מתוך הספר קורות חיים של אברהם צפדיה (נכתב 2009)
מעגל החיים
בכנס שהתקיים במכון בן־צב׳ ביוני 2006 תחת הכותרת: “קהילת חלב – היסטוריה ותרבות” הועלתה על נס תרבותה המיוחדת של קהילת חלב, שהצליחה לאורך דורות רבים להשתמר בה בדבקות רבה. מר משה כהן, יו״ר מרכז מורשת אר״ץ תיאר יפה בהרצאתו בכנס זה את הפרמטרים השונים המאפיינים את קהילת חלב ותרבות יהודיה, בעיקר את הדורות האחרונים, שלאחר הגירתם למערב או לארץ הביאו עמם מאפיינים אלו השזורים באורח חייהם. תמצית מדבריו – להלן:
הריון – אישה בהריון כונתה -נפסה. הלידה התקיימה בבית חולים פרטי(נוצרי), או ארמני על מנת להתקרב לאליטה הסורית, או שילדה בבית. היולדת קיבלה בגדי רקמה רבים בעבודת-יד ייחודית. במוזיאון הקהילתי היהודי במנציסטר ישנו אוסף גדול של דברי רקמה חלביים.
לידה – בעלייה לתורה שלאחר לידת בן, מקבל האב את הכינוי – אבי הבן. מושב מיוחד היה לו ומסביבו סידורי פרחים. את העליות לא היו מוכרים באותה שבת, אלא מחלקים למקורבים. (סדר העלייה וחשיבותה קבעו במדויק את מיקומו החברתי של העולה לתורה). התפילה הייתה מלווה בשירי מקאמות מיוחדים לאירוע זה.
ליל ברית מילה – שד אליאס (ערבו של אליהו הנביא). שרים שירים בעברית וערבית, בשלושה חדרים נפרדים: חדר לגברים, חדר לנשים וחדר לצעירים.
ברית מילה – נערכת בבית משפחת הילוד על כיסאו של אליהו הנביא. לידו היה מגש עם נרות שלתוכו היו זורקים מטבעות. אבי הבן היה רוכש אותן והתמורה ניתנה לצדקה.
המוהל היה רושם את פרטי משפחת הנימול בפנקס מיוחד. הילד הראשון מקבל את שמו על פי שם סבו מצד אביו (גם אם הוא היה בחיים). קיימת נוסחה מדויקת לאופן מתן שמות ארבעת הצאצאים הראשונים (פרטים בחלקו השני של הספר).
היולדת לא תיפגש במשך שבוע עם בחורה העומדת להתחתן, או עם אחת העומדת ללדת. יש המאריכים תקופה זו ל-40 יום.
המוהלים מחזיקים כל אחד בנפרד, את פנקס המילות שלהם. כיום, יש לפנקסים אלו חשיבות רבה לעוסקים בגנאלוגיה הואיל ומצוין בהם שם הנימול, שם אביו ומשפחתו וכן תאריך המילה. לחכם יוסף שאשו מפנמה יש את פנקס המילות האחרון. הראשון שנמצא הוא משנת 1810 עד 1930.
פדיון הבן – לפי המנהג יש לפדות את הבן הבכור ביום ה-30 להולדתו, הואיל ולפי מצוות התורה הבכור שייך לה’, ובאופן מעשי הוא “שייך” לכהן שהוא נציגו. על האב לפדות את בנו בטקס מיוחד ובתשלום במטבעות של חמישה סלעים הנקנות מכהן כנגד תשלום.
לידת בת – לא נרשמת בשום מקום. אין גם כל טקס או ציון מיוחד בבית הכנסת המציין את לידתה. המשפחה נמנעת בדרך כלל מלבשר או לחגוג לידתה של בת. כל האירוע עובר מאוד בשקט, כאילו נעלבו שנולדה להם בת. מסורת זו השתרשה כה עמוק, עד כי ברצונו של מישהו לציין שהזולת שקט במיוחד (באירוע כלשהו), היו אומרים: “אתם דוממים כאילו נולדה לכם בת . לכן מחוסר רישומים מדויקים קשה לקבוע תאריך לידה מדויק לבת, אלא אם משפחה מסוימת ניהלה רישום פרטי לעצמה.
בר מצווה – (אין בת־מצווה). חוגגים בבית הכנסת. בר המצווה עולה לראשונה לקריאה בספר התורה. הדרשה אינה נהוגה. לחגיגה בערב אין מזמינים גויים.
אירוסין – הבנים והבנות הסתובבו תמיד בקבוצות. לאירוסין צריך מתווך אך לא שדכנית. הבנים התחתנו לרוב בגיל 20-18, והבנות בגיל 18-16. השידוך בן בני הזוג נערך לעתים על ידי ההורים או על ידי אחד מבני המשפחה המבוגרים – אפילו מבלי לשאול את פי הנערה. עורכים סיכום על ה”דוטה” (המוהר) – סכום מוגדר. יש לציין שהשיקולים הכלכליים תפסו מקום נכבד בבחירת בני הזוג, הואיל והמיתון קישר לא רק בין בני הזוג אלא גם בין משפחותיהם. ישנם מספר נוסחים מוכנים בכתב לצורך זה, והמשפחות היו משתמשות בנוסח קניין ושטר קיים המוסכם עליהם, או שהיו עורכים הסכם פרטי המתאים להם. הסכם השידוכין כלל קנס למי שיבטל את השידוך מסיבות בלתי מוצדקות. ביטול אירוסין היה מחייב מתן גט כמו בנישואין. מקובל היה שהארוס לא ייפגש עם ארוסתו המיועדת לפני טקס האירוסין, אלא אם כן הוא הכירה קודם לכן.
מסיבת האירוסין מיועדת רק לצעירים ולא למבוגרים על מנת לתת הזדמנויות לאחרים להיכרות. ניתן לבטל אירוסין לפני החתונה. רק לאחר טקס האירוסין יוכל הזוג לצאת לבד. לאחר שלב זה יש לקיים ביקור הדדי רשמי. קודם אצל משפחת החתן ואחר כך אצל משפחת הכלה. כל מפגש נפתח בהגשת “מי-שקדים” (שראב א-לוז), ואוי לזוג שידלג על מנהג זה. בין האירוסין לנישואין הייתה עוברת תקופה של חודש לפחות, אך לא יותר משנה אחת.
חתונה – כסא הכלה מעוטר בפרחים, ולידה עומד החתן עטוף בטלית. לא היה מקובל להעמיד חופה עם עמודים אלא היו פורשים מעליהם את הטלית. אין מקריאים את כל הכתובה, אלא רק את עיקריה, ובעיקר כדי שהחתן יבין על מה הוא מתחייב. הסכומים המצוינים בכתובה ותנאים נוספים נגעו רק לבני הזוג ומשפחותיהם אך לא לקהל הרחב.
דוגמה של הסכם שידוכין שנחתם בין שני הצדדים. כל זוג בוחר את הנוסח המקובל עליו. הנוסח הנ״ל משנת תש״ו ־ 1946 מירושלים. באדיבות מכון בן־צבי.
מכל מקום שני בני הזוג חותמים עליה (לא רק החתן) וגם שני עדים. החופה נערכה לרוב בבית הכנסת. בטקס היה נהוג שהחתן ניצב משמאל לכלה, ושם רגלו הימנית על רגל שמאל של הכלה (כדי לכפות ה”סטרא אחרא”) שהיא בשמאל – לרמוז שהיא כפופה לו. להשבעת החתן על תוכן הכתובה היה החתן מטיל מטבע (מיוחדת) מגובה עיניו לידה הימנית של הכלה, כשכף ידה בצורת גביע פתוחה כלפי מעלה ובגובה מותניה. על הכלה לצוד את המטבע בהטלתה מידי החתן. אופציה נוספת להשבעת החתן הייתה: הרב היה מוציא מעין ממחטה, מחזיקה בידו בקצה האחד והחתן בקצה האחר – ללא אומר. עצם אחיזת הממחטה נחשבה לשבועה מחייבת. לאחר ברכת “הגפן” היו ממשיכים בברכות, ורק בסופן נהגו לשבור כוס. במסירת הכתובה לזוג מסיימים: “יהי רצון שהכתובה תהיה כתובה ולא פתוחה לעולם”.
דוגמת כתובה משנת 1815 כפי שהייתה נהוגה בחלב ובבגדאד. באדיבות מכון בן־צבי
יש לציין שהיו הבדלים קלים בין נוסח הכתובה של המסתערבים, הספרדים והפרנקוס. ההבדלים נגעו בעיקר לפירוט התנאים שנגעו לא רק לצד הממון, אלא גם למקרים שאחד מבני הזוג עקר, או כל בעיה אחרת שבני הזוג מצאו לנחוץ לכלול אותה, למשל, אם לבעל לא הייתה פרנסה מספקת בעירו והוא נאלץ לעבור לעיר אחרת הוא לא היה יכול להכריח את אשתו הטרייה לעבור עמו אם היא סירבה. במקרה כזה הוא חייב לתת לה גט. מכאן ברור שלא היה קיים נוסח סטנדרטי וקבוע כבימינו.
גירושין – אינם מקובלים וזה גם לא כבוד כל כך גדול להיות גרוש או גרושה. אך אם יתבצעו, יהיה זה בצנעה. הבעל חייב להמשיך ולשלם לגרושתו את סכומי הנדוניה המסוכמים בכתובה, אחרת לא יקבל גט ולא יוכל לשאת אישה נוספת עד לפירעון חובו.
פטירה – הגופה מובאת לבית הכנסת בארון, ומוצבת ליד ההיכל. לאחר טקס תפילות קצר היא מועברת לכרכרה עם פרוכת שחורה תוך תהלוכה לבית הקברות. הגברים מקרבה ראשונה עונדים עניבה שחורה במשך שנה. בקיץ, במקום עניבה היו שמים סרט שחור על החולצה. הנפטר היה מובל לבית קברות יהודי, ועל המצבה הכיתוב היה בעברית. בעת תהלוכת האבל היו שוטרי העיר עוצרים את התנועה ואף מצדיעים לאבלים. חל איסור להשמיע מוסיקה במשך שנה (בימינו, הטלביזיה תהיה מכוסה), וכן אסור המבט במראה פן תשתקף לפי האמונה דמותו של הנפטר. יום השנה הראשון יהיה לפי שנה מקוצרת, דהיינו בתום 11 חודש מיום הפטירה, כדי שהיא “לא תחזור”.
