ביום חמישי לפנות בוקר החלו השוחטים לשחוט צאן ובקר כדי לספק לאטליזים בשר טרי לכבוד שבת. בכל ערב שבת היו הגבאים בחלב עוברים בשכונה וגובים מכל בית כיכר לחם ותבשילים לחלק לעניים. בדמשק נתרמו מדי שבוע מאות כיכרות לחם על ידי משפחות שאחד מבניהן נפטר. על הלחם פוזרו גרגרי אניס כדי שידע המקבל שהלחם נאפה לזכרו של נפטר כלשהו.
ביום שישי אחר הצהריים נהגו תלמידי חכמים להתפלל מנחה גדולה ואחר כך היו הולכים לבית המרחץ וטובלים במקווה.לאחר מכן היו הולכים לקנות פרות כדי להשתתף בהכנות לשבת.
הגברים בדמשק היו נושאים למאפייה את סירי החמין. בחלב היו רבנים מיוחדים משגיחים על סגירת החנויות שעה וחצי לפני השקיעה כדי למנוע חילול שבת. הנשים היו מדליקות מנורה ובה שבעה נרות שמן זית. המנורה הועמדה ליד השולחן שהיה ערוך ומוכן לסעודת ליל שבת ועליו 12 כיכרות לחם. בשבת בבוקר הונחו שמונה כיכרות על השולחן, ואילו בסעודה שלישית הונחו רק שש. סך כל הכיכרות 26 כמניין הוי״ה — שמו של האל.
בחלב נהגו ללכת בערב שבת למערה שעל פי המסורת נתגלה בה אליהו הנביא ולקרוא שם את ״שיר השירים״. בפיוט ״לכה דודי״ נהגו בחלב לדלג על הבתים ״התנערי״, ״לא תבושי״, ״והיו למשסה״, ״ימין ,ב ושמאל״. זאת, מכמה סיבות: יש האומרים כי בבתים אלו יש עניינים המעוררים עצב; אחרים טוענים כי משום שיש בבתים אלו מעניין הגאולה, השמיטו אותם בני חלב שכבר נכוו בעבר בנושא זה בתקופת שבתי צבי אשר הדיח אותם להאמין בו באמצעות מתן הוכחות לגאולה הקרובה; טעם נוסף הוא שבני חלב נוהגים באופן כללי לקצר את הפיוטים שהם שרים, ו״לכה דודי״ בכלל אלה.
ביציאה מבית הכנסת חילקו הגבאים לקהל מיני בשמים.
בדמשק ובחלב בליל שבת, לאחר הקידוש על היין, היו הבנים והבנות מנשקים את ידי האב והאם ומקבלים את ברכתם ואחר כך היו פותחים בסעודה.
לאחר חצות הלילה החל הציבור להתכנס בבתי הכנסת כדי ליטול חלק בשירת הבקשות. בשירה שולבו יחדיו פיוטים מקדמוני תור הזהב של ספרד ועד אחרוני הפייטנים המקומיים עם פסוקי תהלים. השירה החלה בשלוש לפנות בוקר ונמשכה כארבע שעות, עד לתפילת שחרית.
בעת התפילה נהגו הגבאים להזליף על הקהל מי ורדים. אחדים מן המתפללים היו מביאים עמם קופסת טבק להרחה והיו מעבירים אותה בין כל המתפללים.
פתיחת ההיכל, הולכת ספר התורה לבימה והעליות לתורה היו נמכרות לכל המרבה במחיר. בשבת חגיגית, שבה היה בבית הכנסת חתן בר מצווה או חתן ממש, נהגו הנשים לזרוק בשעת העלייה לתורה ״מְלַבַּס״ – שקדים מצופים סוכר – והשמיעו צהלולים (מְזַגְֹלַטות). כשעלה חתן השמחה לתורה הכריז על כך הגבאי, והפייטנים היו פוצחים בשירה ובזמרה לכבודו. בשמחות נהגו להגדיל את מספר העולים לתורה. בשבת ״בחוקותי״ ו״כי תבוא״, לפני קריאת הקללות שבפרשה, נהג שליח הציבור בחלב לומר לעולה: ״מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה, רפאני ה׳ וגו׳, יסרני ה׳ אך במשפט אל באפך פן תמעיטני״.
בחלב לא חיברו את הפרשיות ״שלח לך״ ו״קרח״ או את הפרשיות ״חקת״ ו״בלק״ כבשאר קהילות הגולה, אלא היו מחברים את ״קרח״ ו״חקת״.
יום השבת נוצל גם לביקורי חברים ומשפחה. הביקורים נמשכו מלאחר התפילה ועד לשעות הצהריים. קודם לסעודה היו נוהגים להגיש משקה חריף, חמוצים ושקדים כדי לעורר את התיאבון. אז התכנסה כל המשפחה לאכול את החמין שהובא אחר כבוד מן המאפייה. לאחר סעודת השבת שבו רבים מבני הקהילה והתאספו בבתי הכנסת להעביר את יום השבת בלימוד, בקריאת תהלים, בשמיעת דרשות וכדומה. היו רבים שניצלו את שעות אחר הצהריים לטיול בגנים ובבוסתני העיר. היו תלמידי חכמים שנהגו לבחון ביום זה את ילדי הקהילה על מה שלמדו במהלך השבוע. בארבע שבתות השנה, דהיינו שבת תשובה, שבת זכור, שבת הגדול ושבת כלה, היה דורש לפניהם הרב הגדול דברי מוסר מעניינא דיומא. בדמשק נהגו במאה התשע־עשרה להקפיד ולקיים מניין תפילה גם בבית הכנסת שבכפר ג’וֹבָּר, אשר קודש בשל מערת אליהו הנביא שבו. בעיקר הקפידו לבקר במקום בשבת ״בראשית״ והיו עורכים אז במקום הקפות כמו בשמחת תורה.
בצאת השבת, לאחר ההבדלה, נערכה בדמשק דרשה. הדרשה לוותה בסעודה רביעית שהורכבה ממיני מתיקה, והיו בה שירה וזמרה כדי להיפרד מן הנשמה היתרה.
מנהג מיוחד היה ליהודי חלב במוצאי ״שבת שירה״ (פרשת בשלח), ולחלופין במוצאי שבת של פרשת יתרו: במוצאי השבת התאסף הקהל בבית הכנסת לקריאת ״אָבְּתִדַא כַּלַאמְנָא״ – התחלת דיבורינו – כלומר פתיחה לעשרת הדיברות שהוא תרגום של עשרת הדיברות בערבית. בין דיבר לדיבר דרש הרב מעניינא דיומא, ואחרי זה היו שרים פיוטים הקשורים לאירוע. בשירים תפס מקום נכבד הפיוט לט״ו בשבט שחיבר הרב רפאל ענתיבי – ״יא אל גדול ונאדר״ – משום סמיכות השבת לט״ו בשבט. בתקופת השלטון העות׳מאני בסיום הערב היו מברכים את הסולטאן בנוסח מיוחד בערבית הנקרא ״דָעִיַת אלסֻלְטַאן – ברכת המלך.
