כתר ארם צובא-מאת אמנון שמוש

כתר ארם צובא

מאת אמנון שמוש

(מתוך הספר מאוצרות ארם צובה בהוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים והמרכז למורשת אר”ץ בשנת 2002)

כתר ארם צובא הוא כתב־היד העתיק ביותר של תנ”ך שלם המוכר לנו. ככל הנראה. הוא גם המקור המוסמך המדויק והמקודש ביותר. הן של הטקסט המקראי הן של מערכת הניקוד. הטעסיס והמסורה; מה שעושה אותו לנכס הראשון במעלה בעולם כתבי-היד העבריים היהודיים. גדול בערכו הדתי, המדעי והכלכלי מכל כתב-יד אחר של המקרא.

הכתר נכתב בידי הסופר שלמה בן בויאעא לסני יותר מאלף שנים, הוגה. נוקד ונמסר בידי בעל-המסורה אהרון בן אשר, האחרון והחשוב בשושלת בן אשר שקבעה את הנוסח המקובל של המקרא. למעמד מיוחד. של סמכות, כבוד וקדושה. הגיע הספר בזכות המסורת העתיקה. שזהו כתב-היד שהיה בפני הרמב״ם בשעה שקבע את הלכות ספר תורה ואשר אליו התכוון באומרו “ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו” (משנה תורה, ס’ אהבה, ח; ד)

המחקרים האחרונים מאששים את המסורת הקדומה ומעלים סברה שהרמב״ם קידש וקבע הלכה לדורות כל מה שמצא בכתר. סברה נוספת, שלפנינו הטופס הראשון של תנ”ך שלם שנכתב אי פעם. ומכאן התואר “כתר” והמסורת שכתרים “קדושים בעיני העם יותר מקדושת ספר תורה”. כתיבת הכתר תולדה של שתי מהפכות בתולדות כתב־היד העבריים: החיצונית. שעיקרה המעבר ממגילה למצחף וקודקס; כצורת הספרים שבידינו כיוס), והפנימית, ששיאה בגיבושו הסופי של נוסח המסורה.

הכתר נכתב בארץ ישראל בראשית המאה הי’. נשדד והורד למצרים בסוף המאה הי״א. והובא לקהילת ארם צובא. למשמרת בסוף המאה הי״ר, אפשר בידי נכד-נינו של הרמבם. חכמי ארם צובה ונגידיה שמרו עליו מכל משמר כשש מאות שנה. בפרעות שנעשו ביהודי חלב בדצמבר 1947, בעקבות הכרזת האו”ם על הקמת המדינה, נשרפו בתי־הכנסת ונפגע הכתר. שהיה שמור במערת אליהו בבית-הכנסת הקדמון הוא ניצל, נחלקו הגדול, בידי אנשי הקהילה, והוסתר במשך עשר שנים במקומות שונים. בשנת תשי״ז(1957) מסרו אותו חכם משה טאוויל וחכם שלמה זעפראני לידי מרדכי פחאם והוא הוציאו בסתר לתורכיה, אך רק לאחר שהראשון לציון הרב עוזיאל הסיר את החרמות והאיסורים (“ארור גונבו וארור מוכרו וארור ממשכנו. לא יימכר ולא ייגאל לעולם ועד״) שנלוו לכתר. ובעקבות מאמצי הצלה נמרצים של יצחק בן־צבי.
ביום ב’ בשבט תשי״ח הגיע הכתר לירושלים ונמסר לידי הנשיא יצחק בן צבי. מאז ועד היום שמור הכתר כהקדש ברשות מכון בן צבי, בחסות ועד אפוטרופסים ובו שמונה אישים, מחציתם חלבים.

למרבית הצער, יש בו בכתר שבידינו רק 295 דפים מתוך כ ־ 487 שהיו בו. מן התורר. יש בידינו רק ששה פרקים אחרונים; מסוף הספר חסרים קהלת, איכה, אסתר, דניאל, עזרא נחמיה; מפנים הספר חסרים עובדיה, יונה וחגי, ופרקים ממלכים, ירמיהו, תהילים ועוד. אם כל הדפים החסרים נעלמו כעת הפרעות או במהלך עשר השנים שבין האסון לבין העלאת הכתר לירושלים ־ שאלה היא ותשובות סותרות לה. מכל מקום, לא אבדה התקווה למצוא, ולו מעט, מן הדפים החסרים. כן אפשר שיעלה בידינו למצוא מן ההעתקים שנעשו מהכתר במשך הדורות ומן התצלומים שנעשו. בגנבה. פעם ופעמיים.

הנסיון הראשון והאחרון להציל את הכתר בשלמותו נעשה בשנת 1943. בעיצומה של מלחמת העולם. חברו אז יחד נשיא האוניברסיטה העברית, י”ל מאגנס. ונשיא הוועד הלאומי, י׳ בן צבי, והחליטו לשלוח את יצחק שמוש לשכנע את קהילת ארם צובה שיש להעביר את הכתר למקום מבטחים בירושלים. המנהיגות המקומית. שראתה בכתר את הקמיע השומר על קיומה של הקהילה (ביום שיוצא הכתר ־ תחרב הקהילה. סיפרה מסורת עתיקה). סירבה בתוקף. יצחק שמוש נשלח בשנית ובפיו בקשה להרשות למ”ר קאסוטו לעיין בכתר. בסוף אותה שנה יצא קאסוטו לחלב. הוא היה החוקר האחרון שראה את הכתר בעודו שלם. רשימותיו המאלפות נתגלו באחרונה, אך דא עקא, שלא היה סיפק בידיו לערוך את הרשימות, לבדוק אח הממצאים ולפרסמם בטרם נפטר.

הכתר היה ראש גאוותה של קהילת ארם צובה, על שנבחרה לשמור על האוצר המקודש. עד היום שמור מקום מיוחד לכתר בלב כל אחד מצאצאי הקהילה. לא בכדי זכה כתכ יד מפואר זה לתואר ״כתר״, אל תאג’; בשפת המקום.

לקריאה נוספת:
אמנון שמוש. הכתר. סיפורו של כתר ארם צובה. ירושלים תשמ”ז וושם מראי־מקום לספרות הנוגעת בדבר).