מתוך הספר קורות חיים של אברהם צפדיה (2009)
חינוך ומסורת
המסגרת החינוכית המקובלת בחלב הייתה – הכּוּתָאבּ, או “תלמוד תורה” לילדים בני שלוש עד שלוש-עשרה (גיל בר מצווה). לאחר גיל זה, היו הנערים יוצאים לעבודה על מנת לסייע לפרנסת המשפחה. מטרת החינוך הבסיסי בתלמוד תורה הייתה הנחלת המסורת והמורשת היהודית בלבד ולא לימוד מקצוע או מלאכה שמהם יוכל הנער להתפרנס בעתיד. ההסתגרות בלימודי תורה בלבד נבעה מחשש השפעתן של תרבויות חיצוניות שהיה עלול לסכן את זהותה של קהילת-מיעוט. משפחות בעלות אמצעים יכלו לשלוח את בניהם גם לבית ספר פרטי.
בכיתות התלמוד-תורה (הכותאב) הצטופפו הלומדים בדרך כלל על הרצפה, על מחצלות ללא כל ריהוט. תוכן הלימוד היה התפילות השונות בימי חול, שבת ומועד, חמשת חומשי תורה, משניות וגמרא. הלימודים היו בשפת הקודש – עברית, למרות שבחיי היום יום דיברו ערבית. הדגש היה על לימוד ושינון בעל פה וגם על הבנת הנקרא. הקהילה אף יסדה גוף בוחן שנהג לפקח על רמת התלמידים מדי שבוע. המורה המכונה חכם, לימד לפי מיטב הבנתו אך ללא הכשרה פדגוגית. אם התלמיד טעה או שלא זימר כהלכה פסוק מסוים, היה נידון למכות (פלקות) על כפות רגליו עד ששככה חמתו של החכם. הישיבה בכיתה הייתה “ישיבה מזרחית” ומפאת המחסור בספרי לימוד היה ספר אחד או מספר עותקים עוברים מיד ליד. עם חלוף השנים הלך מצב זה והשתפר. ילדים שהיו מפגינים בקיאות, או, לחליפין, היו בניהם של רבנים או תלמידי חכמים, היו ממשיכים את לימודיהם בישיבות החל מגיל ארבע-עשרה. גם כאן הם היו משננים את דברי הריש מתיבתא בפירושים השונים לסוגיה זו או אחרת במשנה, בתלמוד או בפוסקים. היו מספר ישיבות בחלב, שחלקן התקיימו בבתי עשירים. בתנאים נוחים אלו הגיעו הלומדים לרמה גבוהה ומפותחת יותר.
התלמידים קיבלו במשך הזמן את התואר של “תלמיד חכם”, והיו כאלו שאף הוסמכו לשמש כרבנים (לפעמים זה היה תלוי גם מאיזו משפחה הם באו). קליטתם של מגורשי ספרד בחלב חיזקה והרחיבה את שכבת תלמידי החכמים והרבנים של חלב ושמעם החל להגיע למרחוק. מבקרים ורבנים מקהילות אחרות שהגיעו לביקור בחלב התפעלו מרמתם הגבוהה של חכמיה ומעומק ידיעותיהם. חלב אף הייתה “מייצאת” רבנים מקרבה לשמש כרבני קהילות אחרות.
לעומת זאת, הבנות לא זכו לפריבילגיה של לימודים. הקהילה ראתה בחינוך הבנות דבר חסר ערך ותועלת. לא היה לבת צורך בהשכלה, כך סברו, מלבד ידיעת מלאכת הבית, סיפוק רצון בעלה וטיפול בילדיה. היא גם נתפסה כחסרת סמכות כלשהי במשפחה, ובודאי בכל מה שנוגע לעסקי הקהילה. כך נוצר מצב שבו הנשים לא ידעו קרוא וכתוב, עד סוף המאה ה-19 — מועד בו הוקמו לראשונה מוסדות חינוך המיועדים לבנות. בתפילות בבית כנסת לא החזיקו הנשים ב”סידור” אלא רק ענו “אמן” אחר הגברים וחיקו אותם בישיבה ובקימה במשך התפילה. בעלי אמצעים שהיו פתוחים יותר, בעיקר ממשפחות הפרנקוס, שלחו את הבנות ללמוד במסגרת פרטית או אף במסגרת מיסיונרית.
שורשי הקהילה היוו את התשתית שעליה התבססה תרבותה. בתחום המסחר הם העריכו את החומריות, דבר שיצר מעמדות וחיכוכים. זו הייתה קהילה שמרנית שאינה מקבלת גירושין. המשפחה הייתה ערך עליון ומצד שני לא ויתרו על הליברליזציה: כגון שיפור מעמדה של האישה.
החלבים לא היו מגדלים זקן, ואלו שלא התפרנסו מהדת לא חבשו כיפה, אך תמיד הייתה להם אחת בכיס. האינטגרציה בין התרבויות שאותן הביאו מגורשי ספרד, הפרנקוס וכי״ח הביאו לעושר תרבותי רב. כך הם שאפו ליצור דפוסים חדשים בתמהיל מיוחד שנרקח על ידם התקרבות לאירופאים, למיעוטים ולאליטות המוסלמיות. לעומת זאת, ההגירה גרמה להתמעטות הקהילה והתפתחה מצוקה ברוב מעוטי היכולת, וזה גרם לליכוד שכבות אלו בתוך יתרת הקהילה. כך למשל התחסלה קהילת קאמישלי שהצטרפה לקהילת חלב, וגם שכונת בחסיתה התחסלה ותושביה עברו לג’מיליה.
