מתוך הספר קורות חיים של אברהם צפדיה (נכתב בשנת 2009)
“הטקסט הבא הוא מחקר היסטורי שנכתב על ידי המחבר בשנת 2009, ולכן יש לקחת בחשבון שהנתונים והמסקנות המוצגים בו עשויים שלא לשקף את המציאות העכשווית.”
יעדי ההגירה
ארגנטינה – בבואנוס־איירס כונו החלבים – “היהודים הערביים”, (JUDIOS ARABES) הואיל וביניהם הם המשיכו לדבר ערבית. יהודים אלו מדקדקים במצוות ושומרים בקנאות את המסורת. בחגים הופכות השכונות היהודיות (ברובעים – ONCE-FLORES) ל”אי של שקט”. (ב-1921). שנה קודם לכן הקימה הקהילה מוסד תלמוד-תורה, בית דין ובית־קברות יהודי. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב־1947 הגיעו לכאן מספר משפחות ממצרים. ב־1933 הוצאה תקנה (פסיקתו של הרב סיטון) מטעם הרבנות בבואנוס-איירס שקבעה, שלקהילה החלבית לא ייכנס גוי שהתגייר, וזאת לשמירה על טוהר המוצא. הם פשוט לא הכירו בגיור לצורכי נישואין ואפשרות של השתלבות במשפחה חלבית. אלו שעברו על תקנה זו הוקעו מהקהילה. כך זה נמשך עד עצם היום הזה. זו גם הסיבה מדוע אין הקהילה מתרחבת מהר ושומרת בקנאות על מוצאה. מאוחר יותר הוצאו עדכונים לפסיקה זו. המעניין הוא שהאימוץ היה, לפי התקנות, כן מותר. זו הייתה הדרך היחידה לקבל לקהילה אנשים שאינם נמנים על אותו מוצא. זה היה קורה לזוג שאינו מסוגל להביא ילדים לעולם. כך לפחות הבטיחו את המשך השושלת המשפחתית.
ברזיל – בסן פאולו כבר הייתה קהילה יהודית שהקבילה את פני המהגרים מחלב. הפעם היה זה תורם של החלבים להתאקלם עם מסורת ומנהגי הקהילה המקומית. ב-1959 הם החליטו לארגן לעצמם קהילה חלבית שתמשיך את המנהגים והמסורת של חלב. תוך זמן קצר הקימו לעצמם שלשה בתי כנסת ששירתו כ־400 משפחות. ברזיל, שנחשבה בתקופה בה הגיעו החלבים לארץ מתפתחת, פתחה בפני המוכשרים שבהם אפשרויות רבות לפתח עסקים ברמה בינלאומית. לדוגמא, אדמונד ויעקב ספרא הגיעו לברזיל מביירות בשנות ה־50 של המאה ה-20 עם ניסיון עשיר בתחום הבנקאות.
משפחת יעקב ספרא תרמה רבות בהקמתן של קרנות סיוע חברתי ותרבותי, כגון שיתוף פעולה עם חברות מקומיות וזרות בשימורם של מבנים היסטוריים, מוזיאונים ובהפצתם של יצירות אמנות של אמנים ברזילאים ובינלאומיים. כמו כן ייסדו את כתב העת “מורשה”, שמטרתו ״ להנחיל את מורשתנו העשירה לאנשינו ולדורות הבאים”. גם אדמונד ספדיה הגיע, ואף הוא היה בקיא – בתחום הבנקאות ונחשב למתחרה של האחים ספרא ורבים אחרים. קוים לדמותו – ראה להלן.
דוגמא קטנה של קווים לדמותו של המהגר אדמונד ספדיה – דוגמא של מצליחן*. נולד ב־1929 בחלב, למד באוניברסיטת לבנון ובסורבון בפריז. אביו, גבריאל (גיברא) ספדיה היה פעיל במימון ובעזרה ליהוד׳ סוריה. דודו, ליאון ספד׳ה הוא אביו של האדריכל משה ספדיה. ב־1947 נחטף אדמונד בלבנון על ידי ערבים שדרשו הון עתק תמורת שחרורו. משפחתו שילמה את הכופר ויצאה דרך איטליה לארגנטינה, ומשם לברזיל. לסן פאולו הגיעו בחוסר כל, כי את רוב הונם השאירו בסוריה.
אדמונד התחתן עם רחל בטש מהקהילה החלבית במנציסטר, ונולדו להם ארבעה צאצאים: גבריאל, אדגר ושתי בנות. אחת מהן, פורטונה, נישאה בירושלים לשלמה פושאן ב-1994. את הזוג קידש הרב עובדיה יוסף. פורטונה, שהיא גם זמרת לטינית – אקזוטית החליפה בחתונתה את שמלת הכלה בשמלה בסגנון הפלמנקו הספרדי ושרה בפני האורחים מלהיטיה המובחרים, בהם פיוטים מהתפילה בלאדינו וכן שירים במקצב ברזילאי.
על ביתו של הרב עובדיה יוסף והישיבה בשכונת “הר נוף” בירושלים מתנוסס שם אביו -ג’ברא צפדיה (ג’ברא קרי – גבריאל) שלזכרו הוא תרם להקמתו של מוסד זה. אדמונד ספדיה נחשב כיום כבעלו היחיד של בנק העשיר ביותר בעולם עם סניפים באירופה (פריז. ג’נבה) ארצות הברית וקנדה בהם מועסקים קרוביו ממשפחתו המסועפת. הוא גם נחשב לפילנטרופ מושבע: מקדיש כ־10% מרווחיו באופן קבוע לתרומות. (דוגמא מאצלנו – בעלי עסקים אמידים בארץ מקדישים בקושי רק כ-1% מרווחיהם לתרומות). עקב צניעותו הרבה אין הוא מפרסם ברבים את פועליו לחברה בכלל וזו החלבית, בפרט.
* מתוך מאמרה של נילי שחק בופמן ב״מעריב” 14.6.1991.
המעניין הוא שבשנים האחרונות מורגשת מגמה של חזרה בתשובה של אלפי ברזילאים מרחבי ברזיל וחיפוש אחר שורשיהם היהודיים. ברזילאים אלו החלו להתחקות על מוצאם שמא הם נמנים על אותם אנוסים שהובאו כאמור, בניגוד לרצונם לברזיל במאה ה־16 ועתה הם מעוניינים לחזור ליהדותם. כמובן על מנת להגיע לחקר המוצא היו צריכים לעסוק “במחקר שורשים” – לאורך תקופה של כ-500 שנה. גורמים מהרבנות בארץ יצאו לבדוק ולאמת יהדותם.
אחד מסניפי הבנק של אדמונד ספדייה בפריז
ניו יורק – כאן נמצא אולי הריכוז הגדול ביותר של יהודים חלבים. ספרים רבים נכתבו על אודותם וקיים מידע רב בנושא. נציין רק כי הגירתם הייתה רק חלק מתנועת הגירה אדירה שהגיעה לארצות הברית. כל המהגרים הגיעו ל-אליס איילנד (נוסד ב-1892. ב־17.6.1897 פרצה בו שריפה שכילתה את כל רישומי הכניסה לארצות הברית שהיו עד לאותו מועד. כיום ניתן לאתר רישומים רק ממועד השיקום ואילך). זהו בניין גדול באי ליד פסל החירות, בכניסה לנמל ששמו יצא למרחוק כמקום מפחיד ומשפיל. במקום זה סיננו שלטונות ההגירה (במקום ויזות) את המהגרים על ידי בדיקה רפואית וקבעו מ׳ יוכל להיכנס למדינה ועל מי הכניסה תיאסר. כך היו מצבים בהם אחד מבני המשפחה – אב, אם או צאצא שלא הורשו להיכנס אם בשל בעיר. רפואית או מסיבת התמלאות המכסה השנתית להגירה. מצב זה העמיד בפני המשפחה דילמה קשה: מה עושים? את ביתם ורכושם הם מכרו במולדתם ואין להם לאן לחזור. לאן יפנו עתה? האם •תפצלו? אכן בעיה קשה. לכן, “המסורבים” המשיכו לארץ השכנה – מקסיקו. כאן היו ממתינים לפתיחת מכסה חדשה, או שהיחידים היו מסתננים לארצות הברית ממקסיקו. היו משפחות שהחליטו להתיישב במקסיקו ובמשך הזמן הצטרפו אליהם רבות נוספות.
בהתחלה הגיעו החלבים (1911), כ־1,000 במספר, ל־31016 £331 ׳61^10 באי מנהטן, בו התרכזו מהגרים מארצות שונות מאירופה. אך משגילו את הסביבה המכוערת ואת שכניהם עקרו מהר מאוד לברוקלין. הם השקיעו בחינוך דתי ובחיי משפחה הדוקים וסגורים מהשפעה זרה, וכך שמרו הם על עצמם מצרות מבחוץ. הם לא יצרו כל קשר עם מהגרים יהודים מבגדאד או מתימן (והיו גם כאלו), גם לא עם אשכנזים שראו בחלבים “אנשים מוזרים” המסתובבים ברחוב עם ציצית חשופה ומדברים …ערבית.
בברוקלין ישנם כיום כ-100,000 יהודים שהיגרו מארצות שונות, ורוב הקהילה החלבית מתגוררת מאז 1940 (שמנתה באותה עת כ־30,000 נפש וכיום כ־80,000) ברובע ״פלטבוש״ המטופח. בית הכנסת “שערי ציון” (מתוך 25 בתי כנסת) המפואר מעיד על פריחה ושגשוג של הקהילה ועל חוסנה הכלכלי. דוגמא מהתהליך אותו נאלצו לעבור החלבים בהגירתם לארצות הברית, מתוארת בספר! של רוברט שירה המוזכר להלן. אלו שעסקו במסחר בזהב בחלב, המשיכו גם כאן בעיסוק זה. רח’ 57 בניו יורק נשלט ברובו על ידי סוחרי זהב ותכשיטים חלבים ויהודים. לתכשיט חלבי אופייני נחשבת – “שרשרת חלבית”. זוהי שרשרת זהב לצוואר שלחוליותיה יש צורה טיפוסית וייחודית לתכשיטני חלב. יהודים נוספים מחלב הגיעו גם מאוחר יותר לביו יורק. היו אלו שהיגרו מחלב ומלבנון למצרים, ובשנת 1956 היגרו בעקבות מלחמת סיני, לניו יורק. גם יורדים מישראל שמקורם בחלב הגיעו אף הם במטרה להצטרף לאחיהם.
בספר ־ FROM ALEPPO TO AMERICA, מתאר רוברט שירה, המחבר, את סיפור הגירתם המרתק והאופייני של שתי משפחות לארצות הברית: משפחת דוויק, ומשפחת שירה בתחילת המאה ה-20. התיאור המפורט כולל שמות, תאריכים, הדרך אותה עשו כולל תרשים עץ משפחה של שתיהן. ממש גנאלוגיה במיטבה. (כתוב אנגלית). הוא אף מתעכב על מקור השם – שירה, כולל התכתבות מסועפת עם גורמים שונים במטרה לחקור במדויק את מקור השם. זוהי דוגמה קטנה המתארת בעיות ומצבים שבהם נתקלים גנאלוגים העוסקים בחקר מקור שם משפחתם.
מקסיקו – כאמור, רוב המסורבים בכניסה לניו יורק היו ממשיכים מיד למקסיקו. אלו שהחליטו להתיישב במקסיקו מצאו קהילה יהודית ותיקה עוד מימי השלטון הספרדי. במטרה להתבסס במהירות מבחינה כלכלית הם התגוררו בקרבת שכונות של מהגרים נוספים. באופן טבעי הם המשיכו בעיסוק לו היו רגילים בחלב. עד מהרה הקימו מספר בתי כנסת, מרכזי לימוד, מוסדות סיוע לנצרכים ומאוחר יותר גם בית קברות. המהגרים שהגיעו מחלב ודמשק לא פעלו יחד, אלא הקימו קהילות עצמאיות: דמשקאית וחלבית – מצב הקיים עד עצם היום הזה. גם לאחר שהמשפחות עברו לרובעי מגורים נוחים יותר בשכומת המתפתחות, המשיכו להתקיים בשתי קהילות.
הקהילה החלבית מונה כיום 83 משפחות (כ־500 נפש) במקסיקו-סיטי, ולה מרכז קהילתי מפואר ומרשים ביותר בשם “מגן דוד” הנמצא בשכונת VISTA HERMOSA המרכז המשתרע על שטח גדול כולל את כל התחומים להם זקוקה הקהילה: החל ממקווה הבנוי בסגנון “ספא” ובהמשך ספריה גדולה, חדרי כושר, בריכה, חדרי עיון, אולם לתערוכות אמנות, בית כנסת מפואר ומודרני, אודיטוריום, מטבח, משרדי הקהילה וכן בית ספר ללימודים משלימים בעברית.
בלוח הזיכרון במבואה מפורטים שמותיהם של כל הנדבנים שתרמו להקמתו של מרכז זה. הקהילה הדמשקאית פועלת במרכז “הר סיני” בשכונת TECAMACHALCO.
מנציסטר – בריטניה – באמצע המאה ה-19 כבר היו ליהודים בחלב קשרי מסחר עם מרכזי הטקסטיל באנגליה ובעיקר מנציסטר. ביניהם אברהם בטש, שנולד בחלב ב-1820 (כזכור, אחת מבנות משפחתו – רחל בטש, נישאה לאדמונד ספדייה מברזיל). הוא החליט שלא להתיישב במנציסטר, אלא קיים עמה קשרי מסחר מביירות ואחר כך עבר לגור בירושלים. בניו שהתיישבו במנציסטר המשיכו לקיים קשר עם חלב. ההגירה למנציסטר החלה ב-1874 ומשפחות נוספות היגרו לשם ביניהן משפחות: דוויך, מנג’ד, דיין, ספדיה, נחמד, חמוי, הררי, חלק, עסס, עדס ועוד.
כיום, הקהילה במנציסטר מבוססת מבחינה כלכלית ולה מרכז קהילתי עשיר ומגוון. ביוזמת הקהילה הוקם מוזיאון יחיד במינו שבו מציגים דוגמאות של עבודות רקמה (קרושה) חלביות אוטנטיות. בבתי הכנסת שלהם הם שומרים רישומים על אודות הקהילה משנת 1874. הגנאלוגיה שלהם מתועדת משנה זו ועד היום על ידי הגנאלוגית לידיה קולינס (בטש) מלונדון. לאחרונה היא כתבה ספר מקיף על אילנות היוחסין של כל יהודי מנציסטר (אני התכתבתי אתה בנדון במשך שנתיים – ראה התכתבות בנספחים). לקהילה יש מהדורה מיוחדת של העיתון “גיואיש כרוניקל”.
הספר: The Sepharadim of Manchester – Lydia Collins בהוצאת בית הכנסת “שערי חיים, מנצ’סטר, 2006.
פריז – לכאן הגיעו משפחות של יהודים חלבים עקב קשריהם עם מנהיגי “אליאנס”. הם העדיפו יעד זה גם בשל היותם דוברי צרפתית. משפחות מבוססות מברזיל הקימו כאן סניפים שבהם העסיקו בני משפחה ומקורבים מחלב. אדמונד ספדייה פועל אף בפריז בתחום הבנקאות.
מצרים – סוחרים הגיעו למצרים בעקבות פתיחתה של תעלת סואץ במטרה להיות קרובים לדרכי המסחר החדשות. התוצאות לא ענו על ציפיותיהם הואיל והתעלה שימשה מעבר לספינות בלבד, ורק מסחר מועט התפתח בשל כך. לכן, חלק מהמשפחות היגרו לארצות אירופה וחלק עלה לישראל.
עם החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל ב-1947 היו משפחות שהיגרו ממצרים לסן־פאולו בברזיל ולבואנוס-א״רס בארגנטינה. משפחות אלו נקלטו בקרב המשפחות החלביות שכבר היו במדינות אלו.
קולומביה – לכאן הגיעו יהודים לאחר מלחמת העולם הראשונה. הם התיישבו ב־CALI, ב-BARRANQUILLA וגם BOGOTA הבירה. אחרים הגיעו לאחר מלחמת העולם השנייה והצטרפו לקודמיהם. בבואם פגשו יהודים מטורקיה, יוון, מרוקו, דמשק, קאמישלי ומיעוט מארץ-ישראל. המהגרים הקימו עסקי מסחר ואף חוות חקלאיות שבהן נטעו גידולי זן מיוחד של בננות ננסיות המכונות CHIQUITA BANANA שהיה להן שוק מיוחד, וכן ביקוש בתעשייה.
ונצואלה ופנמה – אלו היו יעדי-משנה ליעדים אחרים במערב. רוב המהגרים מצאו פרנסתם במסחר בטקסטיל, בצורפות-זהב ובתכשיטים.
הודו – היותה של הודו מושבה בריטית פתחה בפני סוחריה אופציות להרחבת עסקיהם.
מספר משפחות חלביות היגרו להודו, ביניהן משפחת דואך הכהן העוסקת בטקסטיל.
אוסטרליה – כפי שמשפחת דואק הגיעה להודו, הגיעו גם יהודים חלבים לאוסטרליה. הם הגיעו כנציגי חברות טקסטיל ממנציסטר והם פועלים שם עד היום. פרטים על שמות המשפחות שהגיעו היו ממקורות גנאלוגיים בלבד. תוכנה של הרצאה שקיימתי בחברה הגנאלוגית בירושלים ב-1990 על מחקר מקיף שערכתי על משפחתי, פורסם בחוברת בשם “אבותינו” המופצת לכל המרכזים הגנאלוגיים היהודיים בעולם. עותק ממנה הגיע גם לידיה של אליס סיטון (ELLIS SETTON) מאבוטספורד – אוסטרליה, ששם נעוריה מצד אימה -ספדיה. (אליס נפטרה ב- 2004).
במטרה לבדוק אפשרות של קשר משפחתי בינינו, שלחה לי אליס את המידע הבא: –
יוסף ספדייה, נולד בחלב, נשא את גרז ענתבי ולהם שישה ילדים: ג’מילה – נולדה בביירות ב- 1869, לטיפה – נולדה אף היא בביירות ב-1871, לילי – נולדה בביירות ב-1873, ויקטוריה – 1879 במנציסטר, רשל ב-1880 במנציסטר, אליהו, הסבא של אלים נולד ב- 1882 ב-CHEETHAM UK
אליהו הנ״ל התחתן עם אליס הררי ולהם 7 ילדים: האימא שלה (של אליס) – גרציה (1989-1908), הצאצאים: פליקס (1989-1912), אדגר – ( ־1912), יוסף (1992-1909), אלפרד (-1917), קלמנט( 1993-1919), אודט (-1922).
מידע זה ניתן כאן במטרה לסייע למישהו המחפש את שרידי משפחתו באוסטרליה. (תוך כדי כתיבת הספר מצאה משפחה מהארץ את שורשיה במידע הנ״ל).
יפן – ארץ השמש העולה – מתברר, שכמעט בכל מקום בו מתקיימים תנאי מסחר תמצא בו גם חלבים. ביפן קיימת קהילה חלבית בשכונה ליד העיר – KOBE (פירוש השם – “דלתו של האל”). בבואם של החלבים למקום, כבר היו שם יהודים אשכנזים שברחו מאירופה. בתחילה עסקו החלבים בטקסטיל, ואחר כך גם באלקטרוניקה. הגיעו לכאן משפחות: חמוי, ששון, ווהבה, צ’רבני, קלי, משה, מתוק (חלווני?),שוויקה,דבח ועוד. כמנהיג הקהילה שימש רחמו ששון שהגיע לשם ב-1930. כולם חיים שם כמו משפחה אחת גדולה. חוגגים יחד את החגים בבית הכנסת ובמרכז הקהילתי שהקימו, כולל את החגיגות המשפחתיות. הם ח״ם בינם לבין עצמם, ועם היפנים הם מקיימים קשרים עסקיים בלבד. נשיא הקהילה כיום (2006) – יעקב בן אבי.
ההגירה לארץ ישראל
ירושלים וארץ-ישראל – לאחר פרשת הדחתו של החכם־באש׳ בחלב אברהם דוויק הכהן בערב פסח תרנ״ה (1895), גברה הנטייה להגר ליעד זה. הקהילה בירושלים הלכה והתחזקה עד שהפכה למרכז רוחני של בני חלב, שאף האפיל במידה רבה על קהילת המוצא שלהם. זאת ניתן לדעת מפנייתו של מר רפאל סילוורה מחלב בשאלה הלכתית לר’ יוסף ידיד הלוי – ראב״ד עדת החלבים בירושלים של שנות ה-20. דווקא בירושלים התקרבו הרבנים החלבים לראשי היהדות האשכנזית החרדית. עקב כך בולטות מאוד הסכמותיהם של רבנים אשכנזים אלו המופיעות בראש ספריהם של רבנים מארם צובה. הם אף היו בין מניחי התשתית של הישיבות הספרדיות וסגל מחנכיהן, בעיקר ישיבת “פורת יוסף” – שראשיה היו מיוצא׳ חלב.
אך לא רק בירושלים המשיכה תורת חלב לפרוח, אלא גם בתפוצות. במאה ה-20 נוסדו ישיבות “חלביות” מובהקות כמעט בכל מרכז קהילתי חלבי במערב. תפישה זו הייתה בין שאר הגורמים שהביאו לכך שיצירתם של חכמי חלב הייתה פורייה בכל קנה מידה, ובודאי ביחס לקהילות דמשק ובגדאד, שכלפי האחרונים אף מרגישים החלבים עליונות במעמד, ביחס ובחוכמה.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 החלו פעולות יזומות מהארץ בשכנוע יהודי חלב, אלו שנשארו, לעלות לארץ. הנשיא לשעבר יצחק בן-צבי ורעייתו רחל-ינאית בקרו בחלב ובדמשק כמעודדים לציונות, וזאת לקראת יציאתם של הצרפתים מסוריה. קדם לו בביקור בחלב משה שרת (שרתוק), שהגיע כנציג ארץ ישראל לעלייה מחלב. פעילותם מצאה אוזן קשבת יותר בדמשק מאשר בחלב. חלק מהיהודים הסיק את המסקנות והיגר לארצות שמעבר לים, וחלק אחר עלה ארצה. ניסיון נוסף לשכנוע יהודי חלב לעלות לארץ היה, עת שלחו את יונה כהן לחלב שהצליח במידת-מה להשפיע עליהם לעלות לארץ.
ההכרה בצורך לצאת את חלב החלה לחלחל לתודעתם של בני הקהילה והם החלו להגר לארצות המערב וגם לארץ. העולים ארצה היו צריכים להצטייד בסרטיפיקטים (אך לא מעטים הגיעו בדרך לא-דרך) טרם יציאתם מסוריה, וזאת לפי דרישת שלטון המנדט הבריטי בארץ. מסמכים אלו הוכנו בארץ ונשלחו אליהם. אלו שעלו, התרכזו בעיקר בשלוש הערים הגדולות: חיפה (אליה הגיעה גם משפחתו של האדריכל משה ספדיה), לתל-אביב לשכונת מנשייה (לכאן הגיעו גם הורי ומשפחות דיין, שמאע, שרם, טרזי, לניאדו, הררי ועוד – א.צ.) ולירושלים. חלק קטן מהם הגיע למשקי הקיבוץ המאוחד ולקיבוצים אחרים. הסופר אמנון שמוש, יליד חלב, היה בין מייסדי הקיבוץ מעיין ברוך.
