להורדת המחקר

מחקר: עדויות הסטוריות על עוצמתה הרוחנית של קהילת ארם צובא

מאת אברהם כהן-טאוויל ז”ל

חוברת דרכי אר”ץ – מס’1 שנת 1986

חלב היתה עיר ואם בישראל משנים קדמוניות.’ עם שקיעתה של אנטיוכיה במאה ה־6 לספירה, עקב רעידות אדמה קטלניות, עלתה חלב להיות עיר גדולה.

מיקומה של חלב, 60 ק״מ מן הים ו־60 ק״מ מן הפרת, עושה אותה צומת כלכלית חשובה והמסחר העולמי עובר אליה. מתבססת בעיר קהילה יהודית חשובה.

עדות ראשונה על חשיבותה של קהילת חלב יש לנו משנת 921 לספירה. אותה שנה ישב בעיר רב סעדיה גאון.²

במאה ה״ 11 עמדה בראש הקהילה אישיות תורנית מזהירה, הלא הוא ר׳ ברוך בן-יצחק(ר׳ ברוך מחלב) ממפרשי התלמוד.³

עדות חשובה על יהדות חלב באותו זמן, אנו מוצאים אצל הרמב״ם, באגרתו לחכמי לוניל שבדורם צרפת, בה הוא כותב:

״אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבנים. רוב המדינות הגדולות מתות ומיעוטן גוססות, וכמו שלושה ארבעה מקומות חולים. ובכל ארץ ישראל וכל ארץ סוריה, מדינה אחת ושמה חלב ובה מקצת חכמים ועוסקים בתורה״.⁴

הרמב״ם שולח את תלמידו החביב ר׳ יוסף בר־יהודה להיות רב הקהילה בחלב. בר־יהודה הוא התלמיד שהרמב״ם הקדיש לו את ספרו ״מורה נבוכים״.⁵

יהודה אלחריזי ביקר בחלב בשנת 1217. במקאמות שלו בספרו ״תחכמוני״, הוא מפליג בשבחה של ארם צובה ומשבח גם את רבה של הקהילה ר׳ יוסף מערבי, שהוא, כנראה, אותו יוסף בר־יהודה:

״ומשם באתי לעיר המלוכה / היא ארם צובה הברוכה / כי שם ציווה ה׳ את הברכה / כל מידות חמודות אוספת / והיא על ראש המלכים מצנפת / ומלבד נועם מידות קהליה / וחמודות אציליה / בא אליה זה שלושים שנה מושיע ורב / מארץ מערב / הוא החכם ר׳ יוסף מערבי, חכמתו כקוהלת / ושכלו בגחלת /ולשונו אש אוכלת״. ⁶

בראשית המאה ה־14 הגיעה יהדות חלב לשיא בהשפעתה על החיים הציבוריים בעיר, עד כדי כך, שהדבר נראה בלתי נסבל למשכיל מוסלמי בשם שמס א־דין עבדאללה אבן יוסוף, שהעדיף לצאת את חלב סופית(לדמשק ואח״כ לקהיר).

הוא מצטדק במילות השיר: ״הארצה בעיר האפורה, הנצורה, שתהיה מגורי, והנה דגלי היהודים עליה נישאים? אם יורידו נסיהם, אשוב אליה, ולא – אזי היא ממני מגורשת״.⁷

כיבוש חלב ע״י העותומאנים ב־1516, ומגורשי ספרד שהגיעו לעיר במאה ה־16 הביאו לקהילת חלב פריחה נוספת.⁸

באמצע המאה ה־16 מגיע לחלב הרב שמואל לניאדו ״בעל הכלים״.

המסורת החלבית מספרת על גדולתו, עושרו ולמדנותו של ״בעל הכלים״.⁹ הוא עמד בראש הקהילה ושימש גם אב בית דין. פרושיו על התורה ועל הנביאים(״כלי חמדה״, ״כלי יקר״, ״כלי פז״), שמהם קיבל את כנויו ״בעל הכלים״, היו מפורסמים ומקובלים בחינוך הבנים ולא רק בחלב.¹⁰ משפחת לניאדו הטביעה את חותמה על הקהילה יותר מעשרה דורות.

בצד משפחת לניאדו ישבה בחלב משפחה ותיקה, נכבדה, ושלטת מן המוסתערבים, הלא היא משפחת דיין. שמה הקודם של המשפחה זו היה משפחת נשיא. לפי המסורת שבידה, מגיע יחוסה עד דוד המלך.”

העוצמה של משפחת דיין לא התבטלה במפניהם של מגורשי ספרד, שהגיעו לחלב ואשר היו, חרף הרדיפות שסבלו, זקופי קומה ובעלי רמה תרבותית גבוהה יותר.¹²

היתה התמודדות מכובדת: בעניני תורה, הלכה ומנהיגות רוחנית קיבלו המוסתערבים את גדולי התורה הספרדים. לא מתוך חולשה, אלא דוקא משום שהם עצמם היו בני תורה וידעו להעריך גדולים בתורה וה״בית דין צדק״ של המוסתערבים נתמזג בזה של הספרדים והיו לאחד. לעומת זאת, לא ויתרו המוסתערבים ולא משפחת דיין על כל מיני שררות וחזקות, שהיו להם מקדמא דנא ¹³

מסתבר, שנוצרו ״נורמות״ קבועות שמנעו מחלוקות ושני הקהלים חיו בהרמוניה יפה עד שנתמזגו כליל.

קהילת חלב נכנסת למאה ה־17 כשהיא מלוכדת ומגובשת. שני הקהלים המוסתערבים והספרדים הפכו כמעט לקהל אחד.

בקהל זה פוגש השל״ה הקדוש, ר׳ ישעיה הלוי הורביץ, שהיה רב בק״ק פראג ועלה לארץ בשנת 1621. בדרכו לארץ ישראל הוא עובר דרך חלב, וכך הוא כותב באיגרת לבני ביתו בפראג:

״ובכן באנו לשלום במדינת סוריה קודם יום הכיפורים, ובאנו בעיר ואם בישראל, ■בקהל קדוש חלב־אלעפפא… והכבוד הגדול והאחוה והרעות שהיה לנו שם אי אפשר לכתוב. והייתי יושב שם כמו שהייתי יושב בקהל קדוש פראג לכבוד ולתפארת. נפשם חשקה לתורתי והיו משכימים ומעריכים לפתחי. וכל לשונם לשון הקודש, וכל עת שדרשתי שם דרשתי בלשון הקודש באר היטב״.¹⁴

במאה ה־17 היה כוחה של חלב גדול גם בקבלה. מפורסם במיוחד הוא הרב חיים הכהן מאר״ץ (ארם־צובה), תלמידו של ר׳ חיים ויטאל ומחבר ״תורת חכם״ ו״מקור חיים״. הרב חיים הכהן מאר״ץ, מתפלמס בחיבוריו עם רבני פולין בהצלחה רבה. הוא יוצא בחורי־אף נגד הספר ״עמק המלך״, שנכתב ע״י אחד מרבני אשכנז, כשהוא מגן על המסורת הטהורה של רבי חיים ויטאל, וטוען, בצדק, שתורותיו של מחבר ״עמק המלך״ מסלפות את תורת האר״י האמיתית.¹⁵

הדפסת הספרים בימים ההם היתה קשה ביותר. בחלב לא היה דפוס. (הוא נוסד רק בשנת 1865). את כתבי היד היו צריכים לשלוח לוונציה או לליוורנו.

ר׳ חיים הכהן מאר״ץ יצא לליוורנו ושם פגש בר׳ נתן הנובר והכניס אותו לקבלת האר״י. הקינה המפורסמת לט׳ באב, שחיבר ר׳ חיים הכהן מאר״ץ, בשם ״קול ברמה נשמע״ כלולה בספרו של נתן הנובר ״שערי ציון״.¹⁶ בפתח הקינה כותב נתן הנובר: ״קינה זו חיברה החכם השלם מורי ורבי, איש האלהים, מוהר״ר חיים הכהן מן ארם־צובה זלה״ה, ושמו חתום בראשי הבתים״. בהקדמה לספרו ״שערי ציון״, הוא כותב על ר׳ חיים הכהן: ״וכל דבריו ככתובין מסיני״.

על יהדות חלב במאה ה־18 יש לנו ידיעות הודות לפולמוס מסורתי־הלכתי שפרץ במחצית השנייה של המאה ה־18. הגורם למחלוקת היו ניסיונותיו התקיפים של הרש׳׳ל, הר׳ רפאל שלמה לניאדו, שהיה אז רבה הראשי של קהילת חלב, להביא את הפרנקוס בכלל ״ההסכמות״ ולחייבם במיסי הקהילה. הדבר לא עלה בידו בגלל התנגדותם הנחרצת של נכבדי הסיניורס פרנקוס, שלא הסכימו בשום פנים ואופן לשנות את הסטטוס־קוו בנדון, שהיה קיים עשרות רבות בשנים. ״ואנחנו זקנים, באים בימים ומעולם לא נהגנו ליכנס בשום “הסכמה” מיום בואנו לאר״ץ׳׳.¹⁷

גיבוי מלא לעמדתם זו, מצאו הפרנקוס בפסיקותיו ההלכתיות של רבי יהודה קצין בספרו ״דגל מחנה יהודה״, שהופיע כתשובה לספרו של רש״ל ״בית דינו של שלמה׳׳.¹⁸

תודה גדולה אנו חייבים לרש׳׳ל, שאילץ את ר׳ יהודה קצין להעלות טיעוניו בכתב, ועל ידי כך להעשיר את ידיעותינו על הפרנקוס ועל חלב בכללה. מספריהם של הרב יהודה קצין והרש״ל למדנו הרבה על ארגונה של הקהילה, על מציאותם של מוסדות צדקה והחינוך מאורגנים למופת, על בעיות כלכלה וחברה ועל מעמד האישה.

נשאלת השאלה: כיצד קרה, שהפרנקוס בעלי המעמד הכלכלי, החברתי והמשפטי הנעלה והנכבד, לא יסדו קהילה נפרדת לעצמם?

נראה לי שכמה סיבות לדבר:

סיבה אחת היא, שהפרנקוס לא באו מארץ אחת ולא דיברו בלשון אחת. הם באו מארצות שונות ודיברו בחלקם ספרדית, בחלקם איטלקית ובחלקם צרפתית. הם גם לא הגיעו בבת אחת, אלא גלים גלים.

הפרנקוס לא יסדו קהילה נפרדת לעצמם גם משום שהם לא היו זקוקים לכך: מעמדם הבטיח את עצמאותם גם בלי להקים ארגון נפרד. הם היו שקועים במסחרם הבין-לאומי ולא היה להם עודף פנאי להתעסק בענינים קהילתיים. יתר על כן, הם היו מרוצים מן העובדה, שנפל בגורלם לחיות ולגדל את משפחותיהם בעיר ואם בישראל, עיר של, באירגונה ובמוסדותיה.

ל חוסנה הרוחני של חלב בתקופה זו, תעיד העובדה, שהרב צדקה חוצין(1699־1773) אחד מגדולי הרבנים בחלב בעת ההיא, נשלח לבגדאד, בגיל 44, ע״י הרב שמואל לנייאדו, אביו של הרש׳׳ל, לעמוד בראש הקהילה ולהיות להם לרב ולמו״ץ, לאחר המגיפה שם, בה ניספו רוב חכמי בגדאד (1743). הוא שימש ברבנות בבגדאד, תרם להפצת לימוד התורה בקהילה, תיקן תקנות והשאיר אחריו ספרים רבים.¹⁹

הפרנקוס גם מצאו בבני הקהילה עזר רב למסחרם: סוחרי משנה ובנקאים בעלי שיעור קומה. הם נזקקו לפקידים, למחסנאים, לפועלים ואף לבעלי מלאכה. הם מצאו אותם בעיר ונהנו משרותם.

בסיכומו של דבר: חלב עם חוסנה הרוחני, הכלכלי והאירגוני, הצליחה לקלוט ולעכל בתוכה גל מהגרים זה, כשם שהצליחה, מאתיים שנה לפני כן, לקלוט ולמזג בקירבה את מגורשי ספרד, שהגיעו לכאן במאה הט״ז. הראשונים נקלטו ונתמזגו, חרף עליונותם הרוחנית והאחרונים נקלטו ונתמזגו, חרף עליונותם החומרית והחברתית.

כראשונים כן האחרונים, באו ברצון לבית־הכנסת הגדול, להתפלל ביחד עם כל הקהילה. וזאת אעפ״י, שכל המקומות המכובדים והקבועים בבית־הכנסת, היו ברשות המוסתערבים ואף עברו בירושה… הם היו מעורים בחיי הקהילה, גרו בתוכה, עבדו עמה והתחתנו בה.

תמה המאה ה״18. בפתחה של המאה ה־19 נמצא זוהרה של חלב בירידה, וכן גם מעמדה של הקהילה. אך גם הפעם מתאוששת הקהילה במהרה. על חוסנה הרוחני, הדתי והחברתי של חלב בתקופה זו, יש לנו עדות חשובה מאמצע המאה ה־19. עדות זו מצויה בספרו של ״הנוסע העברי הנודע לתהילה״ בנימין השני (ישראל בן יוסף בנימין) ״מסעי ישראל²⁰ שביקר בחלב ב־1848. הוא ישב בעיר, לפחות חמישה שבועות,²¹ והשאיר לנו תמונה חיה ובהירה של קהילת חלב:

״מדמשק לאלעפא (חלב) מרחק מהלך שנים־עשר יום, והדרך הזה הוא מקום סכנה גדולה להנוסעים מהשודדין הערבים האורבים על הדרך. העיר הזאת נקראת בפי היהודים ארם־צובה… לערך שתי אלפים משפחות מב״י נמצאות עתה בה, אשר יחסו תחת צירי מלכי איראפא, ואיזה מהצירים המה עברים, ויגינו עליהם בכל מאודם; השר רפאל פיעקאנטי (פיצ׳וטו) ציר ממלכת רוסיא ופרוסיא, והשר אליהו פיעקאטי (פיצ׳וטו) יועץ ראשי להממלכת עסטריין (אוסטריה) המה עברים, ודבריהם נשמעים מאד אצל הפחה…

״היהודים שמה שומרים דת אבותיהם בכל תקפה וטהרתה. גם מלימוד חכמות ומדעים לא יניחו את ידם. לא פחות מששים זקני העדה מעוטרים בשם הכבוד חכם. רב הראשון לעדה הזקן הנכבד כה״ר אליהו אנטיבי (ענתאבי) הי׳׳ו, מחבר כמה ספרים מחוכמים וביחוד ספר ״אוהל ישרים״ הנודע לתהילה, והרב השני כהר״ר מרדכי ליוואטאן (לבטון) הי׳׳ו, המה לאות ולמופת לכל חכמי העדה…ושני החכמים האלה לא נופלים במאומה מרבני פולין היותר גדולים ומפורסמים… ואין אחד מבני ישראל בעיר, אשר לא יאציל לו זמן מה מטרדות עתותיו להקדישם לתורה ולתעודה… בתוך חצי הלילה יתאספו אל בית הכנסת זקנים ונערים יחדיו, ויעמיקו בלימוד התלמוד עד אור הבקר ואחר יתפללו והולכים איש איש לפעלו ולעבודתו. בליל שבת מזמרים כל בני העדה שירים נעימים מחוברים מהחכמים. נפש העברי מאירופא תתפעל מאד לשמע נעימת הזמרה בלהקת כל העדה… ומלבד אלה תמצא שם חברה מיוחדת, מנעימי זמירות מתפילות דוד המלך, אשר נתפעלתי מאד בשמעי, ורוחי רחפה על כנפי החזיון כימי עולם ושנים קדמוניות… בשבתות וימים טובים עובדים את ה׳ בתפילות ושירים ומתענים לכבוד היום, כקטן כגדול, ולא ניכר שזע לפני דל…

״נדבת לב היהודים יושבי אלעפא נודעת לתהילה בכל הארץ. איש יהודי כי יבוא שם מארצות אירופא, אז כל פתחי הבתים פתוחים לפניו, ויוכל לשבת בכל בית איש ישראל שיבחר״.

״הבתים יפים מאד מאד ונקיים עד להפליא, ומאכליהם מתוקנים על הצד היותר טוב. היהודים לובשים בגדי עמי פאלעסטינא ומדברים שפת ערבית, וכמה מהם מדברים שפת עברית בהברה ספרדית גם שפת איטאלקית במרוצה נפלאה – עניי העדה רבים מאד, אמנם אחיהם העשירים מעניקים להם מטובתם בכל אשר יש לאל ידם״.

נוסע שני מן המאה ה־19, בעל חוש ביקורת וזיקה היסטורית, הוא אפריים ניימרק, שהגיע לחלב בשנת תרמ״ד (1884). בעמוד ס״ח הוא כותב על חינוך הילדים ולימוד התורה:

״בקריאת התלמוד ונושאי כליו יצטיינו הנערים בחלב שכם אחד על רעיהם אשר בבגדאד. וסיבת הדבר, כי עשירי חלב המה מחזיקים ישיבות בבתיהם, ובכבודם ובעצמם יעסקו כמה שעות בכל יום בתורה, בתלמוד, בטור ושולחן ערוך ונביאים וכתובים״… ״ובני העניים הלומדים שמה ימצאו עזר ממחזיקי הישיבות הן במחייתם והן בלימודם. ולכן ראויים המה, הישיבות האלה, לכבוד, ומי יתן ורבו כמותם בישראל. רוב העשירים האלה הם מצויינים גם בלימודי חול: בידיעת כמה שפות ודרכי החשבון, הנצרכים לנהל את מסחר ידם או את פקודת הממשלה הניתנת על ידם.²²

מפליא הדבר, עד כמה דומים סיפורי הנוסעים על חלב מן המאה ה״19 לסיפורי הנוסעים מן המאה ה־17 (השל״ה הקדוש), ואפילו מן המאה ה״13(אלחריזי). אין זאת אלא עדות על כוחה ועוצמתה של המסורת הרוחנית-חברתית בקהילה שורשית ומגובשת זו.

חכמיה ורבניה של ארם־צובה בתקופה העותומאנית מגיעים למאות רבות ולא אבוא למנותם. אזכיר רק את הרב שמואל לנייאדו (נפטר בשנת 1605), המכונה ״בעל הכלים״, שיצא ממנו עשרה דורות של רבנים, ביניהם הרש״ל – הרב רפאל שלמה לנייאדו, מחבר ״בית דינו של שלמה״ ובנו הרב אפרים לנייאדו – מחבר הספר ״דגל מחנה אפרים״. עד אחרון השושלת – רפאל שלמה לנייאדו (דור אחר־עשר ל״בעל הכלים״) שעלה לא״י בסוף המאה ה־19 ויסד בירושלים את ישיבת ״אוהל מועד״ בשכונת הבוכרים (תרס״ז-1907). ישיבה זו היתה ״אכסניה של תורה לכל חו״ר אר״ץ(חכמי ורבני ארם־צובה) ותלמידיהם, עד אשר נוסדה ישיבת ״פורת יוסף״ בשנת תרפ״ג. הרב רפאל שלמה לנייאדו נתמנה לראש הישיבה וכיהן בתפקידו עד יום מותו – תרפ״ה (1925 ).²³

דוגמת משפחת לנייאדו ידועות משפחות רבות של רבנים ותלמידי חכמים.

על ספרו של הרב מנשה סיתהון ״כנסיה לשם שמים״:נאמר: ״פרק גדול ומוסכם מכל חו״ר אר״ץ וארבע ארצות, ספרדים ואשכנזים ושאר גדולי רבני חוץ לארץ, נכתב ונחתם בשנת הברי״ת״ (1852). הוא כתב עוד ספר בשם ״פרחי שושנים וקונטרס של כללי דקדוק ועוד שני ספרים (״מטה מנשה״ – על הש״ס והרמב״ם, ו״שפתי צדיק״ – על ד׳ טורים, שו״ת), שטרם נדפסו ונמצאים בכתב־יד. הרב מנשה סיתהון שימש רב ומו״צ גם בצפת, ונפטר בשנת תרל״ז.

על הרב עזרא עלי הכהן טוויל, מאחרוני רבני חלב, מחבר הספר ״עט סופר״ אמרו: אל חיי שעה לא שעה / ולמנעמי החיים עורף פנה / וקרא הרבה ושנה / מראהו נורא כבזק, / ופטישו מפוצץ וחזק / דיין מומחה / ובעומק ההלכה שט ושוחה / שנים הרבה ישב על כיסא ההוראה ויגבר / ופושעים וחטאים שבר /²⁴

ציטוטים אלה מכניסים אותנו לאווירה בה התנהלו החיים בארם־צובה. אוירה של אמונה ולימוד תורה, חיי רוח וחיבור ספרים, בצד חיי מעשה פעילים: והכל – תוך צניעות וענווה.

1. א. שטראוס – אשתור, ״תולדות היהודים במצרים וסוריה תחת שלטון הממלוכים״, ירושלים, תש״ד־תש״ל,כרך א/ עם׳ 268.
2. ב״צ דינור, ״ישראל בגולה״, ת״א, כרך ב’ עמ׳ 397.
3. י.מ.אפשטיין, ר׳ ברוך מחלב, תרביץ א’ תר״ץ, עמ׳ 27‘62.
4. ״אוצר נחמד״, אגרות יקרות מאת חכמי זמננו, מחברת שניה, עמ׳ 3, וינה, חרי״ז.
5. צ.ד.בנעם, יוסף בר־יהודה בן שמעון התלמיד של הרמב״ם, ״אוצר יהודי ספרד״, תשכ״ד.
6. יהודה אלחריזי, ״תחכמוני״, מהדורת מחברות לספרות, ת״א תשי״ב, מקאמה מ״ו.
7. אבן אשחנה מחמד – ״אלדור אלמונכתב פי תאריך ממלכת חלב״(״הפנינים הנבחרות בתולדות ממלכת חלב״),בירות 1909, עמ^׳ 261.
8. אברהם כהן־טאוויל, ״מגורשי ספרד בחלב במאה השש עשרה״, ״מורשת יהודי ספרד והמזרח״, הוצאת י״למאגנס, ירושלים תשמ״ב, עמ^׳ 97־107.
9. שם, שם, עמ׳105.
10. שמחה אסף, ״מקורות לתולדות החינוך בישראל״, ת״א תרצ״ו, כרך שלישי, עמ׳ ע״ו. ראה גם מהרי״ט,שו״ת שאלה שכ״ד.
11. משה דיין, ״ישיר משה״, ליוורנו, 1879, בהקדמה.
12. א. אשתור, שם, עמ׳ 493.
13. ראה מאמרי,שם, ענד 106.
14. פ. פעסיס, ספר ״עטרת הלוויים״, תרס״ב.
15. גרשום שלום, ״שבתי צבי והתנועה השבתאית בימיו״ ת״א, תשי״ז עמ׳ 53,42 ובעיקר עמ׳ 68.
16. נתן הנובר, ״שערי ציון/ פשעמישל תרע״ז.
17. יהודה קצין, ״דגל מחנה יהודה״ ליוורנו, תקס״ג, בהקדמה.
18. ר. ש. לניאדו ״בית דינו של שלמה״ קושטא, תקל״ה.
19. צדקה חוצין, ״צדקה ומשפט״, ת״א, תשל״ה, בהקדמה.
20. בנימין השני, ״ספר מסעי ישראל״, ליק תרי״ט, עמ׳ 14־15.
21. שם,שם, ענד 15.
22. אפרים ניימרק, ״מסע בארץ הקדם״, ירושלים, תש״ז, עמ׳ ס״ח.
23. ד.צ. לנייאדו, ״לקדושים אשר בארץ״, ירושלים תש״ב, עמ׳ קט״ו.
24. עזרא עלי הכהן(טוויל), ״עט סופר״(שו״ת), ירושלים, תרפ״ח, בהקדמה.

אברהם כהן־טוויל ז”ל, מחנך ותיק ומפקח בכיר במשרד החינוך. יו”ר המועצה הציונית בחיפה ובצפון. מזכיר החברה לחקר המקרא בחיפה. חוקר יהדות חלב.

נולד בירושלים(1918) להוריו ילידי חלב. בוגר ביהמ”ד למורים העברי בירושלים. מ-938ו הוראה וניהול רשת בתיה״ם לנערים עובדים, אותה ביסס ופיתח בממדים ארציים. מ-1950 מפקח במשרד החינוך.

ב-1952. מוסמך האוניברסיטה העברית (מקרא לשון עברית ומדעי המזרח). ב-1956 ״פרס מוריץ כץ״ בנושא ״הנוער העובד בארץ ובעיות חינוכו״. ב-1961 מוסמך אוניברסיסת ״קולומביה״ בניו-יורק (פיקוח ותכניות לימודים). ב-1965 מפקח-כולל במחוז חיפה ומפקח מרכז על הוראת התנ״ך ועל שילוב מורשת יהדות המזרח. פירסם מאמרים כתולדות יהדות חלב. (ב-1981 ־ פרס כי״ח בנושא), לקראת חיבור שלם בנושא.