מתוך הספר קורות חיים של אברהם צפדיה (2009)
משבר תרבותי־אידיאולוגי
יחסם של הפרנקוס למנהיגות הרוחנית גרמה לסדק שהתפתח לכדי משבר בחיי הקהילה, שבעקבותיו גרם ב־1924, לייסודו של ארגון “בני ברית” שעם חבריה נמנו בעלי השכלה ובעלי מקצועות חופשיים מקרב החלבים. על אף סובלנותם הידועה של החלבים, שינוי זה היה גדול מכדי שיתקבל בקלות וללא התנגדות. החוגים הרבניים חששו שנאמנות חברי “בני ברית” למסורת היא רק חיפוי לחתירה כנגד הסטאטוס-קוו השמרני-דתי הקיים בקהילה. הם אף זכו לעידוד ותמיכה מצד הראשון לציון הרב יעקב מאיר ומראש רבני טורקיה הרב חיים בזיראנו. בין חברי הנהלת הלשכה של “בני ברית” היו מנשה עבוד,, משה כהן, 1עקב בידא, סליס הררי, אלי פנסו ועוד. האחרון אף שימש כמנהל מקומי של מוסדות כי״ח בחלב. בנוסף לארגון זה קם עוד ארגון המכונה “ועד בוגרי בתי הספר של האליאנס בחלב”, שלהקמתו התנגדו רבנים וגם אלי פנסו. מצב זה גרם לאי־שקט בחיי הקהילה.
יש לציין שפילוג זה לא התחולל על רקע כלכלי־חברתי אלא על רקע תרבותי־אידיאולוגי. על מנת להוסיף שמן על מדורת המחלוקת בתוך הקהילה, אסרו חכמי חלב על משפחות יהודיות לבקר בבתי קולנוע. עמדה זו החריפה עוד יותר את הניגודים וגרמה למהומה שהגיעה גם לעיתונות הסורית המקומית. ניסיונות תיווך הביאו לכדי שביתת־נשק, אך כמו כוס שהודבקה לאחר שנשברה”, המצב ממש לא חזר לקדמותו ונשארו משקעים שנמשכו שנים. הקלה מסוימת הושגה עת שם ארגון “בני ברית״ בעדיפות ראשונה מאמצים מצדו במאבק בהתבוללות, תוך הדגשת הממד התרבותי-דתי. למרות צעד זה הרגיעה שהושגה הייתה זמנית בלבד.
משבר עקרוני זה, שהתחולל במקביל להגירה למערב של יהודים מחלב, כולל תלמידי חכמים, גרם להידלדלות בשכבת חכמי הקהילה והחל תהליך שקיעתה הרוחנית של יהדות חלב. מרכז הכובד עבר בעיקר לירושלים, וגם ליעדים אליהם היגרו החלבים בהם הזדקקו הקהילות לתגבור המנהיגות הרוחנית-דתית. שכבת האוכלוסייה העממית יותר נשארה בינתיים בחלב. תמיכתה הטבעית של אוכלוסייה זו בערכי המסורת היו “נחמה פורתא” להנהגה הדתית, אך גם מצב זה הלך ונעלם בד בבד עם הגירתה של שיכבה זו לארץ־ ישראל.
