מתוך הספר קורות חיים של אברהם צפדיה (נכתב בשנת 2009)
חלב – הכינוי הלועזי
בתקופה ההלניסטית כונתה חלב – ALEPOLIS, ובקיצור -ALEPO. כך היא מכונה ביום בשפות הלטיניות. בעברית מכונה – חלב, הנובע משמה המקורי – חלפ.
בתקופה זו חדרו יהודים לרחבי סוריה ולבנון ל- 40 נקודות ישוב בקירוב (בספרד למשל, התפזרו היהודים באותה עת במאה נקודות ישוב ברחבי חצי האי האיברי), ביניהן חלב, אנטיוכיה וצרפת. (צָרְפָת – עיר פיניקית עתיקה הנמצאת בין צור לצידון ואף הוזכרה בתעודות תל־עמארנה, ואין הכוונה כמובן, לצרפת של היום) והמוזכרת בספר מלכים א’ פרק יז’ פסוק ח’: “ויהי דבר ה’ אליו לאמר : קום לך צָרְפָתָה אשר לצידון וישבת שם” ללמדך שכבר בתקופת המלכים הייתה התיישבות כלשהי של יהודים בסוריה ולבנון. רק בפחות ממחצית האתרים נמצאו עדויות על קיומם של בתי כנסת. בשלושה מקומות בלבד (מתוך עשרה בצפון סוריה) נמצאו עדויות של ממש: באנטיוכיה, בדורה-אורופוס ובחלב-בירויאה.
בחלב נמצאו שלש עדויות: שרידים ארכיאולוגיים משני בתי כנסת ועדות אחת אפיגראפית -כתובת הקדשה בעברית. מבית כנסת אחד נותרה בימה בנויה מאבן בזלת, השייכת כנראה למאה השישית לספירה. בית כנסת זה הפך בשנת 1327 למסגד הקיים עד היום ושמו “ג’מע אל-חייאת” (מסגד הנחשים). הפיכת בית הכנסת למסגד באה בעקבות טענתו של שופט מוסלמי מקומי כי היהודים השקיעו ללא היתר ממון רב בשיפוצו, והוחלט להלאימו.
תפרושת הקהילות היהודיות בסוריה, לקראת האלף הראשון לפנה”ס
לאה רוט-גרסון, יהודי סוריה בראי הכתובות היווניות. ירושלים: מרכז זלמן שז”ר 2001
