חכם דוד בן-ציון לניאדו צז״ל

מתולדות הרב הצדיק

רבי דוד בן-ציון לניאדו צז״ל
המכונה ״מלכי ־ שובה״

אבותיו

משפחת לניאדו העמידה גדולי תורה ומנהיגי עדה במשך כמה מאות שנים באוס-צובא היא חלב. מוצאה של המשפחה הוא מספרד, ובזמן הגירוש הגדול בשנת רנ״ב (1492) הגיעו אחדים מבני המשפחה לצפת ומשם לחלב. ראש וראשון למשפחה הוא הגאון הגדול רבי שמואל לניאדו המכונה בעל ה״כלים״, בשל חיבוריו על התנ״ך ״כלי חמדה״ ״כלי יקר״ ו״כלי פז,״ כידוע נשלח על ידי מרן הקדוש רבינו יוסף קארו בעל ה״בית יוסף׳ זיע״א להיות רב ומו״צ בארם צובא כיוון שהעריכו מאוד, וכתב לגדולי קהילת חלב: ״שלחתי לכם איש אשר כמוני״, (עיין ״לקדושים אשר בארץ״ עמוד צ״א סי׳ רכ״ו). מאוחר יותר התפרסם אחד מצאצאיו, הגאון הגדול רבי רפאל שלמה לניאדו, מחבר הספר ההלכתי ״בית דינו של שלמה״, שעליו כתב הגאון החיד״א בספרו ״שם הגדולים״: ״הרב הגדול מר קשישא שושילתא דבי נשיאה, ראש על אר״ץ רבה״, ועוד רבנים מופלאים, ענקי רוח, אשר נשאו את דגל התורה ברמה בחלב ובסביבותיה. נצר לאותם גדולי התורה ועמודי הדורות, היה הרב הצדיק חכם דוד לניאדו זצ״ל.

שחר נעוריו

חכם דוד לניאדו נולד בארם־צובא, היא חלב, ביום כ״ז כסלו ה׳תר״ס לאביו הרה״ג רבי שלמה אליהו, שהיה מחכמי וטובי העיר. למד בת״ת שבעיר. היה מזכיר את רבו רבי חיים הכהן(תורג׳מאן) זצ״ל שהטביע את חותמתו עליו בצדקותו וביראת שמים. מאוחר יותר למד בישיבה אצל הרב שלמה (סלים) זעפראני זצ״ל (מפי בנו הרב יצחק זעפראני שליט״א). בהיותו בן ח״י שנים, אוותה נפשו לעלות לארץ־ישראל ולחונן את עפרה, ויעזוב את הוריו ומשפחתו, ובסיון ה׳תרע״ט עלה לא״י והתיישב בירושלים. בשנת תרפ״ה נשא לאשה את הרבנית מזל נ״ע לבית זבידיה, אשר הייתה לו לעזר וסעד בכל ימיו הקשים וגידלה משפחה ברוכת ילדים באהבה ובצניעות. בה בעת התגורר בחצר הקדשו של השר הצדיק סי׳ אהרן סילוירה ז״ל, שהקדיש בית לתורה, לתפילה ומגורים עבור ת״ח ועניים בשכונת מחנה יהודה בירושלים.

נס חברון

חודשים אחדים לפני פרעות תרפ״ט, עבר לגור עם רעייתו ושני ילדיו בעה״ק חברון, כדי שיוכל לשפוך שיח לבו וצקון לחשו בקברי אבותינו הקדושים במערת המכפלה שבחברון. הזיר עצמו מתענוגות העולם וישב בחברת חכמי התורה שבעיר, ביניהם הגאון חכם רבינו חנוך חסון הי׳׳ד, אב בית-הדין בעיר שנרצח בפרעות; הדיין הגאון רבי מאיר שמואל קאשטיל הי׳׳ד; שלישי בקודש הגאון רבי מאיר רבינו פראנקו זצ״ל, בן הגאון החרי׳יף זצוק״ל והגאון הגדול רבי יעקב יוסף סלונים, אב״ד לעדת האשכנזים בחברון ואחרים. יום יום היה יורד למערת המכפלה להתפלל להצלחת כלל ישראל ולתיקון השכינה ולאקמא שכינתא מעפרא ולרפואת חולי ישראל, וכאשר היה איזה חולה בביתו היה לוקח את החולה למערת המכפלה ולומד שם תהלים ותיקונים והחולה היה מתרפא באותה שעה (שמענו מפיו). ביום המר והנמהר, יום שישי עש״ק י״ז מנ״א תרפ״ט ירד כדרכו בקודש למערה, ולפתע נתקל בקבוצת פורעים ערבים שזממו להרגו. באותה עת עבר השיך הגדול לידם, בראותו כך צעק לעברם: ״הרפו ממנו! כי זה חכם היהודים!״ ומנע בעדם מלהגשים זממם. רבי דוד הזדרז ונחפז לביתו, בדרכו ראה את הקצבים משחיזים את סכיניהם באמרם אליו: ״חכו חכו! עוד נראה לכם.״ בהגיעו לביתו פנה אליו השכן הערבי ואמר לו: ״יא אבו סלים, קח את האשה ואת הילדים מכאן!״ הלה יצא עם אשתו מזל והילדים הרכים כדי לחפש מחסה מחוץ לעיר, בדרך מרוצתם פסחו על הרבה גויות של יהודים נשחטים, ומזועזעים היו ממראה עיניהם ומזוועות הטבח האיום. לפתע ראה מערה, ששימשה כמחסן עזוב, להסתתר שם עם משפחתו, בינתיים הגיעו הפורעים והחלו חוסמים את פי המערה באמרם: ״אם אתם פה, יהודים, לא תצאו מכאן חיים, עוד נחזור אליכם וכאן יהיה סופכם!״. ויד ה׳ היתה עמו, חכם דוד אחז באומנות אבותיו ופתח בתפילה חרישית לבוראו: ״אנא, רבונו של עולם, אלוקי אברהם יצחק ויעקב, שוכני עפר שבעיר הזאת, חוסה נא על שארית עמך, רחם נא על התינוקות הרכים האלו שלא טעמו טעם חטא, והצילנו מיד מבקשי נפשנו״, וסיים ב״שמע ישראל״ קורע לבבות כששני בניו בוכים עמו מרעב ופחד וחרדה, בחששם שמא יחזרו אליהם הפורעים. ואמנם הישועה לא איחרה לבא, אחר שעות של מתח נשמעו קולותיהם של אנשי המשטרה הבריטית שעצרה בעדם וקראה לניצולים לצאת מן המחבוא באומרם: ״אם יש כאן אנשים חיים, אנא צאו, אנו לימינכם!״, וכך ניצלו בנס והובאו לירושלים. את נס הצלתו בחברון לא שכח חכם דוד, וקבע יחד עם עמיתו החכם המקובל הירושלמי הרה״ג רבי יצחק אלפייה לחוק לומר מדי יום ביומו שלוש פעמים את ספר התהילים כולו, בלי הפסק ובלי להוציא הגה של חולין, שכן חשובה הנהגה זו לדעת המקובלים כנגד 65 אלף תעניות. ועוד קיבל עליו קבלה על עצמו מדי שבת בשבתו באשמורת הבקר כינס את בניו נכדיו וחבריהם ויצא איתם לשכונות הנחלאות לומר ״בקשות״ של שבת בנעימה המסורתית בקיץ ובחורף ושום הפרעה לא מנעה בידו לשמור הנהגה קדושה זו. סיפור חברון עדיין לא תם, בתקופה מאוחרת יותר כשגדלו בניו אמר להם: ״לעולם אל תהרהרו אפילו לשניה קלה על מעשיו של הקב״ה״, וכך הסביר להם כיצד הוא נהג. בשובו מחברון אחרי קבורת הגופות הוציא ספר תורה מאלו ששרדו בעיר, בשבתו במשאית העולה לירושלים, עלתה במחשבתו לרגע קט השאלה:-.״זו תורה וזו שכרה!״ מיד נטתה המשאית וירדה מן הכביש, עצי החיים של ספר התורה פגעו בשפתו והיא נסדקה והוא נזקק לטיפול רפואי, וברם מאז קיבל על עצמו לא להרהר אחר מדותיו של הקב״ה, וכמו כן ציוה זאת לבניו אחריו שינהגו כמותו.

משרת בקדש

עם הגיעו לירושלים נקרא רבי דוד לשמש בקודש בבית-הכנסת ובית־המדרש ״זכות אהרן״ ע״ש השר הצדיק סי׳ אהרן סילוירה ורעייתו זכיה נ״ע, שהקדיש בית לתורה ולתפילה ומגורים לת״ח כנז״ל בשכונת מחנה יהודה בירושלים. במקום הייתה ספריה תורנית עשירה בכל מקצועות התורה בפשט בדרש ובקבלה, ומפני כך מקום זה היה מוקד משיכה לזקני חכמי הדור פשטנים ומקובלים שהסתופפו במקדש מעט זה. ייזכרו בזה שמות אותם גדולי הרבנים שלמדו במקום במשך התקופות: הגאון הגדול, זקן חכמי הקבלה, רבי חיים שאול דוויק הכהן, ראש ישיבת ״רחובות הנהר״; הגאון המפורסם רבי יוסף ידיד הלוי, והחכמים הספרדים חכם אברהם עזריאל וחכם רפאל יהושע עזריאל, חכם יעקב לופס, חכם עזרא חוצני הלוי, חכם אליעזר ידיד הלוי, חכם יוסף ששון. מאוחר יותר הגיעו חכם אליהו דוויק הכהן, בן הגאון השד״ה; חכם יהודה הכהן שאקו, חכם ישועה בן שושן והגבאי חכם ברוך הדאיה זכר צדיקים לברכה. בחצר הקדש, זו לצד ביהכ״נ, שיכן בשני חדרונים את אשתו וילדיו הרכים בדוחק ובצנעה. במרוצת השנים רבו ספסלי בית המדרש, והלומדים ,פלשו״ אף לביתו הצר ע״מ למצוא פינה קטנה ללימודם. חכם דוד קיבלם לביתו בסבר פנים יפות ובחיבת התורה. מאוחר יותר בתקופת מאורעות הדמים תרצ״ו – תרצ״ח הייתה סכנת דרכים לתלמידי ישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים העתיקה, שהתגוררו בעיר החדשה ונאלצו לעבור דרכים משובשות בשל פורעים צמאי דם, פתחו כיתת לימוד בביהכ״נ ״סילוירה״ עבורם, כעין סניף לישיבה. כשנפלה ירושלים העתיקה בידי הערבים בשנת תש״ח, נהרס ג״כ הבנין המפואר של ישיבת ״פורת יוסף״ בשכונת בתי מחסה, שהיה מרכזה הרוחני של יהדות ספרד בירושלים. עקב כך גלו תלמידיה ורבניה לבתי־כנסיות בעיר החדשה, חלקם הגדול השתכן באופן זמני בבית-הכנסת של המנוח שלמה צופיוף נ״ע בשכונת הבוכרים בירושלים, וכיתת-לימוד עברה לבית הכנסת ״סילוירה״ בה הרביץ תורה הגאון בחיר תלמידי הישיבה ראב״ד בירושלים הרה״ג רבי יוסף בבליקי זצ״ל. היה אוהב ישראל בכל לבו ונפשו מהגדול שבגדולים ועד הפחות שבפחותים, ולא הבדיל בין עדה לעדה, בין אשכנזים לספרדים, ובית-הכנסת שלו היה פתוח לרווחה לכל המוני בית ישראל מאיזה מוצא שיהיו, ובכך ביטא את אהבתו לכלל ולפרט כאחד. בשנות החמישים התקיימו בביהכ״נ זה שיעורי ערב לנערים צעירים שהשתלמו בטעמי המקרא, שינון פרקי משנה, הלכה ועוד במסגרת הארגון ״חנוך לנוער״, ששם לו למטרה לחינוכם ועתידם הרוחני של הנוער הספרדי בירושלים בראשות האי היקר מר דוד שלם זצ״ל, שהקים כמה רשתות לימוד בבתי-כנסת ברחבי העיר. הסניף בבית-הכנסת סילוירה התקיים תקופה ארוכה ונשא פרי לעתיד הנוער. (כותב הטורים גם למד בביהכ״נ הזה במסגרת הארגון). מאוחר יותר הגיעה ללמוד שם ״ישיבת המצויינים״ של בריסק בראשות הגאון הצדיק רבי חיים אהרן טורצין זצ״ל, אשר ידידות עמוקה שררה, בינו ובין חכם דוד, וכן אברכים מישיבת ״שפת אמת״ של חסידי גור הסמוכה, ולומדים משכנתה ישיבת ״עץ חיים״, שממול בית-הכנסת, שמצאו פינה חמה להתקדמות למודם במקדש מעט זה. כל התקופה הממושכת הזו של מערכת לימודים ברציפות, שהתקיימה בביכ״נ סילוירה, הודות לאוירה הנעימה והמאור פנים שהעניק חכם דוד לניאדו במקום, ובכך חשו הכל שהם רצויים וחשובים ללמוד במקום זה. בדירה קטנטנה זו גידלה רעייתו הרבנית מזל נ״ע את ארבעה-עשר ילדיה, למרות שח׳ דוד קיבל הצעה לעבור לדירה מרווחת יותר אחרי מלחמת תש״ח עקב משפחתו הברוכה, סירב באמרו: ״כאן בסילוירה שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי״. מקורביו וידידיו ידעו את הדוחק והצפיפות שבדירתו, וכאשר מישהו התלונן על אי נוחות בדירתו אמרו לו: ״תלך לשבוע ימים לחכם דוד לנייאדו ותלמד ארחות חיים״.

מגלה צפונות

בין העתים נסע לחלב פעמים אחדות ואז נוהג היה לבקר את הוריו. בחלק חשוב מעיתותיו בשהותו שם התאבק בעפר תלמידי החכמים שבעיר השוקדים על התורה ועל העבודה. בה בעת שם לו למטרה קדושה להתמסר למפעל רב חשיבות, להציב יד ושם לגדולי הרבנים והצדיקים שבארם צובא הספונים בבית החיים ובמערת הצדיקים הסמוכה לבית-הכנסת הגדול, שם טמונים אבות אבותיו זקני משפחת לניאדו המהוללה. זאת קבע מתוך הבנה שיש ערך רב לתיעוד יחוסם ושורשיהם של חכמי אדם צובא המשלימים נדבך רב חשיבות לחקר יהדות זו והתייסדותה אחר החורבן. שעות ארוכות ישב בבית העלמין וניקה את המצבות, חשף ורשם את שם האיש והפרטים הביוגראפיים שלו והניתנים לדלות ולפענח מתוך האותיות החרוטות באבן. ברור שבתנאים שלו כאדם יחיד במלאכת קדש זו, זה היה כרוך במאמץ גופני קשה ובתנאי ניקיון גרועים. את תכניתו זאת שמר בסוד והתוצאה החיובית לא איחרה לבוא, שאחרי ככלות הכל הוא תיעד את יהדות ארם־צובא על רבניה ומנהיגיה, תיאור מפורט של כתובות עתיקות שהיו קבועים בבתי הכנסת העתיקים ו״המדרשים״ וכתובות עתיקים אחרים, על הגניזות וספרי השו״ת והדרושים שהיו ספונים שם ואוצרות שהיו ואינם, את מחקרו ומפעלו זה העלה על הכתב ובשנת ה׳תרצ״ד פירסם חלק א׳ מספרו ״לקדושים אשר בארץ״, המכיל ציוני מצבות ושבחי חכמי ארם־צובא, ואל המצבות הרבות הנעתקות הוסיף כמה פרטים ביוגרפיים שיש להם שייכות לנושא. חלק ב- מספרו הנ״ל כולל ציונים מחו״ר ארם צובא שהתיישבו בירושלים. כל אלו נדפסו חלקים חלקים מחוסר תקציב בשנות השלושים והארבעים, והושלם כחיבור בכריכה אחת בשנת תשי״ב, שבהקדמתו לחיבור זה הוא מתאר בצער בפרק ״סקירה קצרה״ על תקופת מלחמת השחרור בשנת תש״ח, על הקורבנות הרבים שנפלו ועל הישיבות הקדושות שנשרפו בירושלים העתיקה עם ספרי התורה וכתבי הקדש שבהם, כישיבת ״פורת יוסף״ וספריית בית החולים ,״משגב לדך״ ו״תפארת ישראל״, ״בית אל״, ״עץ חיים״ ואחרים ומצבת רחל אמנו שנפלה בידי צר. כמו כן מתאר הוא את הפרעות שאירעו ביום כ״ט בנובמבר תש״ח (1974) כשעלו באש בתי-הכנסת בחלב שפירטם אחת לאחת, וכן את הכתר החשוב ״כתר ארם צובא״ שעלה בחלקו בלהבות. בהקדמת שער ספרו הוא כותב: ״ואודה לאל אשר עזרני להוציא לאור מחשבתי הטובה לפועל לפרסם שמותם הקדושים ולעורר זכותם בעולם.״ ״אלמלא חכם דוד ומפעלו הקדוש הזה כמעט לא היה נותר לנו היום שום מסמך או כיתוב נאמן שנוכל לדלות ממנו על יהדות עתיקה זו. בשנת תשכ״ה הוציא לאור גיליון תמונות מהודר לכבוד חג הסוכות של דמויות חכמי ארם צובא, בה מכונסים למעלה מארבעים תמונות של רבנים, דיינים, מקובלים, חסידים ואנשי מעשה מרבני חלב, שחיו בארם־צובא ובארצות אחרות. אין ספק שהדחף העיקרי-שהניע את חכם דוד לגשת למלאכת קודש זו, היא תחושת היותו נצר לאותם ענקי רוח, מאורי הדור ופרנסי הדור שניהלו את עדת ארם־צובא בתבונתם ובטוהר לבם, ולמען ידעו דורות הבאים מעשיהם ופעליהם והנהגותיהן, ובכך יהיה זכרם לנגד עינינו ליישר עקלקלות ולכונן דרכינו באמת ובתמים. מאוחר יותר הגדיל עשות חכם דוד, שריכז את מעשיהם של צדיקים גאוני וחסידי ארם־צובא עלי ספר, וכן תולדות הצדיקים בכל אתר ואתר מפי ספרים ומפי סופרים, וערכם והכינם לדפוס, ואולם ספר זה לא זכה רבינו לראותו בחיי חיותו, היא המהדורה השנייה המהודרת והמורחבת של ״ולקדושים אשר בארץ״, שיצאה לאור בירושלים ע״י בניו הי״ו בשנת תש״מ בליווי תמונות הרבנים והצדיקים של ארם־צובא, בעריכתו של הרב הנכבד רבי אליה עטייה יצ״ו ובסיוע ועריכת כותב הטורים הללו. שלוש שנים קודם לזה הודפס ע״י בניו הי״ו בשנת תשל״ז ספר ״ליקוטי דוד״, פרי מחשבתו של רבינו המכיל תולדות רבני טבריה בשם ״טוב רואי״ שנתחבר ע״י הרב יוסף חיים ילוז זצ״ל, מחשובי רבני טבריה, וספר ״מעשה נסים״ לרבינו יעקב אבוחצירא זיע״א, ועוד ליקוטי מעשיות מגדולי ישראל.

דובב שפתי ישנים

מזוית אחרת שם לו רבי דוד למטרה להו״ל חיבוריהם של גדולי הדור מעיר מולדתו ארם־צובא ואף חיבורים אחרים מרבנים מארצות אחרות, ״למען יהיו שפתותיהם של צדיקים דובבות בקבר״ וילעצו עליו לתיקון נר״ן שלו ולהצלחתו והצלחת כלל ישראל וכד, כפי אשר כתב בהקדמותיו. ראשית צעדיו במלאכה זו החל בהוצאה לאור במהדורה שניה את הספר החשוב ״לשון חכמים״ חלק א׳, ספר תפילות להגאון הגדול ריש גלותא דבבל רבנו יוסף חיים זיע״א בשנת תרפ״ו, בהסכמתו והמלצתו החמה של נכד הרב המחבר הרב דוד חיים זצ״ל. את חלקו השני הוציא בשנת תש״ז ושוב חלקו הראשון בשנת תש״י, ובפעם השלישית את שני החלקים בשנת תש״ך ובפעם האחרונה בתשכ״ז. את הגיגי תפילותיו שחיבר וליקט כינס בשנת תרפ״ו לדפוס בשם ספר ״מליץ טוב״ הכולל סדר תפילות ובקשות לעניינים וצרכים שונים, אשר אז בהיותו בן עשרים ושש שנים בלבד סמכו עליו גדולי וגאוני הזמן בדבריהם החמים הלא הם: אביו הרב שלמה אליהו לניאדו, הגאון רבי יוסף ידיד הלוי, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, הגאון המקובל רבי חיים שאול דוויק הכהן, הגאון רבי יחיאל מיכל הורביץ, והגאון המקובל רבי אהרן שלמה מהרי״ל זכר צדיקים לברכה. מהדורה שניה שנדפסה בירושלים תשכ״ד, ומהדורה שלישית מהודרת ומנוקדת בירושלים תשמ״ז שנדפסה מטעם המשפחה ע״י ישיבת חברת ״אהבת שלום״. בתרפ״ח הו״ל קונטרס ״שבחי האר״י״, ובתרצ״א ספר ״תרועת מלך״ פירוש על שמואל לניאדו בעל ה״כלים״. כאמור הו״ל כמה ספרים של חכמי הדורות מרבני חלב ואחרים, ביניהם יזכרו הספרים: ״מחלב הארץ״, ״תוכחה ומוסר״, ״מעיין גנים״, ״נעים זמירות״, ״פני אהל מועד״, ״בית שמחה״, ״מחנה יהודה״, ״מי מעיין״, ״יושב אהלים״, ועוד. יש לציין שבחלק מסויים מהספרים הוא לא מזכיר את שמו כמו״ל כי אם בשם המשתדל ושמי רשום באותיות האחרונות של מילת המשתדל, אם כי הסתיר את שמו המלא מטעמי ענוה וצניעות. כל הספרים הנ״ל חילקם חנם אין כסף כדי לזכות את הרבים. יש לזקוף זאת לזכותו של ידידו הדגול והמקורב אליו מאוד הרה״ג המקובל רבי יוסף עבאדי שעיו זצ״ל, שעודדו בכל מפעליו הנ״ל, ואיהו גופיה שם לילות כימים בהגהת הספרים ובהוצאתם לאור ברוב פאר והדר. וידיו רב לו בספרים וחיבורים שהבינם וערכם בעצמו של גדולי ורבני חלב, יהיה זכרו ברוך.

גדולה שימושה

מתוך שאיפה ללמוד מהנהגותיהם הקדושות של גדולי וצדיקי הדור, החל להסתופף בצל הגאון הגדול הסבא קדישא רבי שלמה אליעזר אלפנדארי זצ״ל, שהיה עמוד התורה וההוראה בדורו. הסבא קדישא כיבדו מאד במיוחד בשל אפיו ומידותיו וחסידותו, אף שלחכמי הדור היה קורא להם בשמותם הפרטיים, התייחס לרבי דוד ביראת הכבוד בשם ״חכם דודי, וכל שארית ימיו של הגאון המהרש״א ששהה בירושלים, משמשו היה חכם דוד לניאדו, וטיפל בו כבן עד רגעו האחרון. יצויין בזה שבשעת פטירת הס״ק המהרש״א היו גדולי ירושלים ליד מיטתו, ורבנו ביקש מים וציוה שיגישם לו אך ורק חכם דוד. כמו כן סיפרה רעייתו המנוחה הרבנית מזל נ״ע, כי בפסח האחרון של שנת תר״צ לפני פטירת הס״ק, ביקש ממנה כי היא תכין ותבדוק לו את המרור, באומרו שהוא לא סומך על אף אחת בבדיקת המרור. חכם דוד שימש עוד כמה גדולי תורה וחסידות ודבקה נפשו במצוה זו מאוד, בלא שיפריע לו גשם או שלג, וכמו״כ הסתופף בצל קורת הגאונים רבי יוסף ידיד הלוי, וגאון הקבלה רבי חיים שאול דוויק הכהן, ועם רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ״ל. עבותות אהבה היו קשורים עם ידידו הנאמן, הרה״ג המקובל רבי ישעיה אשר זעליג מרגליות זצ״ל, שגם הוא השיב אהבה אל חיקו, מרבני המערבים היה קשור לידידו הותיק רבי יוסף יצחק שלוש, שהיה חבר בד״ץ וראש הח״ק לעדת המערבים בירושלים, ואחרון חביב לידיד נפשו המקובל רבי יצחק אלפייה, מייסד חברת ״אור חדש וצמח צדיק״ ומייסד תענית הדיבור העולמי, והרב המזכה את הרבים חכם מנחם מנשה זצ״ל, מייסד חברת ״אהבת חיים״ בירושלים.

עמוד התפיחה

חכם דוד נמנה, בין לומדי ישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים העתיקה עם המקובלים חכם אפרים הכהן וחכם עזרא חוצני הלוי ואחרים, וכן השתתף ב״לימודים״ ותפילות שנערכו בישיבת המקובלים ״בית אל״. כל ימיו הירבה בסיגופים ותעניות, תפילות ותחנונים לגאולה השלימה שתבוא במהרה, כי זה היה כל מאוייו, ושיתף עצמו בתעניות הדיבור בעד תיקון נר״ן של כלל ישראל. במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים נהגו מתפללי בית הכנסת ״סילוירה״ להוציא תיבה לרחובה של עיר, כשם שנהגו אבותינו בימי תענית צבור ומעוררים רחמי שמים לישועה והצלחה. חכם דוד עבר תמיד לפני התיבה ושום פגזים, הרעשות והפצצות לא היו בכוחם להניאו מכך. בדומה לכך נהג בימי מלחמת העולם השניה ובפרט כשחיילות הגרמנים הגיעו לשערי אלכסנדריה של מצרים, יצא עם המקובלים וספרי התורה בידיהם להר הזיתים והקיפו את ירושלים והשתטחו שם על קברי הצדיקים, וזועקים בדמעות שליש למען הצלת שארית הפליטה היהודית מידי צר ואוייב, ולבל יגיע האוייב לשערי ארץ־ישראל. כיהן תקופה מסוימת ברבנות כרבה של כפר שלם שליד ת״א, אמנם לא עבר דירתו מירושלים ובנוסף בזכות שמו הטוב ונועם הליכותיו, פנו אליו ונשלח פעמים אחדות בשליחות מצווה לאמריקה ואירופה והצליח בשליחויותיו לחזק הני ברכי רבנן דשלהי. הרביץ תורה ומוסר בשכונות ירושלים, בשכונת נחלת ציון וסביבותיה, בשכונות הצפון שכונת הבוכרים וסביבותיה. בתעניות הדבור נהנים היו לשמוע את דברי הכיבושין והמוסר המתוקים שהיה דורש בשפה הערבית כדי שיבינו כל ההמונים.

איש החסד

התפרסם בצדקותיו הרבות ומתן בסתר לכל בר ישראל בלי שום הבדל עדה, בגמ״ח ומעשים טובים, והכל בחסידות ולפנים משורת הדין. מרבית פרנסתו נתן לצדקה ואת ״המעשר״ היה מניח לבני ביתו, וכך כל ימיו חי בדוחק עם רעייתו וארבעה־עשר ילדיו בחוסר מזון ופרנסה ובתנאים קשים. מעולם לא הייתה הפרוטה מצויה בכיסו בשביל בני הבית, מאידך לאחרים תמיד דאג למשפחות עניות, וכל הרואה אותו חשב שהוא עשיר גדול. תמיד היה מרוצה ומאושר ושמח בחלקו. סיפר אחד מבניו: פעם אחת בימי חורף קשה, גשמים ושלגים ירדו ממעל והקור עז מאד, ואנו רואים שאבא מגיע הביתה ללא מעילו העליון. היכן המעיל? תמהו הכל – הרי אתה עלול להצטנן ביום כזה והוא השיב: הייתי בדרכי לבית הכנסת, והנה עני מרוד בא לקראתי רועד מקור, ממש קופא, פשטתי את מעילי והושטתי לו, הוא סירב תחילה, אך לבסוף הסכים וקיבל, כלום יכולתי אחרת? בטוח אני שאין ידו משגת לקנות מעיל חורף, ואילו אני ברוך השם עוד מעיל אחד בארון, ישן אמנם ודהוי, אך מה בכך? מה זה כנגד מצות ״מלביש ערומים״. כך היתה דרכו במתן צדקה, כשפגש בו עני היה מכניס ידו לכיסו וככל שהעלה משם – מסר לו, ואילו לא היה שם אלא פרוטה אחת – אף אותה נתן. סיפר בנו אהרן כי הרב יוסף עדס זצ״ל גילה את אוזנו: ״פעם אחת אביך צעק עלי״, השיב לו אהרן: ״אבא? שיא העדינות היה, אינני זוכר שצעק על מישהו בימי חייו… ״ פעם קרא לי לבוא אליו ולא יכולתי לבוא באותו יום, באתי אליו רק למחרת, והיות שחכם יוסף היה ממונה על כספי מתן בסתר, פנה אליו חכם דוד בטענה קשה: ״איך עשית לי את זה? איך נתת לי לישון בלילה וכספי הצדקה עמי״. החזיק בכל כוחו במצות חסד של אמת, את זאת ידע ראש הח״ק לעדת המערביים בירושלים הרב יוסף שלוש, כי חכם דוד יוכל לבא בכל עת שיהיה למצות ביקור חולים לשבת ליד איזה גוסס או לקרות ״קריאת שמע״ או ״וידוי״ בעת יציאת נשמה, הנהגה זאת קיים בכל מצב בחצות לילה, בגשם שוטף, או בשכונה מרוחקת מביתו לשם קיום מצווה נשגבה זו שעשאה במסירות וברצון עז. חכם דוד לניאדו אימץ לעצמו דרכים שונות של מעשי צדקה וחסד, חסד גדול שעשה עם הזולת הוא הפצת ספרי תורה. בית הכנסת סילוירה שבמחנה יהודה שימש מוקד להפצת ספרי תורה לישובי העולים, לכאן הביאו עולי ארצות המזרח את ספרי התורה שלהם, זה היה עקב חיול הקהילות שבארץ מוצאם. הם ידעו היטב שמבית הכנסת ״סילוירה״ הם יגיעו לידים נאמנות, ושרבי דוד ימצא את המקומות הנכונים אליהם יעביר את ספרי התורה לתועלת הרבים, רבים מישובי העולים בארץ מודים לו על עזרתו הרבה לסיפוק ספרי תורה לבתי כנסיות של עולים חדשים, אחד מהם מהודר, שנכתב על גבי גויל משובח בפיקוחו האישי. רחשי אהבה גדולים היה לו לספרי קודש, הוא קימץ מעיסתו הדלה לקניית ספרים יקרי המציאות בכל מקצועות התורה בפשט בדרש ובקבלה. הוא דאג לכורכם בכריכת עור מהודרת שעל גבם היה חרות שמו באותיות זהב. ספרייתו הגדולה והיקרה שתפסה את חלק הארי מדירתו הקטנה העמיד לרשות הרבים, כל הרוצה לשאול ולעיין ־ יבוא ויטול. מעין ספריה ציבורית מבלי שהציבור ישא בנטל קיומה והחזקתה. לא עבר עליו חצות לילה בשינה . היה מקונן תיקון חצות על גלות השכינה ולומד עד אור הבקר בביהכ״ג סילוירה בה איוה למושב. פשטות דרכיו ונועם הליכותיו היו אצלו בטבעיות, לא החזיק טיבותא לנפשיה, התנהג בענוה יתירה ונחבא אל הכלים עד שאפשר היה לטעות, כי הוא אינו אלא שמש בית הכנסת ותו לא, אבל כל מי שבא עמו במגע והכירו אפילו במעט, ידע כי איש קדוש עומד לפניו.

ימיו האחרונים

בחמש שנות חייו האחרונים סבל משיתוק חלקי, עכ״ז לא מש מאהלה של תורה, והשתדל בכל כוחו להדפיס את הספרים שהבינם לדפוס, ומשאלתו היתה להוציאם לאור ולזכות את הרבים. כשנה לפני הסתלקותו קרא לבנו בכורו ואמר לו: ״השם יתברך שמו זיכני בבנים ובבנות בנכדים ובנכדות וזהו הר שצברתי בימי חיי, אף כי מעט העושר וההון בנכסים שאשאיר לכם אחרי. כל ימי השתדלתי לקיים את המצוות שבתורה מבלי לפסוח אף לא על אחת מהן, פרט לאלה שאינן תלויות בנו כמו קרבנות וכדומה. עוד מצווה אחת משתוקק אני לקיים בטרם אלך ואינני מצות ירושה. כסף ונכסים אין ברשותי ולא אוכל להנחילכם, ושמח אני על כך. שאילו השארתי הרבה כסף וזהב, הייתי מצר ודואג שמא יביא הדבר מריבות וקנאה ושנאה בינותם חלילה. וידועים דברי חכמנו על המרבה נכסים שאין הוא אלא מרבה דאגה ועל הקנאה והתאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, ואעפ״כ מצות ירושה לקיימה ניתנה לכן בני, הנני מפקיד בידך סכום של לירה אחת, אותה תחלקן ביניכם הזכרים אחרי מותי, והבכור ־ יקח פי שניים, ככתוב בתורת משה. וזכותה של מצות ירושה שקיימתי בזה תגן עליכם ועל כל עמו ישראל״. כשחלה רבי דוד לניאדו והרגיש שקרובה שעתו ליפטר מן העולם, כינס את בניו וידידיו וכה אמר להם: ״אילו רק יכולתי, אילו זכיתי לכך, הייתי קם ממיטתי והולך בכוחות עצמי אל בית העלמין המועד לכל חי, נכנס ברגלי אל הקבר אשר כריתי לי, פושט ידי ורגלי, עוצם את עיני ומחזיר את נשמתי לבוראה, די להם לבריות ולבני משפחתי שיטרחו בסתימת גוללי ובהלווייתי למנוחת עולמים. משלא זכיתי״ – הוסיף בעצב – ״תאלצו אתם לטרוח בי הרבה, דבר שלא נהגתי לבקש מאיש כל ימי חיי חלדי עלי אדמות, ואולם דעו לכם יקיריי, שהכל מוכן ומזומן, אחוזת הקבר, התכריכים, הטלית, דמי הקבורה ודמי המצבה, הכל! שום פרט לא הזנחתי״.

רבי דוד עלה בטהרה השמימה בהיותו בן שבעים שנה ביום שלישי ט׳ לחודש מרחשון שנת תשל״ח אחר חצות היום ונקבר בהר המנוחות בירושלים בחלקת הרבנים, אשר כרה לו שם קבר בחיים חיותו. מחשש שמא יתארוהו בתוארים שאינו חפץ בהם ציוה לא להספידו ולא יפרסמו מודעות על פטירתו, ומפני כך כתב נוסח מצבתו בחייו, אך בהלווייתו השתתפו המונים רבנן ותלמידיהון, ובעיקר המחנה העצום שנסתייעו מנדיבות ליבו ומצדקת פזרונו. ״אמרו צדיק כי טוב״ ציטטו אחריו המלוים את דברי המדרש: וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים וטוב לבריות – זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות – זהו צדיק שאינו טוב. רבי דוד צדיק טוב היה, טוב לשמים וטוב לבריות, חכם דוד לניאדו היה מאותם צדיקי הדור, שמיזגו בתוכם תורה וחסידות וענוה גם יחד, כאותם חכמים מופלאים בדורות קדומים שהלכו ואינם.

מימין לשמאל: הרב אליהו פרדס, הרב יצחק אבוחצירא, הרב עמרם אבורביע, הרב יהודה ארי חיימוף, הרב אהרן הררי-רפול, הרב רפאל עבו, הרב נתן סלאם, הרב שלום יצחק הלוי. שורה קדמית מימין: הרב דוד לניאדו, הרב שלמה ש.קצין, זכר כולם לברכה.

מאוסף הרב אפרים לוי ירושלים.

״בהיותי הולך לדרכי, דרך הקודש, נתגוררתי בחלב, היא ארם-צובה יע״א, ומצאתי בה אנשים נבונים וחכמים, ורבנים קובעי עיתים לתורה, לומדים ש״ס והלכות בכל יום, ולמדתי פרק ׳אלו מערות׳ בחברתם, באהבה ובחיבה רבה מאוד.״ כך מעיד הרלב״ח על יהדות חלב בתיאורו את דרכו לארץ הקודש – ציטוט מני רבים, לאורך ההיסטוריה המוכיח על היותה של חלב, היא ארם־צובה, מרכז תורני חשוב בקהילות ישראל לאורך דורות.

סדרה זו על חכמי אר״ץ הינה גלעד להנצחת גדולי ישראל לדורי דורות.
משה בן ר׳ ארמון כהן יו״ר המרכז למורשת אר״ץ.