מנהגי היומיום בחלב – מאת חיים סבתו

מתוך הספר קורות חיים של אברהם צפדיה (2009)

מנהגי היומיום בחלב

בספרו של חיים סבתו – “אמת מאר״ץ תצמח” * (משמש כיום כריש מתיבתא “ברכת משה” במעלה אדומים) הוא מתאר בלשון פיוטית-ציורית מיוחדת ומלאת הומור את מנהגי החלבים ואת שיעור קומתם התורני של חכמיה. וכך כתב: –

“גאים בני ארם צובא בעירם, ומשתבחים בה. גאים באווירה ובמעיינותיה. גאים בערמתם של סוחריה. גאים בפייטנ׳ עירם ובחזניה, בשירת הבקשות ובספר הפזמונים, במקאמים ובפתיחות. סבורים הם שאין חזן בעולם כחזניהם, ולא פזמון כפזמוניהם. רגיל בפיהם: מ׳ שלא ראה בני ארם צובא מפזמנים בשמחה של מצווה, לא ראה שמחה מימיו. וסגולה יש בפזמונים, שבסעודות של רשות פג טעמם, ואינם ערבים לאוזן אלא בשבתות ובימים טובים, בשמחת חתן ובלה, מילה ופדיון, וביוצא באלה שמחות של מצווה.

משתבחים הם בתבשיל׳ עירם ובמעדניה, סעודתם לא מרובה היא, אבל טרחה יתרה טורחים עליה, ומדקדקים בה הרבה. רגיל בפיהם: רצונך שתדע חלבי מיוחס, גלה קדירה שלו ובדוק תבשילו. ואף בשמה של עירם גאים הם. ארם צובא יאמרו, בלשון מקרא, ומסבים נופך של חן למקומם.

אבל עיקר גאוותם של בני חלב על חכמיה. ארם צובא עיר של חכמים וסופרים הייתה. ומיוחדים חכמיה בעומק גאוניותם ובחריפות שכלם. חכם חלבי שונא פלפול של הבל, ואוהב סברה ישרה. ממעט בדיבור ומרבה בשתיקה. לשונו קצרה וחדה. קפדן בלבושו, וקפדן בכבודו. חורז פנינים בדרוש, ואמיץ בפסק הלכה. תקיף ואינו נושא פנים לאיש לפי טבעו, החכם החלבי אינו נגרר אחרי ההמון, עומד על דעתו, ומכיר בערך עצמו. לועג לחסיד שוטה ואוהב אנשי חוכמה. נהנה ממילתא דבדיחותא, ושיחת חולין שלו צריכה תלמוד.”

ח״ם סבתו, אמת מארץ תצמח. תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1997

עוד הוסיף סבתו וציין כי בין החכמים הייתה קיימת היררכיה ברורה בהתאם למעמדם בקהילה, עמקות ידיעותיהם בתורה, ותחום עיסוקם בהנהגתה, וכך אמר: ** כל חכם וחכם מחכמיה נתייחד במלבושו ונתייחד בתוארו. מעולם לא נתעטף חכם בארם צובה בגלימה שאינה שלו. אינו דומה קופטאן של חכם בית-המדרש לקופטאן של מורה הוראה, ואינה דומה מצנפת של אב בית-דין למצנפת של חכם באשי… כשם שמלבושיהם של החכמים אינם שווים, כך תאריהם אינם שווים. תארים רבים היו לחכמים שם. ולא היה מ׳ שייחד תואר לחכם, ואף על פי כן כל חכם נקרא בתואר שהיה הולמו. חכם אחד נקרא סבא דמשפטים, ואחר נקרא המזכה את הרבים, יש שנקרא ראש על אר״ץ רבה, ויש שנקרא זקן ויושב בישיבה, וכיוצא-באלה תארים”. אכן סדר מנהיגותי למופת. (שם עמי 175).

אך לא רק בני הקהילה נעזרו בפסיקותיהם של חכמים, בין אם בענייני תורה או בקושיות מחיי היומיום. אף שכניהם המוסלמים נהגו להיעזר בהם בשאלות שונות. בספרו של אמנון שמוש “קנה וקינמון” (הוצ. “מסדה”) *** הוא מספר על מקרה בו נעזרו הישמעאלים בחכמתו של החכם עזרא חמווי שהיה לו שם בכל ערי המזרח בפסיקות ועצות חכמות שנתן לאנשים. וכך הוא מספר:

״לילה אחד מן הלילות שב ערבי מוסלמי מנכבדי העיר אל ביתו שתוי כלוט, לא עליכם. נכנס ברעש גדול וקרא לאשתו להכין לו קפה: “ובמהירות, יא מרה” (הו אישה) צעק וחבט באגרופו על השולחן. בידו אחז האיש עוגה אכולה כדי מחציתה. הניף את העוגה בימינו ואמר לאשתו הנדהמת: אם הקפה אינו מוכן בטרם אוכל עוגה זו עד תום, תה״ מגורשת ממני. שלש פעמים חזר על המילים האחרונות. וכידוע, מוסלם שאומר לאשתו “הרי את מגורשת” דינו כמי שנתן לה גט ואינו יכול לחזור בו. מיהרה האישה המסכנה, ובידיים רועדות הפיחה אש בגחלים והעמידה מים בקנקן נחושת, אך בטרם רתחו המים כילה אישה את העוגה, ניער ידיו זו בזו ואמר לה: לכי שובי אל בית אביך, יא מרה.

למחרת היום פקח האיש את עיניו וכמתוך חלום בלהות שב ועלה לפניו המעשה שעשה. לאחר שרחץ פניו במים צוננים סרו שארית יינו ושנתו מעליו והחל מתחרט על מעשהו. ראשית, אהבה גדולה אהב את אשתו. שנית, המעשה ימיט עליו בושה ויגרע מכבודו וממעמדו. ומה שגרוע מכל, אשתו בת-טובים היא, אביה מעמודי התווך של שוק החלפנים וכגודל עלבונו גודל נקמתו. ציווה אפוא לרתום הכרכרה ויצא בלב כבד אל הקאדי הגדול, הלא הוא השופט העליון אשר למוסלמים.

בגרון חנוק ובעיניים דומעות סיפר לו את סיפורו. – עבירה גוררת עבירה, יא אפנדי – אמר לו הקאדי – אלמלא שתית לשכרה לא היית בא לכלל טעות חייך. הודה האיש בעוונותיו וביקש על נפשו. אנא, חוס על כבודי והצל את ביתי – התחנן לפני השופט. אמר לו הקאדי: את הנעשה אין להשיב. דין קוראן הוא.

אמר לו, חיי בידיך. אמר לו, אני איני רואה מוצא: אך אם כלו כל הקיצים, בוא עמי אל דיינם של היהודים, איש נבון וחכם הוא, פלפל חריף. אפשר ימצא עצה ותחבולה. וחכם עזרא חמווי אב-בית-דין של קהילת ארם-צובה באותם הימים. פתח לפניהם החכם שעריו ואוזניו ואחר ששמע מה ששמע, עצם את עיניו והניח ידו עליהם כמי שומר “שמע ישראל” והדומיה מסביב עמוקה כים.

אחר שעה קלה התנער החכם, החליק זקנו בידו ושאל: האם העוגה הייתה טרייה או קשה? התפלא הערבי על השאלה, אך מיהר והשיב: אכן, קשה הייתה העוגה, “מעמול” גדול שהבאתי עמי מבית היין. אם כך, אמר לו הדיין, עלה על הכרכרה ולך לבית חמיך וקרא לאשתך לשוב אליך הביתה: לא גרושה היא ולא מגורשת.
פיתח זה ואמר, אבל לפי דיננו… והפזיל עיניו אל הקדי. אמר לו הדיין: לפי דיני דתך מותרת היא לך, יא שיך. וביתך ביתה. נפל הערבי לרגלי הדיין ונשק אותן בהתרגשות. פתח הקאדי ואמר בלחישה: הא כיצד?

אמר הדיין לערבי: חזור נא בפני הקאדי ירום הודו על מה שאמרת לאשתך אמש.

אמר הדיין: הוא הדבר, תבוא נא האישה לביתה ותכין לך קפה כהלכתו, ואתה – אחר שתשתה את הקפה, תרד על ברכיך לאסוף את פירורי העוגה היבשה מן השטיח. רק לאחר שיבואו כל הפירורים אל פיך ואל בית בליעתך ייאכל המעמול עד תום.

נדנד הקאדי ראשו והשיב ואמר: פסיקתך פסיקה, יא חכם, ואני אשים חותמי עליה. ענה הדיין ואמר: אין עוגה יבשה ללא פירורים, ואין בעיה קשה ללא מוצא.

וכל ערביי העיר, כגויים כערלים התפעלו, כיצד הציל חכם-אל-יהוד משפחה מכובדת מביזיון ופירוד, התלחשו ביניהם ואמרו: אשרי הדור שזכה לד״! כזה, אשרי העם שככה לו” .

*** מתוך חוברת “דרכי אר״ץ” מס־ 1 עמי 22, ומובאים ברשותו האדיבה של מר אמנון שמוש