ליקוטים מתוך מאמרים, שנכתבו עלי-ידי רבנים בתקופתו. נערכו והובאו לדפוס על-ידי שאול בן הרב משה דיב לאניאדו
ינקות מופלאה ונעורים עתירי הבטחה.
רבי חיים מרדכי לבטון נולד בשנת תק”מ (1780), לאחר ארבע עשרה לידות של תינוקות שנפטרו בינקותם. אביו, רבי חלפון, שנודע כאיש צדיק ותמים, היה נצר למשפחת רבנים שייחוסה מגיע לדור הראשון של מגורשי ספרד.
מסופר שבאחד הימים בא ל׳מדרש סניור משה,, מדרש שהתקיימו בו ישיבות בית הדין ומשופע היה בספרי דינים ושו,,ת (שאלות ותשובות), ומאז החל לפקוד את ספרייתו, מדלג ממדף למדף ומעיין בספרים, מדפדף ומעלעל בהם, סוגרם ופותח אחרים. פעם הזדמן לשם בנו של הגביר בעל בית המדרש שלא ידע מאומה מגדולת הנער השקדן וגער בו: ׳מדוע אתה מקפץ מעלה ומטה ומבלבל את הספרים?,
נבוך ומבוייש החזיר הנער הרך את הספרים למקומם והסתלק לביתו. לא חלף זמן רב עד שהחל בן הגביר לחוש כאבים עזים שגרמו לו לזעוק מתוך כאב. אביו, שמפורסם היה בחסידותו, עמד על כך שאין מדובר בבעיה המצריכה רופאים ותרופות; חקר את בנו על מעשיו באותו יום, וכאשר זה סיפר לו על נזיפת הנער המתמיד על הבלבול ואי־הסדר שהטיל בספריית בית המדרש – הבין האב שכאן נעוצה עילת הכאבים. מיד שיגר שלוחים לפייס את הנער ולבקשו למחול לבנו וגם לברכו בברכת רפואה שלמה. מרדכי הנער נעתר לבקשת הגביר, מחל על עלבונו ואף ברכו כפי שהתבקש. בו ברגע פסקו הכאבים ובן הגביר שב לאיתנו. מאותה שעה גדל שמו והלך כתלמיד חכם ובקיא ולא עברו ימים רבים עד שהיה לאחד מגדולי הרבנים הנודעים בדורו.
איש מידות המעורה בחברתו
ר, מרדכי היה בעל אמצעים והתפרסם במעשי החסד הרבים שעשה בימי חייו, שליש מהרווח שהיה מקבל משותפו, הגביר חביב מצרי ז”ל, נהג
לחלק לצדקות שונות והחזיק תלמידי חכמים מכספו. באשר ליתומים שהיו תחת חסותו – נהג לקחת את כספי הירושה שהניחו להם אבותיהם ולהפקידו בידי סוחרים נאמנים. מפירות ההשקעות התפרנסו היתומים בכבוד. בהגיעם לבגרות מקבלים היו את קרן הירושה פי כמה וכמה ממה שהורישו להם אבותיהם.
רבי מרדכי גידל בביתו, כאחת מבנותיו, את בת אחותו שהתייתמה עד שהגיעה לפרקה והשיאה לאיש. בימי חייו הרבה להשכין שלום בקהילה -בין אדם לחברו ובתוך המשפחות – בין איש לאשתו. הכל סרו למשמעתו והוא ניצב איתן על משמרת התורה ועל קיום המצוות ולא הניח לשום גורם לפרוץ פרץ בחומת היהדות.
בין המוסלמים בארם צובא גדול היה כבודו. שמו הגיע לאוזן השלטונות התורכיים, ששלטו מאות בשנים בחלב, ולאות הוקרה והערצה, העניקו לו את אות הכבוד המלכותי. השפעתו על אנשי הרשות הייתה ניכרת־ ולדברי עצתו ובקשותיו נעתרו נוצרים כמוסלמים ששיחרו לפתחו, כפי שיסופר להלן.
גדולתו בהנהגת הקהילה
במשך ארבעים שנה ישב רבי מרדכי על כיסא הרבנות בעירו. הוא הצטיין כמנהיג בעל שיעור קומה המאיר לאר״ץ ולמרחקים. שמו נודע בשערים כאחד הצדיקים, כאדם תקיף שלא נשא פני איש, וכנכבד על כל אחיו ואשר כל שדרות העם חרדו למוצא פיו.
שקדנותו המופלגת בתורה, ידענותו המעמיקה וחריפות שכלו הועידוהו לכהן כמורה הוראה וכדיין בין שבעת הרבנים מורי ההוראה היושבים ראשונה במלכות, ולימים נבחר כראש הרבנים על אר״ץ רבה. בצעירותו פעל לצד גאונים מובהקים, כגון ר׳ אפרים לאניאדו שמילא את מקום אביו הרש״ל [ר׳ שלמה לאניאדו], הגאון המובהק ר׳ אברהם ענתבי זצ״ל, רבי אליהו בר׳ יהודה קצין, רבי ישועה ששון, ר׳ יצחק שרים, רבי שלום כאסקי ואחרים. שלושה בנים הניח רבי מרדכי שהמשיכו את פועלו אחריו, הלוא הם: רבי חלפון, רבי אליעזר ורבי יוסף.
חיבוריו
רבי מרדכי נודע בחיבוריו החשובים, וביניהם נוכח השולחן, ובן יאיר. ספרו החשוב, נוכח השולחן, עיקר עניינו בשאלות ותשובות על השולחן ערוך ובחידושים בארבע הטורים שלו, וביתר פירוט: בעניני ברכות, שבת, קרבן פסח, שקלים, נדרים, תרומות ומעשרות, בית הבחירה וכלי בית המקדש, מתנות עניים, עבדים, כלאיים וערכין, אישות, עיגון והבדלי
כתובות שבין ספרדים ומוסתערבים, פטור תלמידי חכמים בתקופת השלטון המצרי, שותפות עם יהודים מבגדאד, עסקים עם נכרים, מידע על יהודים המעורבים בעסקי סבון בעינטב ובחלב ועל כהונת יהודים באדמיניסטרציה העותומנית, וידיעות על בני משפחת פרחי שאינם מצייתים לרבני דמשק… הספר בן יאיר מכיל דרושים על נושאים שונים, כגון סדר הפרשיות, הספד לצדיק, דרוש לברית מילה, ליציאת מצרים, למתן תורה, לצדקה.
שבחי ‘המסכימים’ לספרו
בהקדמה לספרו נוכח השולחן כתבו הרבנים ׳היושבים ראשונה על האר״ץ הטובה׳ וזו לשונם: ״מלך מלכיא מרן דבשמיה, כמה גדולים מעשי חיא, מלך רב דמי לבר אלהין, בינה יתרה נתנה לו על כל בני דורו… הכל
משכימים לפתחו פתחי שערים עלי קרת… מושב מלכים כסא ההוראה כאשר ראינו באור החיים עיר וקדוש קדושה ראשונה… השיב רבים מעוון ושפט בצדק דלים… במקום גדולתו שם מצאנו ענותנותו, צדיק מעיקרו שיראת חטא קודמת לחכמתו וההלכה כמותו… כי גדול מרדכי ושמעו הולך בכל המדינות… תורתו מכרזת עליו בהיר בשחקים, נודע בשערים במחנה צדיקים… המאור הגדול למופת ולאות. מעשה ידיו הן הם עדיו עושה נפלאות…לאלפים
ולמאות… הן אלה קצות מדותיו עזוזו ונפלאותיו… הבונה שמים מעלותיו, זה דרכו דרך הקודש דרך חיים. יאריך ימים על ממלכתו אורך ימים ושנות חיים״. על החתום, ר׳ שלום כאסקי, ר׳ אברהם דיין, ר׳ משה סתהון, ר׳ שאול עזרא דוויק הכהן, ר׳ רפאל שלמה נחמד.
צרור מעשיו המופלאים
מעשה בערבי אחד, שקיבל עליו את אספקת המזון לחיילי הטורקים ששלטו בעירנו באותה עת. בתום השנה לאספקת המזון, הגיש הערבי לפחה בקשה לשלם את הוצאותיו המסתכמות באלפיים לירות זהב. סירב הפחה לשלם לספק את המגיע לו והשיב את פניו ריקם. כל מאמצי הספק לקבל את סכום הוצאותיו עלו בתוהו; השלטונות דחוהו בלך ושוב. התמרמר האיש על רוע מזלו והתהלך חפוי ראש. באחד הימים יעץ לו אחד מידידיו שילך לחכם היהודים, חזקה על זה שימציא לו עצה איך יוחזר לו כספו. הלך הערבי בנוטלו עמו את חשבונות הוצאותיו, התייצב בפני רבי מרדכי והראה לו את כל ניירותיו להוכחת צדקת תביעתו. עיין רבי מרדכי בתעודות וכאשר נוכח לדעת שאכן הצדק עמו ולא עם הפחה הממאן לפרוע את החשבונות – ציידו במכתב בחתימתו המופנה ל׳גזבר הממשלה התורכית׳ הלוא הוא השר אברהם קאמונדו, איש קושטא.
הלך הערבי עם המכתב לבירת האימפריה העותומנית אל השר אברהם קאמונדו ונתן לו את מכתבו של רבי מרדכי. מיהר השר ובלי אומר ודברים פרע לספק הערבי את הכסף המגיע לו. שמח האיש שמחה גדולה ובשובו לחלב התייצב בפני רבי מרדכי ובידו מתנת כסף יקרה כאות תודה והוקרה. מאליו מובן שרבי מרדכי דחה את התשר, והדבר הגביר את הערצת הספק הערבי אליו, ויהי הדבר בחזקת קידוש שם שמים ברבים.
♦♦♦
מעשה בערבי אחד שהיה גלמוד וערירי וביהודי שהתגורר בשכנותו. בין שניים אלה שררה ידידות רבה. באחד הימים עלה בדעת המוסלמי ללכת ולהתפלל במכה הקדושה לדתו, מסע, אשר באותם ימים, כרוך היה בסכנת דרכים גדולה. בא הערבי לשכנו היהודי עם צרור כספו המגיע לכמה מאות לירות זהב, וביקש מחברו היהודי לשמור על רכושו: אם ישוב בשלום ממסעו, יחזיר לו את כל כספו, ואם, חלילה, ימות בדרך -יעבור צרור הזהובים לידיד היהודי.
שמח היהודי על ההצעה הנדיבה והסכים לבקשת שכנו, אולם לבו חרש מזימה. בטרם יפקיד הערבי את צרור הכסף, ביקש משכנו להתלוות אליו
אל מחוץ לעיר; בהגיעם למקום היעוד, נטל הערבי את צרור הכסף ומסרו לשכנו באומרו: ׳עדים שמים וארץ ועץ זה כי אכן נתתי לך את הפיקדון עד שובי בשלום ממסעי׳. ענה היהודי ואמר: ׳עדים׳ ושם נפרדו לשלום איש לדרכו.
נקפו חודשים מספר ובשוב הערבי ממכה ביקש משכנו שיחזיר לו את הפיקדון, כלומר את צרור הכסף. התנכר היהודי והשים עצמו כמי שאינו מכירו כלל ועיקר. נמלא הערבי רוגז גדול ויצא מעם שכנו שהתנכר לו בחורי אף, אולם מה יכול היה לעשות! לא הייתה בידו שום הוכחה לצדקת טענתו, כל שומעיו צחקו ממנו ולגלגו עליו ועל טיפשותו: כיצד הפקיד כספו ללא שום עדים!
זמן רב התהלך האיש במפח נפש עד אשר פגש באחד הימים ידיד אחד שיעצו לסור לחכם היהודים ולשמוע עצה מפיו. הלך הערבי אל רבי מרדכי וביקש ממנו להזמין את שכנו לדין. נעתר לו רבי מרדכי וזימן את היהודי לדין. טען הערבי את טענותיו, אלא שהיהודי הכחיש מכול וכול את טענותיו. לשאלת הרב היכן ובאיזה מקום נתן את הכסף, ענה הערבי ואמר שהדבר התרחש מחוץ לעיר ליד עץ גדול. נמלך בדעתו רבי מרדכי ושאל את האיש: ׳התוכל ללכת ולהביא ענף מאותו עץ!׳ שמח הערבי על הבקשה ומיהר לצאת לדרך על מנת להביא ענף מהעץ. משעברה עת רבה והערבי בושש לשוב, הרגיע היהודי את הרב באומרו: ׳ידע נא כבוד הרב כי המקום רחוק ועל כן טרם חזר הערבי׳. שמח הרב לשמע הדברים ובלי אומר ודברים ציווה על היהודי ללכת חיש ולהביא את צרור הכסף, ואם לאו – דמו בראשו. מיהר היהודי ועשה את המצווה עליו. נטל הרב את הצרור והניחו לידו. נקפו שעות מספר ולעת ערב נראה הערבי כשהוא גורר אחריו את כל העץ. לא חלפה שעה קלה והרב שמח לבשר לערבי כי אכן הוכחה צדקת טענתו. להפתעת הערבי ולשמחתו לא היה גבול עת מיהר הרב לשלוף את הצרור ולמוסרו טמן ותקילין לידי בעליו האמיתיים.
♦♦♦
מעשה באיש ובאישה שלא זכו לבנים. ניגש הבעל לפני רבי מרדכי וביקש להתגרש מאשתו. דחהו הרב בלך ושוב כמה וכמה פעמים, אולם לבסוף ביקשו להתייצב למחרת היום בפני בית הדין ושם יטען את טענתו. קרא ר׳ מרדכי לאחר מתלמידיו ואמר לו: ׳מחר יבוא אלי פלוני לבית הדין ובזמן הדיון תבוא ותלחש לי דבר מה באוזני ואני אגער בך בקול רם; אל תתבייש ואל תיפגע מזה׳. למחרת התייצב בפניו בעל האישה בתביעה להתגרש. באמצע הדיון נכנס אותו תלמיד ולחש באוזני הרב דבר מה; כעס הרב וגער בתלמיד: ׳כלום אינך מתבייש לומר לי כדברים האלה?׳ נבהל הבעל וחשש שמא צפוי התלמיד להיענש, אולם אזר אומץ
ושאל את הרב מדוע כעס כל כך על תלמידו. ענה הרב ואמר: ׳מתבייש אני לספר לך… התלמיד לחש לי לגמור את הגט, שכן רוצה הוא להתחתן עם אשתך. לכן כעסתי עליו כעס גדול.׳ כשמוע הבעל את דברי הרב התבונן באשתו בעיניים אחרות… ונמלך בדעתו לבקש מהרב להפסיק את כתיבת הגט, מתחרט הוא על רצונו להתגרש מאשתו ומבקשו להתפלל עליהם שיזכו להקים זרע של קיימא.
פעם עמדו יהודי ארם צובא לבנות ׳בית מדרש׳ בקומה שנייה מעל בניין ישן. כיוון שבניין זה היה סמוך למסגד שעליו צריח קבוע לתפילת המוסלמים, חרה אפו של אחד מנכבדי המוסלמים המקורבים לשלטונות על שהבניין שעומדים להקים היהודים יהיה גבוה מהמסגד, מה עשהז. קם וכתב מכתב התנגדות והחתים עליו את כל שרי הממשלה. אחד מהשרים הנמענים הזהיר את הנכבד המתלונן לבל יעז להתעסק עם הרב לבטון, שכן רעה ומרה תהיה אחריתו. אולם, אותו נכבד לא שעה לאזהרת השר, וראה זה פלא – לא חלפו ימים אחדים והנכבד הנ״ל נפל ומת מיד, ובניין בית המדרש נבנה וקם באין מפריע וייקרא שמו ׳מדרש בית עבוד׳.
מדרש בית עבוד זה השקיף מחלונותיו על החצר הקטנה של בית הכנסת הגדול בו הוחסן ׳השמן למאור׳ כמו גם אוסף נכבד של ספרי קודש, תלמוד, משניות, שו״ת וכיוצא בהם. אוסף נודע זה שהיה הגדול מסוגו בעיר חלב היה למאכולת אש על כל ספריו יקרי הערך בעת הפרעות ושריפת בתי הכנסת בשנת תש״ח (1947).
נס מוסאן-עלילת דם
באחד הימים לפני פרוס חג הפסח נעלם ילד נוצרי בשם מוסאן. מיד פשטה בעיר שמועה, שהופצה על-ידי הנוצרים, שהיהודים חטפו את הילד ואף שחטוהו כדי להשתמש בדמו לאפיית המצות. מושל העיר זימן את רבי מרדכי ואיים עליו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאם לא יימצא הנער הנוצרי ־ יגזור הוא על היהודים גזרות קשות ועונשים חמורים. אך יצא רבי מרדכי מאת המושל חש לכנס את כל הקהל שיתפללו להעביר את רוע הגזירה. כתום התפילה יצא הרב למקום בו, על-פי השמועות, נחטף הילד הנוצרי. בהגיעו לשם היטה אוזנו ושמע איך שני ילדים מתלחשים והאחד אומר לרעהו, שראה איך הנוצרים לקחו את הילד ששמו מוסאן לכנסייה שבה מצוי הוא עכשיו. כשמוע רבי מרדכי את הדבר מיהר לגשת היישר לבית המושל, וביקש ממנו לצאת יחד עמו לרחובות העיר בתקווה למצוא את הילד האבוד. ניאות המושל להתרצות לבקשת רבי מרדכי. הרב הוליכו לעבר אותה הכנסייה. בהגיעם למקום הציע ר׳ מרדכי למושל להיכנס לתוך הכנסייה חיש וללא הודעה מוקדמת. עודם משתהים עם הכמרים בחצר הכנסייה והנה נתקלו פתע עיני המושל בנער והוא קרא: ׳מוסאן!׳ הילד החטוף כביכול נענה מיד לקריאה. פני הכמרים החווירו מתדהמה. בו במקום ציווה המושל לאסור את הכמרים מפיצי השמועה על שחיטת הנער. שמחה גדולה השתררה בעיר, כל העם הכירו והודו שאכן, בזכות הרב מרדכי ותפילותיו נושעו. לזכר ׳נס מוסאף זה, שארע ביום י״ג בסיוון, הורה רבי מרדכי ליהודי אר״ץ, היא חלב, להימנע כל השנים מאמירת תחנונים ביום זה.
♦♦♦
כבו הנרות וברק חדר מהחלון…
במוצאי שבת קודש כ׳ בסיון תרכ״ט(1869) התכנסו כל הרבנים הגדולים בביתו של רבי מרדכי, מלבד כל יוצאי ירכו, והתפללו שם תפילת ערבית. רבי מרדכי ענה ׳אמן יהא שמיה רבא׳ בכל כוחו, כדרכו בקודש, והיו פניו מאירים ומבהיקים כאור החמה.
לאחר ההבדלה באה רוח סערה אשר הרעישה עולם ומלואו ושיברה כמה אילנות גדולים וחזקים. כבו כל הנרות וברק חדר מהחלון היישר למיטה שהרב שכב עליה. כל הנוכחים נפלו על פניהם ואמרו את הפסוק ׳שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד׳.
ידעו כולם שנסתלק ארון הקודש ועלתה נשמתו הטהורה השמיטה בקדושה ובטהרה ותהום כל העיר. הכול הבינו שכל שאירע ־ אירע מחמת פטירת
הרב הגדול והגאון זלה״ה, והוא נקבר בכבוד גדול במערת הצדיקים באל כראבה, מאחורי מערת אליהו הנביא זיע״א, שבבית הכנסת הגדול. רבני דורו הספידוהו. השמועה על פטירתו הגיעה למקומות רבים בעולם, ובין היתר גם לעיר הקודש ירושלים. ר׳ אברהם אשכנזי, הראשון לציון, מזכיר את פטירתו:
״גדול מכאובי, הן בעודני הולך נע ונד אנה ואנה, שמועה שמעתי מרה כלענה כי עלה לשמים אחד מן הרמתים, ראש על אר״ץ רבה, אל ארצי ואל מולדתי, מקודש מקודש הכרתי והפלטי, גאון עוזנו מורנו ורבנו הרב הגדול כמוהר״ר חיים מרדכי לבטון בעל ספר גוכח השולחן ז״ל צלוחים של פלייטון…״
ציונו: קול מר צורח גנוחי גנח וילולי מיליל, קול מנחם על ראב״ד מקודש מ״ע הרב הגדול מעוז ומגדול כמהר״ר מרדכי לבטון נלב״ע יום כ׳ סיון שנת התרכ״ט.
״וזה השר הגדול רבי שמואל אסף המידות הטובות/ באסוף ביצים עזובות/ דלתיו לכל1 עובר פתוחים / ביתו מלון אורחים/..,. רבי ישועה ורבי יכין הס עמודי המלוכה, השר רבי חנניה מקור החסדים/ ולו בן ברוך מבנים… ומהם החכם ד יוסף בר משה חכם בתלמוד תורה/ ותעלומה יוציא לאורה. ומהם החכם ד שמריה בן הרב רבי ברוך, טהר לב ונקי כפיים/ ומנעוריו ירא שמיים. ומהם השר הגדול רבי שמואל, סופר בבית המלך, הוא משכיל בעמו/ ונכבד בשער מקומו. ומהם הרופא רבי חנניה, הוא ענו ונחמד/ ושכלו לא ימד, ומהם החזן רבי דניאל הוא ערב בנגינתו/ ונחמד בתפילתו/ יכבוש בנועם שירו ליבות עם הקודש/ ונשמע בקולו בבואו אל הקודש״
כך מתאר אלחריזי שביקר בחלב בשנת 1217 את גדולי ארם צובא, ראשיה וזרע קדושיה, רבנים, רופאים, ומשכילים ומסיים בדברים חד משמעיים:
״עת נזכרו ארצות זמן יחד הס נותנים יד לארם צובא: כסא בראש כולם ומול שיאי, שפלו וגס שכבו למעצבה, ובעת אלומות אלמו כולם, קמה אלומתי וניצבה״.
ציטוט אחד מני רבים לאורך ההיסטוריה, המוכיח על היות חלב, היא ארס צובא, אחד ממרכזי התורה החשובים בעם ישראל במשך דורות רבים. סדרה זו על חכמי אר״ץ היא גלעד להנצחת גדולי ישראל לדורותיהם.
