אלא מסרו אותה בעל פה מדור לדור. כפי שצפוי מדרך זו של העברת מידע, חלים שבושים ובעקר שנויים במנגינות עתיקות, לפעמים בכונה ע”י הזמר בהתאם לכשרונו ולהשראה השורה עליו.
התוים המובאים לקמן נרשמו ע״י חוקר המוסיקה הערבית המפורסם רודולף ד’ ארלנגר מצרפת. יתכנו איפוא שנויים קלים בהשואה למנגינה הנפוצה היום של הפיוט בעברית. הסמן הוא רק סמןמוסכם עבור 1/4 טון, אולם יש לזכור שמרוח הטונים הערבית נקבע בעקר לפי האוזן וערכיהם שונים המקצת מארץ לארץ.
יצחק שוה נולד בקהיר בשנת 1924 להורים יוצאי ארם צובא. אביו. הרב אהרן שויקה ז”ל. פעל רבות להפיץ תורה במצרים ויסד שם את הישיבה המפורסמת ״אהבה ואחוה״ לבעלי בתים ולתלמידי בית־ספר. בישיבה זו. ובבית הוריו. ספג יצחק הצעיר את מלא האוירה של המסורת היהודית מתיבלת בסגנון ומנהגי אר”צ. עם האהבה לשירה הערבית ולמקאמים. יצחק למד כימיה באוניברסיטה העברית במחזור האחרון בהר הצופים לפני מלחמת העצמאות. בשנת 1950 עלה סופית ארצה. לאחר השרות הצבאי. עבד במעבדות משרד הבטחון עד שנת 1967. השתלם בצרפת וגמר עבודת דוקטור בפיסיקה בהצטיינות באוניברסיטת פריס בשנה 1945 . מאז שנת 1967 עובד יצחק במרכז למחקר גרעיגי בנחל שורק. שם תכנן והקים מכשיר להפרדת איזוטופים הנחשב עדיין לאחד הטובים ביותר בעולם. הוא פרסם מאמרים רבים בשטח זה והוזמן למוסדות שונים בעולם להדרכה ויעוץ בנושא. בשנת 1973 קבל דרגת א+ מחקר המקבילה לדרגת פרופסור מלא. אחיו הצעיר, פרופ’ יעקב שויקה, ממיסדי המרכז למורשת אר״ץ. ידוע כמנהל פרויקט חשו״ת באוניברסיטת בר אילן.
על “מעוזי”
) או “תאושיח” (
) שהיה נפוץ מאד בתקופת הפריחה
) או מה שידוע יותר היום בכנוי ״מקאם״ (שהוא לאמתו של דבר הטון הבסיסי), הוא “ביאת”. הקצב
תודה לערוץ יוטיוב PIZMONIM.COM
