הספר עשרת הדיברות - אבתידא כלאמנא
ממנהגי הקריאה
מקראת עשרת הדיברות, בערבית-יהודית, "אבתידא כלאמנא", לפי מנהג ארם-צובא, נקראת בבית הכנסת בחגיגיות וברוב עם והדר, בניגון ובזמרה, מדי שנה במוצאי שבת קודש פרשת "יתרו", היא פרשת מתן תורה הסמוכה לט"ו בשבט. מנהג יחיד במינו זה החל כמשוער במאה העשירית – סוף תקופת הגאונים ונמשך עד עצם היום הזה בקהילות החלביות בארץ ובתפוצות. את המקראה נהגו לפתוח בחלב בדברי שבח לסולטן, "דועא אל סולטן", המשיכו בדברי פתיחה, "אבתידא כלאמנא", שפירושם 'ראשית אמרינו', קראו את הדיברות וחתמו בשיר המסורתי לט"ו בשבט, "יה אל גדול ונאדר". כל דיבר הועמד למכירה למרבה במחיר. הזוכה, החזן מברכו ב-"מי שברך" והוא, בנו או אחד ממשפחתו קורא את הדיבר בקול רם ובהטעמה. בתום כל קריאה שרו הפייטנים לכבודו פיוט שמשולב בו שמו, ממגוון הפיוטים והזמירות הרב שבמסורת יהודי חלב.
החיבור
"אבתידא כלאמנא" חובר בשפה הערבית ע"י רב סעדיה גאון (רס"ג) בחלב, היא ארם צובא, עת שהה שם זמן קצר בדרכו ממצרים לארם-נהריים. רס"ג שהתערה בין חכמי ובני הקהילה מצא לנכון ליחד מקראה בסגנון עממי לט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, אחד מארבעת ראשי השנה במקורותינו, כפי שהדבר קיים בחגים אחרים: כתרגום ההגדה של פסח, תרגום מגילת אסתר בפורים ותרגום מגילת רות בשבועות. כוונתו הייתה ליצור מעין סדר חג בו מתאספת המשפחה קוראים את המקראה ומברכים על הפרות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. מאחר וט"ו בשבט חל בסמוך לשבת פרשת "יתרו", שם מסופר על מתן תורה ועשרת הדיברות, חיבר רס"ג את המקראה על עשרת הדיברות עם פרשנות ומדרשי חז"ל שנאמרו בהקשר אליהם במהלך הדורות. אין מדובר בתרגום עשרת הדיברות כפי שכתובים בפרשת "יתרו", אלא בחיבור הכתוב פרקים המקבילים לכל דיבר. כל פרק פותח בדיבר עצמו, ממשיך בפרוש לדיבר, דברי מוסר, דרך ארץ, תוכחה, הבטחות ואזהרות. החיבור נכתב בערבית ספרותית מדוברת, שפת הדיבור של יהודי חלב, בלהג עממי הקרוב ללהג החלבי ובחריזה. צורת כתיבה זו נועדה לחבב את המקראה על קוראיה ושומעיה ולאפשר הבנתה ולימודה. חשוב היה לרס"ג שכל הקהילה על גבריה, נשיה וטפיה יחבבו, יבינו וילמדו את עשרת הדיברות, את משמעותם והשפעתם על חיי היום יום מעבר ללשון הדיבר שמופיע בתורה. המקראה נתחבבה על הציבור החלבי וקריאתה הפכה למנהג קבע מדי שנה בשנה.
