מתוך החוברת דרכי אר”ץ מס’7 שנת 1993
פעמי אר”ץ
גזר דין
האחים אדמון, אבי, ויעקב שאשו מספרים על אבא
הפרשת אותה אגולל בפניכם חתחוללה. בחלב. בשלהי שנת 1956. הימים היו ימי מלחמת סיני אשר היוותה מכה קשה ביותר לעם הערבי. החשדנות הפוליטית של כוחות הבטחון הסורים במטרה לתפוס ״מרגלים. או ״ציונים״ הפכה לסיוט לכל יהודי ומשפחתו יהודי שנחשב באחת העבירות הללו. נעצר ונילקח לחקירה. ולא תמיד חזר כשהוא שלם בגופו או בנפשו, אף על פי שבדרך כלל לרובם המכריע לא היה שום קשר לריגול. או לכל עבירה מסוג אחר.
אבי עליו השלום. ״חכם ניסים שאשו״, היה ידוע בקהילת חלב כאדם ישר ורודף שלום. חביב וצנוע. הוא נמנה על המורים של הכותאב בחלב על שם ״שרה ענזרות״. והעמיד תלמידים רבים. היה זה מוצאי שבת. על דלתות ביתנו התדפק אברהם כצ׳ה שהיה שמש בית הכנסת שבשכונתנו, אך גם מוכתר השכונה – תואר שניתן לו ע״י שרותי חמודיעין הסורים. נשאלתי על אבי, ומשמסרתי שהוא אינו בבית. הודיע לי כצ׳ה שעליו להתיצב ב״מכתב אל תאני״ שהינו משרד שרות המודעין הסורי, לצורך בירור כלשהו. כצ’ה טען שזה דבר פעוט שאין לנו מה לדאוג ושהוא אישית ידאג להחזרתו הביתה עוד באותו יום! המשפחה הבינה שהענין אינו פשוט כלל וכלל משום שמ״מכתב אל-תאני״ לא יוצאים בקלות.
בינתיים נעצר אבי ועימו נעצרו שני יהודים נוספים: חכם סלים עיני ז”ל ושאול מזריב. תוך מספר שעות מהמעצר. התיצב שוב בביתנו איש שרות חמודיעין הסורי, ומשראה שזאכי לניאדו, הידוע בכינויו.”פרזידנט”, נמצא אצלנו לביקור עצר גם אותו. בכך הגיע מספר העצורים לארבעה.
ארבעתם נחשדו בריגול לטובת ישראל והציונות. הם עברו עינויים רבים שתחת השפעתם כל אדם היה מוכן להודות בכל מה שידרשו ממנו. העינויים כללו “פלקה” שהינה הכאה על כפות הרגליים בשוט, מקל, גומי או זנב בהמה. גם מכות חשמל במפשעה היו. ציפורניהם נעקרו. בנוסף להרעבה שיטתית ולכליאה בצינוק צר, בעמידה, ללא אור, וללא אויר. אימי, סופיה שאשו, נסעה לבקר את אבי בכלא. היא לקחה לו אוכל ועלתה במעלה ההר לחייל ששמר על הכלא שיואיל בטובו למסור אוכל זה לאבי, אך, השומר הזה מיהר לקחת מידה את האוכל, זרק אותו ממרומי ההר ודחף אותה בגסות שתלך לביתה בכורם יעצור גם אותה.
מהכלא של המכתב-אל-תאני בחלב הועברו העצורים לכלא אל-מאזה בדמשק, אותו היכרנו, אנו הישראלים, לשמצה עת נכלאו בו צנחנינו. כמובן שהעינויים המשיכו כאן ביתר שאת. חיי משפחות העצורים הפכו לסיוט. הקהילה היהודית בחלב, וגם בדמשק, נחלצו לעזרת המשפחות. כספים רבים גוייסו על מנת להעמיד עורך דין טוב לעצורים, אך, הדבר לא עזר. משפט צבאי נערך להם ונגזר עליהם גזר דין מוות. הישועה לא איחרה לבוא. אדם בשם סעיד אלג׳זי, דמות פוליטית סורית ידועה,היה מקורב מאוד לחכם ניסים אינדבו ז״ל, רבה הראשי של דמשק, והיה מתייעץ עם הרב אודות פעולותיו הפוליטיות. באותה תקופה התחולל מהפך בסוריה, וחכם ניסים אינדבו ז״ל ״הבטיח״ לאדם זה שאם יעלה בידו לשחרר את העצורים, הוא יהיה לראש הממשלה. וכך היה. הבחירות הסתיימו, וסעיד אלגזי הפך לראש הממשלה, והוא אשר שלח עו״ד מהטובים ביותר בסוריה, יוסף שארה שמו, לטפל בעניין. סעיד אלגזי דאג שהעצורים ישוחררו מהר. העצורים שוחררו ביום תשעה באב והם נשלחו לביתם בהפתעה גמורה וללא כל הודעה מוקדמת להם או למשפחותיהם.
וכך היה המעשה: באחד הלילות שמענו רעש של מכונית מתקרבת, נפתחה ״דלת המכונית ואדם ניזרק מתוכה על המדרכה, אדם זה היה אבי ז”ל. הוא נראה זוועה, במצב נורא, רזה מאוד, הראש שלו מגולח בצורה מחרידה, זב דם, מטושטש לחלוטין. טיפלנו בו, אך הרבה זה לא עזר, הוא לא שב לאיתנו עד יום פטירתו. מיד לאחר השחרור, ביקשנו משלטונות סוריה רשות להגר, זכות שניתנה בקמצנות ובצורה בררנית ביותר ליהודים שביקשו לממש אותה. שנתיים נמשך תהליך האישור והוא כלל טרטורים ודחיות, עליות וירידות ביחס השלטונות אלינו ואף תשלומי שוחד. הדרכון ניתן סוף סוף ב-1958 להגירה ליוון ולטורקיה, “ללא זכות חזרה”. חיש מהר דרך טורקיה לארץ הגענו, וליד מסגד חסן־בק בגבול יפו התישבנו. אבי לא חזר לאיתנו. פרנסתו בארץ היתה קשה ביותר. הוא ניסה דרכו בעבודה עצמאית כבעל מכולת, ממנה עבר לעבוד בחברת החשמל. ומשם כאזרח עובד צה״ל במחנה צבאי באזור תל אביב. הוא נפטר בשנת 1974 בגיל 62, ממחלת לב. הוא לא זכה, למרבה הצער. להכרה כאסיר ציון למרות השתדלותי הרבה בענין זה.
