הנוער העברי בארם צובה(חלב) בשנים 1936־1945
מאת
עו״ד אברהם הללי ז”ל
למקורו של שם העיר- חלב
העיר חלב הייתה מכונה בפי תושביה, היהודים והלא־יהודים, בשם ״חלב אש־שהבא״ (השם בערבית), דהיינו: ״חלב הלבנה״, לאמור: חלב, אשר צבעה לבן, ואין יודע מדוע.
אולי בשל אגדה יפה, פרי דמיונם הפורה של יהודי העיר, שממנה עולה, שהשם חלב גזור מהמקור העברי חלב ושחלב זה קשור באברהם אבינו עליו השלום.
הן נאמר במקרא… ואקח את אביכם, את אברהם, מעבר הנהר… ו״מעבר הנהר״, דהיינו מעבר לפרת בארם נהריים. אולם, סבר מי שסבר, שאם ״ארם״, אין זו אלא ״ארם־צובה״, כפי שנודע שם העיר חלב בפי חכמינו, להבדיל מ״ארם נהריים״, שהוא כינויה של העיר בגדד בפי חכמינו.
וב״ארם״ זו – לאמור, ״ארם־צובה״ – גר אברהם אבינו קודם שעבר לארץ ישראל. לאברהם הייתה פרה, שאותה חלב בפתח ביתו מדי בוקר. העוברים והשבים נהגו לשאול: האם אברהם חלב כבר את הפרה? והרי מכאן, מן החלב של פרה זו, כינו בני ישראל עיר זו חלב, וכינויה זה נשתגר גם בפי אומות העולם.
עד כאן לשון האגדה.
ואולי השם ״חלב״ ניתן לעיר, או כך כינוה, בשל השלג הלבן כחלב, המכסה את העיר מדי חורף.
הילדים והנוער בתחילת השנות השלושים
יהודי קהילת חלב, באותה העת, חולקו מבחינה כלכלית, לשלושה: רובד העשירים, שהיו בה מיעוט; רובד המעמד הבינוני, שהיוו את רוב יהודי הקהילה; ורובד המעמד העני, שרובו שכן בגיטו היהודי, ״בחסיתה״, המכונה ״הארת אל יהוד״.
מרבית בני הקהילה היו מסורתיים, והיו מאורגנים סביב לבתי הכנסת, שהיו מפוזרים בעיר. ראש וראשון לבתי כנסת אלה, ומרכז להם – בית הכנסת הגדול, שניצב בלב ליבה של שכונת היהודים.
הילדים בקהילה למדו והתחנכו ב״כיתאב״, שנודע בשם ״תלמוד תורה״. תלמוד תורה זה לא היה במתכונתו של ה״חדר״, שאפיין את מקום לימודם וחינוכם של יהודי מזרח אירופה, אלא הוא היה במתכונת בית ספר דתי גדול ורחב, שבו למדו בעיקר לימודי קודש. אולם, בשנות השלושים, החלו ללמד בו לימודים כלליים כדוגמת מתכונתם בבתי הספר הכלליים.
בוגרי תלמוד תורה סיימו את לימודיהם בדרך כלל בבית המדרש, ורוב מסיימי בית המדרש היו ל״מלמדים״, כלומר: לתלמידי חכמים, שנועדו להיות מורים בתלמוד תורה, או שהיו לחכמים במובן של רבנים.
לא זכור לי אם בראשית שנות השלושים הייתה בחלב תנועת נוער מאורגנת כלשהי. חכמי תלמוד תורה (ה״כותאב״) לא ראו בעין יפה התארגנות נוער. מנקודת ראותם, התארגנות כזו יש בה כדי להסיט את הנוער מלמודי התורה, רחמנא ליצלן. היא גם עלולה, לדעתם, להוביל את הנוער לדרך רעה, שתחדיר בראשם רוח רעה או אפיקורסית. כל הפעילות של הנוער התרכזה במסגרת הלימודים בתלמוד תורה בלבד. מדי פעם כינסו המורים את התלמידים לתפילות מאורגנות, או לערבי שירה בציבור; כמובן, לא בסגנון השירה הארץ־־ישראלית, אלא בסגנון חלבי מובהק, ששמעו יצא עד קצה העולם ולא פסח על ארץ ישראל. יסדו, מבין התלמידים, מקהלת מזמרים לכינוסים ולהופעות באירועים חגיגיים. לימדו, מבין התלמידים, להיות שליחי מצווה יצוגיים. אלה שמשו, מדי פעם, כמלווים של נפטר מכובד או גדול בתורה.
הנוער היהודי בחלב בעזרה ליהודי אירופה נרדפי הנאצים
בשיאה של מלחמת העולם השנייה החלו להגיע אלינו השמועות על מעשי הזוועה של הנאצים. אז כונסו בבית הכנסת הגדול כל תלמידי בתי הספר השוגים, כולל אלה של בתי ספר אליאנס; ובאוזניהם נאמו שם רבני הקהילה ומנהיגיה, ועמדו על הצורך בתפילה ובצום להצלת היהודים. זכור לי, כי קראנו מזמור תהילים אחד כשלושים פעם בעוצמה רבה. הדבר היה מרגש. חוץ מזאת לא זכורה לי פעילות מאורגנת אחרת הראויה לציון בהקשר הזה.
בשנות המצוקה, בשנות מלחמת העולם השנייה, עברו יהודים רבים מאירופה דרכנו לארץ ישראל. יהודים אלה היו קרועים ובלויים וחסרי כל. הקהילה אימצה אותם ותלמידי בית הספר אליאנס וחברי תנועת הצופים שעליה יסופר להלן שימשו להם מלווים ומסייעים, כולל הבאתם לבית מרחץ. הפעולות האלה נעשו בהתלהבות ובחיבה יתרה עד להעברתם את הגבול לארץ ישראל.
המפנה בהתארגנות הנוער וההמשך לה
המפנה העיקרי להתארגנות ממשית של הנוער חל, כאשר הייתה ההתקוממות הסורית הראשונה נגד הצרפתים בסוריה בשנת 1936; וזאת, למרות המאורעות בא״י. באותה עת, פרצה השביתה הגדולה, שנמשכה כשישה חדשים ונסתיימה לאחר שהצרפתים הסכימו לקבל בפאריז משלחת סורית, כדי לשאת ולתת עימם. המישלחת הזו היא ה״וופד״.
הסורים הקפידו לשתף בוופד נציגים מכל העדות והדתות החיים בסוריה ובכללן -יהודים. הסורים תבעו עצמאות לעצמם, למוסלמים, ליהודים ולנוצרים. הם צעדו ברחובות בהפגנות עצומות וקראו ״בדנא אל וחדה אס״סוריה, אסלאם, יהוד ומסיחייה״ (רוצים אחדות סורית, מוסלמים, יהודים ונוצרים). את היהודים שמו במקום שני אך ורק לצורך חריזת הסיסמה. היהודים היו בעיני הסורים, באותה עת, בטלים בשישים. אולם, במאבק על עצמאות טוב להופיע מאוחדים ולהצביע על שוויון זכויות.
במסגרת זו הייתה ההתארגנות הראשונה של נוער יהודי. נוער זה הופיע בתלבושת לבנה ועליה נשא את הדגל הסורי בצורת פס בד אלכסוני ובתוכו שלושה כוכבים. נוער זה אורגן על ידי מויז עג׳מי והופיע כגוף מאורגן וגאה. הוא הזדהה, הזדהות מלאה, עם התנועה הלאומית הסורית וצעד יחד אתה.
מששככה הסערה והחיים חזרו למסלולם התקין התפזר הנוער הזה. את מקומו תפסו תלמידי בית הספר אליאנס, שהתארגנו בתנועת הצופים במסגרת בית ספרם, והם נקראו ״הצופים הסוריים״.
כעבור זמן שינו הצופים כיוון, שינו את שמם ואת שייכותם ונקראו ECLAIREURS ISRAELITES DE FRANCE כלומר: הצופים הישראליים של צרפת. בראש התנועה עמד ארמן פיצ׳וטו. מבין חברי התנועה היה גם רמי הבר, אדוור מלוק, אברהם ענתר, אדוור פיצ׳וטו(אחיו של ארמן), ועוד רבים אחרים.
הקמת התנועה ויסודה, כפי הנראה, מומנו בידי יהודי ששמו ״כדורי״, והיא נקראה גם על שמו. כלליה ופעילותה היו על בסיס חוקת ״בדן פאוול״, מייסד חייעת הצופים הראשונה בעולם.
בסוף שנות השלושים התרחבה התנועה וראשיה הרחיבו את שורותיה. עד שהקיפו את תלמידי בית ספר אליאנס ב״ג׳מילייה״- ובעיר (באל-בלד), דהיינו: שכונת ״באב אל־פרג״, בעיקר לבני המעמד הבינוני; מעמד זה לא הצטיין בעודף אמצעים כספיים.
ואכן, התארגנה תנועת צופים, הקשורה בטבורה לצופי ג׳מילייה ומופעלת בידי מדריכים מחוגים אלה. אני מציין כי התנועה, עם היווסדה, השתייכה לצופים הסוריים. עד מהרה התברר, כי הצהרות לחוד ותחושת יחד לחוד. הצופים המוסלמים, ואפילו הנוצרים, לא ראו זאת בעין יפה, והם היו מתנכלים לצופים היהודים בהתקלם בהם. באותו רגע היו שוכחים את ביטויי האחווה והרעות ואת כל הסיסמאות היפות. השנאה גברה על הכל. מצב זה זרז את מעבר תנועת הצופים שלנו לתנועת הצופים הצרפתית.
צופים יהודים בחלב, במחנה (אל פדיחי) בשנת 1939 מימין לשמאל, אדורד מלוק, מפקד פלוגת הצופים בחסיתה. בן אחותו של מפקד הגדוד דאז ארמן פיג׳וטו, יוסף קסאר, תופיק ג׳רו. מפקד כיתה (טיגר), ציון אורפלי, נסים גמוס, אברהם שאשו(אחיו של יצחק שושן), ג׳מיל קסאר, הרב חיים עזאר(רב בית הספר שהיה מלווה את הצופים במסעיהם), והאחרון מדריך הספורט (בנו של חיים חבר).
לצופים אלה, שתלמידי ״תלמוד תרה״ לא נמנו עליהם, ניתנה תלבושת אחידה של צופים: כובע אוסטרלי ועניבה ירוקה. הוקמה תזמורת כלי נשיפה ותופים. נגני התזמורת הודרכו בבית הספר אליאנס לבנות ב״אהרן שאמה״. הם הודרכו פעמיים בשבוע; ביום שלישי וביום שישי. דגלי התנועה היו הדגל הסורי והדגל הצרפתי; לא היה לתנועה דגל יהודי משלה.
עד מהרה גדלה התנועה. אליה הצטרפו רוב תלמידי הכיתות; ואולם היא הייתה, כמובן, על טוהרת הבנים. גם תלמידי בית הספר של אליאנס בעיר היו בנים בלבד. בג׳מילייה למדו בבית הספר גם בנות, אך הן למדו בכיתות נפרדות. חמור מזה היה מצבן של הבנות ממשפחות, שבניהם למדו בתלמוד תורה. אלה – רובן המכריע לא למדו כלל. היו בנות מעטות, שזכו להיקלט בבית ספר אליאנס לבנות. בית ספר ליתומים קלט בנים יתומים, אך אלה לא הצטרפו לתנועת הצופים ולא היו מאורגנים בכל מסגרת אחרת, פרט למסגרת החברתית של בית הספר עצמו. צופי בית הספר אליאנס יסדו תזמורת נאותה; והם צעדו מתוך סולידאריות צופית, בתהלוכות שמתה או אבל ברחובות העיר חלב, עם צופים אחרים יחדיו: מוסלמים, ארמנים או נוצרים.
בשנת 1939/40, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נתקיים ״כינוס הג׳מבורי״, ובו נטלו חלק הצופים היהודיים בצדם של צופים לא יהודים. כינוס זה התקיים מחוץ לעיר באיזור בוסתנים יפה, ירוק ומרהיב ביופיו. הוקמו אוהלים ומתקנים צופיים שימושיים, כגון: סולמות, גשרים, חצובות לבשול וכיוצא באלה. הפעילות הייתה רבה והתחרות בין המשתתפים זכתה להצלחה עצומה. כל תנועה השתדלה להקים מחנה נקי ומסודר: האוהלים מתוחים ומסודרים מבפנים; וכל זאת, כדי לזכות בפרס, או בציון טוב.
מחנה זה, ואחרים שהיו משל עצמנו בלבד, גיבשו את חברי התנועה כחטיבה מלוכדת ונבדלת מיתר התלמידים, שלא הצטרפו או שלא צורפו לתנועה. הצופים ראו את עצמם שונים מאחרים מן הבחינה, שהם מאומנים היטב: בהגנה עצמית; בשימוש במוט היידוע, שכל צופה החזיק בו; בקשירת חבלים, שהצופים התמחו בהם; ובתושיה להיחלצות מצרה. לימדו אותם: ״לא לפחד״, אך ״להיזהר״.
